נראה כי היכולת של מערכות לחדש את עצמן עשויה להיות מועילה בחשיבה על הרגשות שלנו
הגבעות המוריקות של אנגליה וסקוטלנד הן סמל הפסטורליות של האי הבריטי, עם הכבשים הרועות והנחלים הקטנים. קצת צפונה משם, נופה של איסלנד נחשב הכי קרוב שאפשר להגיע לחלל החיצון על פני כדור הארץ, בזכות הרי הגעש שלמרגלותיהם משטחים טרשיים רחבי ידיים מכוסים אפר וולקני, לצד מרבדי ירק המשובצים קרחונים, נהרות ומפלים. נופים אלו כה ייחודיים למדינות הללו, עד כי הפכו לחלק מהזהות שלהן. גבעות העשב של בריטניה ושטחה הפתוח של איסלנד הם כרטיס הביקור התיירותי של המדינות.
לא בכדי נופן של המדינות חריג וייחודי כל כך. אם תביטו על הסביבה הקרובה ביותר שלהם, למשל ארצות סקנדינביה, רוסיה והשכנות הנוספות, תגלו כמה דפוסים אקולוגיים אחידים פחות או יותר. לכו יותר רחוק ותגלו דפוסים דומים גם באלסקה ובקנדה, ולמעשה בכל אזור החוג הארקטי ומעט דרומה ממנו. בממלכה אקולוגית זו שולטים היערות רחבי הידיים. למעשה, רוסיה וקנדה הן שתי המדינות בעלות השטחים המיוערים הגדולים בעולם, אפילו לפני יערות הגשם של האמזונס בברזיל. כך נראה הטבע בכל היקף השליש העליון של חצי הכדור הצפוני (מלבד הקוטב) לפני שהאדם גילה את החקלאות והתעשייה. אמנם שטחי היערות הצטמצמו בכל העולם, אבל נראה כי באנגליה, סקוטלנד ואיסלנד השינוי היה דרמטי יותר, עד כדי כך שהנוף האייקוני שלהן כלל אינו טבעי לאזור.
ואז באו הוויקינגים
מדענים יודעים לומר היום כי רבע משטחה של איסלנד היה מיוער בעבר, וסדר גודל דומה של יערות כיסה את בריטניה. לאור מודעות גוברת לנזקים הרחבים של השינויים האקולוגיים, נעשים היום מאמצים להחזיר את הטבע לקדמותו, אבל נראה כי הרס היערות היה קטלני. יערן איסלנדי שהתראיין ל- New York Times מאמין שבקצב הנטיעות הנוכחי תגיע איסלנד לייעור חמישה אחוזים משטחה בעוד כ-150 שנה, וזה עם מיליוני נטיעות מדי שנה. באנגליה עומדים על כחמישה עשר אחוז יערות ולא נראה כי החזרה למקור בכלל על הפרק.
קיימות השערות מגוונות לסיבה שבעטיה דווקא בארצות הללו חל שינוי לצמיתות במאפייני הטבע. ייתכן כי קשורה לכך העובדה שמדובר בשני איים גדולים. כשהגיעו גלי מתיישבים לבריטניה ולאיסלנד באלפי השנים האחרונות, כשהטכנולוגיה האנושית הייתה מפותחת במידת מה, היה עליהם לבנות את מושבותיהם מאפס. בהיעדר תשתיות כלשהן, החלו להשתמש בחומר הגלם הזמין ביותר שעמד לרשותם – עץ. באיסלנד היו אלה הוויקינגים ולגבי אנגליה הדעות חלוקות. חלק טוענים שהיערות החלו להיעלם עם נחיתת ספינות האימפריה הרומית, ודעות אחרות מייחסות את השינוי בנוף לתקופת הברונזה.
במה שונה המצב של שני האיים משאר אירופה? כאמור, לגיאוגרפיה המקומית יש השפעה. כאשר השטח תחום בים הוא נחשב יחידה אקולוגית אחת. כשנגמרת האדמה, אין עוד רצף ייעור והיחידה האקולוגית נפגעת כולה. עכשיו, למערכות אקולוגיות יש יכולת התחדשות – המאפיין הבסיסי של חיים. אם תגרמו נזק למערכת אקולוגית כלשהי ולאחר מכן תניחו לה, אחרי זמן מה היא תמצא דרך לחדש את עצמה ולהשתקם. קחו למשל את צ'רנוביל, שעל פי כתבה ב- Telegraph חיי הבר באזורה משגשגים 30 שנה לאחר שפונו ממנו בני האדם, עם אוכלוסיות בריאות של זאבים, איילים , חזירי בר, שונרים ועוד. ישנו גם הסיפור המפורסם של פארק ילוסטון, שהחזרת הזאבים לתוכו הובילה לשינוי תוואי הנהרות ולהתפרצות חיים מחודשת. למעשה, שיקום אינו מאפיין ייחודי לסביבה האקולוגית. למערכות ביולוגיות רבות יש יכולת לחדש את עצמן. בניגוד לקורת מתכת למשל, שאם תעמיסו עליה משקל כבד בכל פעם הנזק ילך ויצטבר, עצם שתעמיסו עליה לאורך זמן אמנם תינזק, כמו בשברי מאמץ למשל, אך תתחדש ואף תתחזק כאשר תינתן לה מנוחה. אגב, כשם שחוסר יכול להוות נזק, כך גם עודף. למשל, עודף מזון יכול להביא להתרבות מסחררת של חולדות ולהתפרצויות של מחלות.
כדי להביא את הטבע למצב שהוא לא מסוגל להשתקם בכוחות עצמו, כמו שקרה באיסלנד למשל, החשיפה לנזק צריכה להיות שיטתית, קבועה ובתדירות גבוהה. לאחר חיסול היערות לא היה עוד מה שיחזיק את הקרקע, והאדמה שינתה את פניה, תרתי משמע. האפר הוולקני, שבעבר הזין את האדמה, היום מקשה על צמחים להיאחז בקרקע ובאופן פרדוקסלי מהווה מעין שכבת 'הגנה' מפני עצים. ולכן, כאשר יוצרים שינוי – כל שינוי – במערכות ביולוגיות ואקולוגיות בפרט, הן זקוקות לזמן התאוששות. המשמעות בפועל היא מינון ואיזון. אפשר לעשות הרבה דברים עם הטבע או עם הגוף שלנו, אם עושים זאת בכמות סבירה ובמרווחים שמאפשרים למערכת להפעיל את מנגנוני השיקום שלה.
לאן נעלמו העצים של סקוטלנד?
האם, כמו בהקבלות אחרות בין גוף לנפש, אפשר ללמוד משהו מהסיפור של איסלנד או של בריטניה על דפוסי ההתנהגות והבחירות שלנו? וליתר דיוק, האם אפשר להשליך את מנגנון השיקום הביולוגי על הרגשות שלנו? כיום אין אולי מספיק מחקרים על היכולת של מערכת רגשית לשקם את עצמה, ואולם בהחלט קיימות ראיות לקווי דמיון בין אופן ההתנהגות של סביבה אקולוגית והמערכת המנטלית שלנו. כך, למשל, בסקר שנערך בקרב קורבנות פשיעה בבריטניה נמצא כי "אנשים הסובלים […] מפגיעה חוזרת ונשנית מועדים להיות יותר פגיעים להשפעות הרגשיות ו/ או המעשיות של הפשע", וכן כי קורבנות חוזרת יכולה להיות "הרסנית באופן מיוחד". קורבנות לפשיעה חוזרת נמצאו מאתגרים במיוחד לתהליכי שיקום שמופעלים על ידי ארגונים סוציאליים או מערכת המשפט. במילים אחרות, כאשר האדם סופג טלטלות רגשיות באופן עקבי, הנזק עשוי להיות בלתי הפיך, או קשה מאוד לתיקון.
במקרה אחר, שבו התוצאות דווקא מעודדות, חוקרים טבעו את המונח Emotional regeneration כדי לתאר כיצד קהילות שלמות יכולות לעבור תהליך שיקום. הם מתארים את הסיפור של קהילת כורי הפחם בעיר דורהאם שבצפון אנגליה, אשר בעקבות היחשלות תעשיית הפחם התדרדרה מבחינה כלכלית. כתוצאה מהאבטלה והעוני חלה עלייה בשיעורי התמכרות לסמים ואלכוהול בקרב צעירי הקהילה. סגירת שדה הפחם של דורהאם, שהיה פעם הגדול בעולם, הביא לקיצן מאות שנים של הפקת פחם. קהילה שנשענת על תעשייה מסוימת לאורך שנים כה רבות ובצורה כמעט בלעדית, בונה סביבה את הזהות שלה, וכך נותרו תושבי דורהאם אבודים, מופשטים מזהותם. כדי לצאת מהמשבר, החלו תושבי דורהאם לנסות מסלולים עוקפים למציאת משמעות חדשה לחיים. על פי המחקר, בקהילה נפוצו אירועי פולקלור ברוח התרבות, המורשת וההווי המקומיים, ולאט לאט נבנתה מערכת חברתית סביב אירועים כמו ערבי גאלה, שיפוצים בקהילה וכדומה. קהילת כורי הפחם לשעבר, שספגה נזק לתרבות המקומית בעקבות חיסול התעשייה, החלה להתאושש ולצמוח מחדש.
אסכולת הגיוון המתון
מחקר הטראומה לאחר פשיעה חוזרת והסיפור של תושבי דורהאם ממחישים כי במובן מסוים אנו מגיבים לנזק, בין אם הוא מגיע בצורה של מחסור ובין אם בצורה של הצפה, בדפוס שמזכיר את מה שקורה בטבע. אך האם קיימת בנו יכולת מובנית לשיקום רגשי – כלומר שאם נניח לעצמנו פשוט להיות נוכל להתגבר על טראומה או על מצב נפשי קשה אחר? קשה עד חסר אחריות לומר שיש לכך הוכחות. ייתכן שבמקרים אחדים, כמו בדורהאם, ההתחדשות המנטלית מוצאת את דרכה באופן יותר עצמאי, אבל המציאות היא שבמקרים רבים שיקום נפשי כרוך בסיוע חיצוני, כפי שקורה ביערות איסלנד. הרעיון הוא לא להגיע למצב של נזק קשה או בלתי הפיך מלכתחילה, ואת זה, טוענת קרלין פלורה ב- Psychology Today, עושים על ידי מינון סביר של כל דבר בחיים. במאמר ארוך היא סוקרת את כל תחומי החיים שבהם איזון יכול להועיל – מתזונה, דרך מערכות יחסים ועד רגשות כמובן. לדבריה, אנו חיים בחברה שבה אספקטים רבים נדחפים לשני קצוות: הכול או לא כלום. ואילו מחקרים או דעות מומחים שהיא מציגה מעידים פעם אחר פעם, תחום אחרי תחום, כיצד מינון מתון מהווה את הדרך היציבה יותר להתמודד עם החיים. זה מאפשר לנו להתקדם ולצמוח בנתיב שלנו, אך במקביל לנסות דברים חדשים שלא יסיטו אותנו מהמסלול לחלוטין.
צריך להביט על מרחבי הבר סחופי הרוחות של איסלנד או על הגבעות החשופות של סקוטלנד כדי לגלות מה קורה כשאנו פועלים ללא אפשרות לשיקום והתאוששות, גופנית ונפשית כאחד. הנופים הללו אמנם מרהיבים ביופיים ואף סמליים, אך מה שהם מסמלים יכול להשתמע לשני פנים. כשאנחנו עושים משהו באופן עקבי ללא שינוי ומיתון, אנו עלולים להשתנות לצמיתות. זה יכול להיות שינוי רצוי אם הוא נעשה באופן מושכל ומחושב. אבל אם מה שאנו רואים לנגד עינינו הוא מטרה קצרת טווח, כמו ריגוש מכל סוג שהוא, אנו עלולים להישאר כמו אי שלם שהפך לקרחת יער אחת גדולה.
היער, ואתם כבר מבינים את האנלוגיה לחיים, יכול לספק לנו עצים למדורה כדי להתגונן מפני הקור, אבל כאשר העצים הללו עומדים במקומם בכוחם לחסום לפחות חלק מהרוח ולבלום את הצינה. החוכמה היא לדעת לאזן בין השניים, להשאיר מספיק עצים כך שנוכל להסתפק במדורה קטנה, חמימה ונעימה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
מדוע החוסן הנפשי שלנו הוא כמו אבן ענבר?
הפילוסוף של ההרים – 17 ציטוטים מאת ג'ון מיור, אבי הפארקים ושמורות הטבע
עוד מרדיו מהות החיים:
