חוקרים מסבירים את ההשפעה של מגורים בחו"ל – וכיצד החוויה משמשת מעין פסיכותרפיה עצמית.
פיתגורס, מי שהגה, ובכן, את משפט פיתגורס, מוכר בזכות תרומתו למתמטיקה ולגיאומטריה. הוא פחות מזוהה עם פירות מחשבתו האחרים, כמו הרעיון ש"אף אדם אינו חופשי אם לא השיג את האימפריה של עצמו. אף אדם אינו חופשי אם אינו יכול לצוות על עצמו". במשפט הזה מקופלות שתי הנחות שקשה לאמוד את מידת חשיבותן להתפתחות הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והמחשבה האנושית בכלל: האחת היא שקיים 'עצמי' אשר נתון להשפעותיהם של כוחות זרים, והשנייה היא שאותו 'עצמי' יכול לגבור על הכוחות הללו ולקחת שליטה על חייו.
פאסט-פורוורד 2,500 שנה בערך, חוקרים באוניברסיטאות עדיין מנסים להבין כיצד בדיוק פועלים המנגנונים הפסיכולוגיים שמאחורי שתי הנחות אלה. אחד הדברים שגילו הוא שהאדם, ברוב המקרים, כלל אינו מודע לכוחות הפועלים עליו, ולמעשה לוקח חלק פעיל בהסתרתם מאחורי מסך עשן תודעתי. חלק מטקטיקות ההשוואה קשורות לתת-מודע ואחרות – להטיות קוגניטיביות למיניהן. אנחנו נקלעים למיצר שבין השאיפה לשלוט בגורלנו באמצעות חופש מחשבתי – השגת האימפריה של עצמנו – ובין המציאות הכוללת נסיבות שאינן תלויות בנו, לא משנה כמה נתאמץ. הפער בין המציאות לשאיפה אינו נוח, ולכן המוח יוצר מגוון מניפולציות לטשטוש קיומו של הפער.
עבירות צווארון לבן קוגניטיביות
סטיב איין מציג ב- Scientific American מספר מחקרים שמגלים כמה מהמניפולציות הפופולריות שאנו מפעילים על עצמנו, ובכך למעשה משאירים לכוחות בלתי ידועים לנו מרחב פעולה ניכר. כך, למשל, אנו מפעילים את "אשליית ההתבוננות הפנימית", המתארת מצב שבו אין הלימה בין הדימוי העצמי שלנו ובין המעשים וההתנהגות שלנו בפועל. ההסבר לכך הוא שאנו רוצים לשמור על דימוי עצמי ערכי גבוה, בזמן שבמציאות מאוד קשה להימנע מחלק מהדפוסים שאנו מגדירים כשליליים. למשל, רובנו מייחסים ערך רב לשיפוט אובייקטיבי של אנשים, אבל מאוד קשה לא לקטלג כי זה מובנה במוח. אז אנחנו מעניקים לעצמנו אשראי ערכי גבוה, אבל נכנסים לחובות בעולם המעשים.
חלק מההונאה, הוא מסביר, נובע מהצורך שלנו להתאים למסגרת ולנורמות חברתיות. "כדי לשכנע אחרים, עלינו להיות משוכנעים בעצמנו ביכולות שלנו". כשאנו רוצים לשדר לעולם דימוי מסוים של עצמנו, גם אם הוא לא הדרך הכי מדויקת לתאר אותנו, או שאינו משקף את הפנימיות האמיתית שלנו, אנחנו מתחילים לעבור תהליך של שכנוע עצמי. אנחנו יוצרים את הגרסה המבוקשת ומוכרים אותה לשני לקוחות – קודם לעצמנו ואז לסביבה. כמובן שגרסה שטחית שאינה עומדת בקנה אחד עם האישיות האמיתית שטבועה יוצרת בעבוע פנימי. שכן על פי מחקר נוסף שמציג איין, רוב בני האדם מחזיק בדעה שהאני האמיתי שנמצא בגרעין האישיות הוא מבנה יציב למדי וקשה מאוד לשינוי. לכן, כאשר אנו חורגים מהיסודות הערכיים שחרוטים בו, אנו חווים זרות כלפי עצמנו. כלומר, האני האמיתי מפעיל אותנו, לפעמים בניגוד לרצונות שעולים בנו ממקורות אחרים.
בכל רגע נתון אנו מצויים בזירה של משחקי כוחות פנימיים וחיצוניים כאחד. ולרוב הם גם בלתי נראים. יש לנו תחושה שזרם ההכרה בכל רגע נתון הוא כמו פרפר חופשי שיכול לקבוע את גורלנו באופן רצוני, מודע ומושכל. הבעיה היא שאת הכבלים שמחוברים אל כנפי הפרפר מאוד קשה לראות בכוחות עצמנו. אנחנו, כזכור, השתתפנו בהעלמתם. מתי הם כן נחשפים? יש אנשים שמסוגלים לחשוף את הווקטורים של חייהם בכוחות עצמם, אבל רובנו זקוקים למראה שתשקף אותם. לגורם חיצוני שאינו מושפע מהם ולכן נעדר אינטרס מיוחד להסתיר אותם. גורם כזה מסייע לנו להתבונן בעצמנו מבחוץ ולחזות בדינמיקה הפנימית שלנו בצורה בהירה יותר. במילים אחרות, להכיר את עצמנו ולהבין מה באמת מפעיל אותנו. ההנחה שהיא שככל שאנו יותר מודעים לכוחות ההשפעה, קל לנו יותר לחזק את הרצויים ולהחליש את הבלתי רצויים, או לתמרן אותם בדרכים אחרות. כתוצאה, אנו משיגים מידה רבה יותר שליטה בחיינו. אחת הפונקציות המוכרות שמסייעות לנו בתהליך כזה הוא הפסיכותרפיסט.
הפילוסוף אלן דה-בוטון מסביר בסרטון של School of Life כי בשונה ממטפל קוגניטיבי-התנהגותי המתמקד בדפוסי הפעולה שלנו, פסיכותרפיסטים מתמחים בחקר העצמי והכוחות המעצבים את האישיות. הוא מסביר כי קיימים שלושה יתרונות גדולים שהופכים את הפסיכותרפיה לכלי יעיל. הראשון הוא הפיכת הלא-מודע למודע, כמו למשל אופי מערכת היחסים שהייתה לנו עם הורינו בילדות המוקדמת. על פי תיאוריות פסיכולוגיות, למערכת יחסים זו יש השפעה קריטית על חיינו, אך בכוחות עצמנו אין לנו גישה אליה או כלים לנתח אותה. וכמוה יש עוד השפעות רבות שפסיכותרפיה מסייעת לחשוף. "זהו כלי לתיקון הבורות העצמית שלנו בדרכים העמוקות ביותר".
הדבר השני שפסיכותרפיה גורמת לאדם הוא השלכת מערכות היחסים שלו על המטפל. בעקבות הצפת התת-מודע, האדם מייבא את ההתנהגויות המאפיינות שלו כלפי דמויות חשובות בחייו. המטפל חד העין מבחין בניואנסים הללו ומשקף אותם למטופל, ובכך חושף את הדחפים החבויים שמניעים את התנהגותו. הוא משמש למעשה קיר במשחק סקווש, שבו אתה חובט בכדור כדי שזה יחזור אליך. ולבסוף, טוען דה-בוטון, המטפל יכול במקרים רבים להוות את מערכת היחסים הבריאה הראשונה בחייו של אדם, אם כי זה לא מחייב. כלומר, יתרונה של הפסיכותרפיה הוא בהובלת האדם אל הכרת עצמו. הוא לא אומר לו "זה מי שאתה", אלא משמש כלי תחבורה אל גרעין האישיות.
כאמור, עד כמה שהיכרות עצמנו נראית כמו הדבר הטבעי ביותר שיש, הדרך אליה לא פשוטה ולעיתים אנו זקוקים להכוונה מבחוץ, בין אם זה מטפל ובין אם זו גישה פילוסופית. ובכל זאת, בנסיבות מסוימות אנחנו יכולים להוביל את עצמנו במסע אל מצודת העצמי. זה קורה כאשר נוצרים תנאים שמחליפים את תפקיד קיר הסקווש שממלא המטפל. כל טריגר שמאלץ אותנו להתמודד עם עצמנו באופן עמוק יכול להוות נסיבות כאלה, ולכן הן יכולות להיות מגוונות ואפילו מפתיעות. למשל, כפי שמדווח מגזין Harvard Business Review, להתבוננות פנימית ולחקר האישיות יש נטייה להתעורר פתאום בזמן שהייה ארוכה בחו"ל. ארבעה חוקרים, וביניהם הפסיכולוג המפורסם אדם גלינסקי, יצאו לבדוק מה קורה לתפיסת העצמי כשאנו יוצאים מ'בית הגידול' המקורי שלנו.
אבן משחזת לאישיות
נקודת המוצא של החוקרים הייתה בכלל הפוכה. הנתונים הקיימים מצביעים על כך שאירועי מעבר משמעותיים יכולים לפגוע במידת הבהירות שבה אנשים תופסים ומבינים את עצמם. עם השנים, תחומים כמו קשרים רומנטיים, סביבת מגורים או מקום עבודה נשזרים אל הזהות שלנו. לכן שינויים בתחומים הללו יכולים לערפל את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו. רכיב יסודי נשמט מהסיפור שאנו מחזיקים על עצמנו. ואולם, כל הארבעה חיו לתקופה מסוימת בחו"ל ויודעים לספר שבתקופה זו בהירות תפיסת העצמי שלהם דווקא עלתה. הם תהו, אם כן, האם לשהייה בחו"ל, ובאופן רחב יותר בקרב תרבות שונה, יש תופעת לוואי חזקה יותר שלא רק מנטרלת את הערעור, אלא פועלת ממש בכיוון הנגדי.
בסדרת ניסויים מבוקרים שערכו גילו כי בדיוק כפי שאמרו להם האינטואיציה והניסיון האישי, אנשים שגרו בחו"ל אכן חידדו את ההיכרות עם עצמם. השאלה היא מדוע? על פי ההסבר שלהם, כשאנו שוהים זמן רב בחו"ל מופעל מנגנון של השוואה ושיקוף, אשר מאלץ אותנו לשאול שאלות יסודיות לגבי מי שאנחנו – מה הערכים שלנו, מה נמצא בגרעין האישיות. ובאופן מפורט יותר: "כשאנשים חיים במדינה שבה נולדו, לרוב הם מוקפים באחרים שבעיקרון מתנהגים בדרכים דומות, כך שהם לא מוכרחים לשאול האם התנהגותם משקפת את ערכי הליבה שלהם או של התרבות שבקרבה הם נמצאים. בניגוד לכך, הנתונים שלנו מראים כי כשהם חיים בחו"ל, החשיפה של אנשים לערכי תרבות ולנורמות חדשים מעודדת אותם להתעמת עם הערכים והאמונות של עצמם, שכתוצאה נזנחים או מתחזקים".
את המסקנה הזו הם הוכיחו באמצעות מחקר שבדק מה קורה למידת בהירות הזהות העצמית של אנשים שחיו בחו"ל ומתבקשים לחשוב על חוויותיהם שם, לעומת אנשים שחיו בחו"ל ומתבקשים לחשוב על חוויותיהם במדינת המוצא. הם גילו, כפי שאתם מנחשים, שהבהירות לגבי עצמם עלתה תחת תנאי הניסוי הראשון. בניסוי אחר הם גילו כי משך הזמן ששהו אנשים בחו"ל השפיע יותר מכמות המדינות שבהן ביקרו אנשים. לכן נראה כי המשמעות של סט הניסויים הזה חורגת מהשפעה של חו"ל כפי שאנו תופסים את הרעיון. מה שעומד בעיקרו של המנגנון הוא השהות בקרב אנשים ותרבויות שונים. אמנם במדינה זרה זה מתרחש בקנה מידה ובעצימות גדולים יותר, אבל החיכוך של העצמי שלנו עם אחרים יכול להתרחש בצורה הרבה יותר מעודנת, אם אנחנו פתוחים לרעיון. כל שיחה עם אדם שחושב שונה מאיתנו מכילה את הפוטנציאל להכיר טוב יותר את עצמנו ואת הכוחות המפעילים אותנו.
באיזשהו שלב, להב מתקהה עד לרמה שהוא לא יכול עוד לחתוך. הוא שוב לא מתפקד כלהב. כדי לחזור להיות מי ומה שהוא במקור, זקוק הלהב לאבן משחזת שתחדד אותו. כשאנו יוצאים במסע להשגת חופש מנטלי מהכוחות הפועלים עלינו, לא אחת גם אנחנו זקוקים לאבן משחזת. לעיתים היא באה בדמות חבר, לעיתים זה פסיכותרפיסט ולעיתים זה העימות עם השונה. באופן פרדוקסלי, ככל שאנו נודדים למחוזות רחוקים יותר כך אנו יכולים להתקרב אל המקום האינטימי והמוכר ביותר שיש.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המדע שמסביר מדוע אנו כל-כך אוהבים לטוס לחו"ל
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
אחד על אחד עם המחשבות – לא חייבים להרחיק לשממה כדי לבלות זמן איכות בגפנו
עוד מרדיו מהות החיים:
