לכודים בדפדוף אינסופי בין אפשרויות? לפעמים כדאי פשוט 'לבחור סרט' ולצפות בו עד הסוף

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

מדוע יותר מדי אופציות והתפיסה ש"זמן שווה כסף" הופכות למכשול בקשירת קשרי חברות?

תום לב-ארי בייז | 1 אוגוסט, 2018

"מאוחר בלילה ואתם מתחילים לשוטט בנטפליקס במטרה למצוא משהו לראות. אתם גוללים בחיפוש מספר כותרות שונות ואפילו קוראים כמה ביקורות על חלקן, אבל אתם פשוט לא יכולים להתחייב לאף אחד מהסרטים. והנה חלפו להן 30 דקות ואתם עדיין תקועים במעין מצב דפדוף אינסופי – אז אתם פשוט מוותרים. עייפים מכדי לצפות במשהו עכשיו, אתם מצמצמים נזקים עד כמה שאפשר והולכים לישון". סיטואציה מוכרת זו היא, לטענת פיט דיוויס, בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הארוורד, המאפיין המכונן של הדור שלנו. מעין מיקרו-מאקרו של האתגרים בחיינו: במיקרו אנחנו פשוט לא מצליחים לבחור סרט ובמאקרו אנחנו לא מצליחים לבחור כיוון מקצועי ללכת בו, תמיד מפנטזים על לגור במקום אחר ובאופן כללי, לא כל כך שמחים בחלקנו. שלא לדבר על הקושי להתחייב לזוגיות ארוכת שנים. אם תשאלו את דיוויס מהו שורש הבעיה, הוא יצביע על – "שמירת כל האופציות פתוחות".

כשאנחנו עסוקים בשמירה על כל האופציות פתוחות אנחנו מוסחים על ידי כל מה שיכולנו לעשות או להיות, בכל רגע נתון. אנחנו בטח לא מצליחים להתחייב לזוגיות ארוכת שנים, ונאמר, להתחתן. וגם לא ליצור חברות ארוכת טווח. כי מה אם? מה אם אי שם בעולם מסתובב לו בן זוג מדויק יותר עבורנו? מה אם אי שם בעולם ישנו מקום שבו חיה קהילה של אנשים שמתאימים בול להיות החברים שלנו? ככה סתם, בלי מאמץ. בלי שנצטרך להתפשר. בלי שנצטרך להתגמש או לעבוד קשה בכדי ללמד את האדם שמולנו עלינו וללמוד עליו. מעין תמונה אוטופית של קשר שנרקם בלחיצת עכבר או של כישור שנטמע בהינף יד. החלום הרטוב של כולנו, לא?

אך למה שזה יעסיק אותנו עד כדי כך? ולמה היינו רוצים שקשר יירקם בלחיצת עכבר? כי "זמן שווה כסף" – אמירה שהושרשה על ידי המדען והסופר בנג'מין פרנקלין כבר ב-1946 והתייחסה בעיקר להשקעות נדל"ן. בכל מיזם בו נבחר להשקיע, עלינו לקחת בחשבון את העלות האלטרנטיבית שלו. אם החלטנו לבנות בית חולים במרכז העיר, העלות האלטרנטיבית מגלמת בתוכה את הרווחים שהיו יכולים להיות לנו אילו הינו בונים באותו המגרש מרכז קניות. דוגמה אחרת היא לתאר עלות של צעצוע חדש על ידי מספר שעות העבודה שהוא שווה. כלומר, העלות האלטרנטיבית של מטבחון מעץ בו יוכלו הילדים לשחק היא X שעות עבודה. כל אחד מוזמן להשלים. וההשוואה רלוונטית גם לגבי הזמן שאנחנו משקיעים בחברים.

האם להעמקת חברות יש עלות אלטרנטיבית?

במחקר שפורסם ב– Journal of Social and Personal Relationships טוען הפרופסור ג'פרי הול כי נדרשות 50 שעות של שהות משותפת בשביל ששני אנשים יהפכו ממכרים לידידים, 90 שעות על מנת שיהפכו לחברים ו-200 שעות עד שיגדירו את עצמם כחברים קרובים. אלו לא מעט שעות אם אנחנו עסוקים ביוקר הזמן שלנו. למעשה, זו משכורת חודשית של משרה מלאה. אם ככה, כדאי לחשוב טוב טוב, אבל ממש טוב, על הבחירות שלנו. כל דבר שיתקבל יבוא על חשבון עשרות או אולי מאות אופציות אחרות שלא. והזמן שלנו יקר. FOMO הוא כבר מונח שרבים מכירים, ומתאר את הפחד מהחמצה. את אי השקט המנקר הזה שכל הזמן גורם לנו לתהות אם משהו טוב יותר מחכה לנו מעבר לפינה ומונע מאיתנו להתרכז ברגע שבו אנחנו נמצאים, או באדם שעימו אנחנו מבלים כרגע.

"אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו תקוע מאחורי דלת נעולה. אבל אף אחד גם לא רוצה לבלות את שארית חייו במסדרון", אומר דיוויס בנאום סיום התואר ומתאר את ההתעסקות הבלתי פוסקת שלנו בשפע כמעין ניסיון נואש להשאיר את כל הדלתות פתוחות. רק לא למצוא את עצמנו נעולים איפה שהוא בזמן שמשהו מרגש יותר מתרחש בחדר ממול. מצד שני, כך הוא מדמה, גם לשבת לבד במסדרון אינסופי של דלתות פתוחות לא מהווה חוויה נכספת עבור אף אחד. אז אולי, אם "זמן שווה כסף" אנחנו בעצם מבזבזים את אותו זמן יקר בלא להחליט? מרוב רצון לעשות את הבחירה הטובה ביותר, בהתחשב ביוקר הזמן שלנו, אנחנו נשארים תלויים באוויר ומבזבזים אותו בניסיונות ובספקות. מה אם במקום לתהות לנצח מי מתאים להיות חבר שלנו פשוט נבחר אחד מבין האופציות הרלוונטיות ונתחיל להשקיע בו? מה אם, שואל דיוויס, ניקח את הזמן החשוב הזה שלנו ונשתמש בו למען מטרה שחשובה לנו – נהפוך חזון לפרויקט חי המתקיים ומשפיע לאורך זמן? נגלם ערכים שחשובים לנו לתוך תרגול יומיומי? נהפוך זרים לשכנים?

האם אנחנו באמת צריכים כל כך הרבה חדרים פתוחים?

"לאחרונה אני מבין שהרגעים שאליהם אני צמא הם לא אותן סערות של חידושים אלא דווקא אותם ערבי שלישי, שבהם אני אוכל ארוחת ערב עם חברים שאני מכיר כבר זמן רב, שאליהם התחייבתי ושלא ינטשו אותי כי הם מצאו מישהו טוב יותר", משתף דיוויס. ואולי, אפשר לתהות, משנראה את היתרונות שבלהשקיע במשהו אחד ואת הסיפוק שבכך, נוכל להפסיק (או לדלל) את ההתעסקות בחסרונות של לפספס את כל השאר? זאת אומרת, שאם ערב רנדומלי באמצע השבוע בחברת חברים קרובים הוא הוא האושר אליו אנחנו כמהים, אז אולי אפשר להוריד את הרגל מהגז ולהפסיק לחפש ריגושים חדשים שכנראה לא יצאו לפועל, ובמקום זה, פשוט להרים טלפון לחבר קרוב ולשאול "מה שלומך?" להפוך את החיסרון ליתרון. גם לזה כבר יש שם, זה נקרא JOMO – Joy Of Missing Out. החן והנועם שבלפספס את כל הדברים שקורים עכשיו בעולם בשל חשיבות הרגע שבו אנחנו נמצאים. ארוחת ערב פשוטה בחברה טובה.

מי הם הדרקונים שלנו?

במאמר שפורסם ב-New York Times משווה היילי פלאן את תרגול ה-JOMO בחיינו למעין דיאטה מאוזנת, להבדיל מגמילה. אנחנו יכולים להישאר ערניים לחידושים ולתפוס ברשת הזדמנויות מרגשות מבלי להיות מכורים אליהן, מבלי לאבד את עצמנו לדעת בתוך המרדף. פלאן מוטרדת לגבי הבריאות המנטאלית שלנו שנפגעת בתוך הלופ המדובר ומציעה שכמו שהעלינו את המודעות למזון בריא, כך גם כדאי להביא מודעות לדפוסים מחשבתיים. "במקום להתעסק כל כך הרבה בתוכן של המזון שלנו, אולי כדאי לנו לטפח מודעות סביב הפעילויות המנטאליות המזינות אותנו ואלו אשר מעוררות בנו חרדה וייאוש", היא כותבת. כמה השפעה יש לשמירת כל האופציות פתוחות על חיינו? על מצב רוחנו ועל צלילות התודעה שלנו? האם אנחנו יכולים לשפר את הרגלי האכילה המנטאליים שלנו בנושא? "ישנו סף מסוים שבו יעילות הופכת להתמכרות", היא ממשיכה, ולנו נותר לערוך בדק בית – האם הדלתות הפתוחות בחיינו משרתות אותנו ומייעלות את ההתנהלות שלנו או שמא מעכבות ומשאירות אותנו מסתובבים במעגלים במסדרון?

"כשהוליווד מספרת לנו סיפורים על אומץ זה בדרך כלל על חיסול דרקונים", מציין דיוויס בנאומו. הזרקור תמיד מאיר את אותם גיבורי-על מעוררי השתאות המצילים ערים שלמות בחליפת בד צמודה. איפה הם ואיפה אנחנו? את הדרקונים שלנו לא מאירים ספוטים ולא מטשטשות מכונות עשן המשוות להם מראה מפחיד עותק נשימה. "הדרקונים המאיימים ביותר העומדים בדרכנו הם השעמום היומיומי, הסחות הדעת וחוסר הבהירות השוחקים את היכולת שלנו להתחייב לטווח הרחוק". הם הפחדים היומיומיים שלנו, ולעיתים אנחנו היחידים שרואים אותם ואת הקרב המתיש שאנו מנהלים נגדם במשך תקופות חיים שלמות. המאבק בשפע האפשרויות הבלתי נדלה ובצורות החיים האינסופיות שכביכול עומדות בפנינו הוא אולי לא הרואי בסטנדרטים של הוליווד – התפאורה שמקיפה אותו היא אולי לא צבעונית ועזה כמו על המסך – אבל חשיבותו לחיינו לא תסולא בפז ויכולה לצבוע את היומיום שלנו בגוונים חיוניים שישרו עלינו נחת וימלאו אותנו בתחושת סיפוק ומשמעות לאורך זמן.