פסיכולוגים בדקו כיצד מידת הפתיחות שלנו למטרות משפיעה על היכולת שלנו להגשים אותן
כשזה נוגע להגשמת הייעוד שלנו, אנחנו חושבים לרוב על שני סוגים של סיפורים: האחד – על ילד הפלא שנולד עם גיטרה/מחשב/כדור ביד, והשני – על אנשים שהייעוד שלהם נפל עליהם יום אחד כרעם ביום בהיר. שני סוגי הסיפורים הללו מוכרים לנו מהסיבה הפשוטה שיש בהם אלמנט של אגדה. שכן עבור רובנו, תהליך מציאת המשמעות, המטרה או הייעוד נראה אחרת לגמרי: הרבה יותר סיזיפי והרבה פחות נוצץ. אלא שסיפורים מהסוגים הללו יוצרים את האווירה שייעוד הוא משהו שאנו מקבלים כהארה, שהוא בהיר ויחיד, שאי אפשר לטעות בו, כמו התגלות אלוהית.
הגישה הזו, כך מתברר על פי מחקר חדש, עלולה להיות בעוכרינו. זה יכול להיות חיפוש אחר תחביב, מציאת משמעות בקריירה ובחיים בכלל, או ניסיון להבין מה הדבר שנועדנו לעשות בעולם הזה. אבל המחשבה הזו, שאם נשב ורק נתאזר במספיק סבלנות הדבר הזה פשוט יפגע בנו יום אחד, דווקא מפחיתה את סיכויי ההגשמה של אותו ייעוד או מטרה. שלושה פסיכולוגים היו מעורבים בניסוי: פרופסור קרוליין דווק מסטנפורד, אחת הפסיכולוגיות המפורסמות בעולם, פרופסור גרגורי וולטון, גם הוא מסטנפורד ופרופסור פול או'קיף ממכללת NSU-ייל בסינגפור (שיתוף פעולה בין אוניברסיטת ייל לאוניברסיטה הלאומית של סינגפור). באמצעות מספר ניסויים הם יצאו לברר מה ההשפעה של גישות פופולריות כלפי מטרות בחיים, בסגנון של "מצאו את התשוקה שלכם".
לדבריהם, הגישה הזו מבטאת דפוס חשיבה פסיבי, בעוד שמטרה או ייעוד הם לא משהו שמוצאים או מגלים סתם כך, אלא תהליך פרואקטיבי שדורש השקעה יזומה, חקירה והתנסות מעשית. אבל יותר מזה, מהמחקר שערכו עולה כי אם לא די בכך שפסיביות מקטינה את הסיכוי שלנו להגיע למטרה, היא גם עלולה לפגוע משמעותית בכושר שלנו להגשים אותה אפילו אם כבר פגשנו בה.
הכל תלוי במה שאתם חושבים שאפשרי
הסיבות לכך נובעות מתיאוריה קודמת של דווק, אשר מצאה שחקן מפתח בהצלחה ובעקומת שיפור אצל תלמידים – הגישה שלהם כלפי האפשרות להתפתח. בקצרה, כאשר תלמידים מחזיקים בהלך רוח של צמיחה, הם פתוחים לאפשרות שניתן ללמוד. לעומת זאת, כשהם ניגשים ללמידה מתוך נקודת מבט מקובעת, הם תופסים את המצב הנתון שלהם כבלתי ניתן לשינוי. הניסויים הקודמים שלה הוכיחו כי הלך רוח של צמיחה הוביל תלמידים להישגים טובים יותר. את אותו היגיון יישמו החוקרים הפעם על שאלת הייעוד.
מליסה דה-וויט כותבת באתר של אוניברסיטת סטנפורד כי מטרת הניסויים הייתה לבחון "האם תחומי עניין הם מאפיינים קבועים שקיימים בנו באופן אינהרנטי ורק מחכים להתגלות, או שתחומי עניין הם מאפיינים שלוקח זמן ומאמץ לפתח?" תחומי עניין במקרה הזה הם הביטוי היישומי למטרות, לייעוד ואף למשמעות שאחריהם אנו תרים. בניסוי הראשון השתתפו סטודנטים עם תחומי עניין יותר ריאליים וכאלה שתחומי העניין שלהם הומניים. החוקרים ערכו מבדק להערכת הלך הרוח של כלל המשתתפים – האם הם בעלי תפיסת צמיחה או תפיסה מקובעת – ולאחר מכן נתנו להם שני מאמרים לקריאה, אחד בנושא ריאלי והשני בתחום הומני. בתום התהליך בדקו החוקרים כיצד התקבלו המאמרים וגילו שבעלי התפיסה המקובעת נטו להיות סגורים בפני המאמר שאינו משקף את תחומי העניין שלהם.
רוב הסיכויים שייעודנו בחיים לא יופיעו מולנו כמו בהתגלות שמיימית.
המשמעות היא שאם אנחנו תופסים את הייעוד שלנו כמשהו אחד ובלעדי, אנו עלולים לחסום חדירה של מידע וידע מתחומים חדשים, שדווקא עשויים להועיל מאוד לחידוש וליצירתיות בתחום שבו אנו ממוקדים. מה גם שזה מונע מאיתנו לחקור תחומים נוספים שאולי יתגלו כתואמים יותר את המטרות או את הייעוד שלנו, מתוך מחשבה שכנראה כבר מצאנו את הדבר שנועדנו לעשות או זה שדרכו אנו מגשימים את עצמנו. נניח, למשל, שאנו משוכנעים שדאגה לבעלי חיים היא הדרך שלנו למצות את הפוטנציאל ואנחנו מנהלים בלוג ופעילים מאוד ברשת כדי לקדם את זכויותיהם. במצב של קיבעון, אנו יכולים לפתח נקודות מתות בשדה הראייה ולהחמיץ, למשל, את האפשרות של טיפול בחיות בספארי, שייתכן שיענה בצורה הרבה יותר מוחשית על הצורך שלנו.
בניסוי נוסף באותו מחקר הוצג לנבדקים סרטון וידיאו על חורים שחורים ומקור היקום, שהצליח להלהיב את רובם. לאחר מכן הוצג להם מאמר מדעי בנושא, וכפי שכותבת דה-וויט, "התלהבות הסטודנטים התפזרה תוך דקות". אלא שזה לא קרה באופן אחיד. אצל חלק מהסטודנטים, גילו החוקרים, הצניחה בהתלהבות הייתה חדה יותר. ניחשתם נכון, היו אלה בעלי החשיבה המקובעת. על פי החוקרים, ההסבר להבדל בין הסטודנטים נוגע לאופן שבו הם חושבים על התשוקה שלהם. המחשבה שמטרה, משמעות או תחום עניין הם משהו קבוע שצריך למצוא, מעין מעיין נובע, מבססת את ההנחה שהגשמת ייעודנו היא תהליך קל שמתרחש כמעט מאליו. אנחנו לא צריכים להתאמץ, זו הרי התשוקה שלנו. הגישה הזו גורמת לאנשים להרים ידיים כשהם נתקלים בקשיים, כי ככה לא אמורה להיראות תשוקה. מבחינתם, אתגרים לא כלולים במפרט הטכני של תשוקות. ולכן ההתלהבות הראשונית של נבדקים בעלי דפוס חשיבה מקובע התרסקה עם האתגר הראשון, ולמעשה מנעה מהם להתקדם צעד נוסף בתחום העניין של חקר היקום. תפיסת הייעוד או התשוקה כמשהו קבוע מראש שרק נותר לנו לגלות פוגעת בעצם המחויבות שלנו לחקור ולהבין מה תחומי העניין שלנו. גם במקרה הזה עלולה להיות החמצה של עמק ירוק ושופע המסתתר מעבר לרכס המושלג.
התסריט של פגישה מקרית עם הגורל הוא בהחלט אפשרי, כפי שמלמדים אותנו הסיפורים הדרמטיים. וכך טוען גם ג'ון קולמן, כתב של Harvard Business Review: "אבל אני חושב שזה יותר נדיר ממה שרוב האנשים חושבים". לדבריו, דרך יותר בדוקה להגיע להגשמה וייעוד היא איתור של המשמעות בתוך מה שאנחנו כבר עושים. "במילים אחרות", הוא מחזק את מסקנות המחקר אך בלי קשר אליו, "מטרה היא משהו שאתה בונה, לא משהו שאתה מוצא". לדבריו, כל אדם יכול למצוא משמעות במה שהוא עושה, מנהג אוטובוס שדואג לביטחונם של ילדים ועד צוותי רפואה שאצלם המשמעות היא מובהקת מאוד. כשחושבים על זה מדובר במסקנה הגיונית, שכן אם מישהו טורח לשלם כסף וזמן כדי שפעולה מסוימת תקרה, יש בה משמעות באופן מובנה. הוא מסביר שאמנם בתפקידים מסוימים קל יותר לראות אותה, אבל גם במקרים שהיא פחות בולטת, היא עדיין שם – ואז יש לנו תפקיד פעיל בהפקתה.
פתיחות מחשבה לתחומי העניין יכולה להוביל אותנו למחוזות מרגשים חדשים של משמעות. קרדיט: Ares Jonekson / Shutterstock.com
מעבר לנושא הפרואקטיביות, קולמן מערער על שתי הנחות יסוד נוספות ביחס למטרות. לדבריו, ההנחה השגויה השנייה היא שייעוד אמור להיות משהו אחד. כשמושאי החיקוי שלנו הם ממציאים גאונים, ספורטאים מחוננים או בעלי מקצוע בטופ של תחום עיסוקם, נוצר רושם שהתשוקה שהביאה להם פרסום היא הדבר היחיד שבו הם מתעניינים. "ועדיין", טוען קולמן, "אפילו לכוכבים המאירים הללו היו מקורות משמעות נוספים בחייהם". אנו יכולים לטפח יותר מתחום אחד של תשוקה ולהשיג אותה בשדות חיינו השונים. אלכס פרגוסון נחשב לאחד ממאמני הכדורגל הגדולים בהיסטוריה והגשים תשוקה זו בקריירה ארוכת שנים, אבל בכל זמן פנוי שהיה לו ניתן היה לתפוס אותו במגרש מרוצי הסוסים. ציוריו של אדי ראמה, ראש ממשלת אלבניה, נמכרים בלא מעט כסף והוא גם כותב שירה. כשאנו ממתינים למטרה שתיתקל בנו, אנו לא לוקחים בחשבון שייתכנו כמה מטרות או ייעודים. כשאנו מייצרים משמעות באופן יזום, על ידי חקירת עיסוקים שונים וחקירת עצמנו, אפשר לגלות עולמות שלמים חדשים של משמעות.
התפיסה השגויה השלישית והמשלימה היא שמטרה היא דבר קבוע לאורך זמן. "רובנו נחווה שלבים אישיים שבהם מקורות המשמעות שלנו ישתנו", מסביר קולמן, ומתכוון למעבר בין שלבי חיים כרונולוגיים. כדי לחדד את הנקודה, חשבו על המטרות שלכם בתום התיכון ועל מטרות מאמצע שנות העשרים. די בפער של כמה שנים כדי להגדיר מחדש את החיפוש אחר ייעוד ומשמעות. לדבריו זו אבולוציה טבעית של משמעות שאינה מעידה על חוסר מחויבות או אישיות חלשה. למרות שבמקרים מסוימים חתירה לאותה מטרה לאורך כל החיים ראויה להערכה, במקרים אחרים היא יכולה להעיד על דריכה במקום.
אנחנו לא סומכים על יד המקרה כדי להביא אוכל הביתה
ג'וש ספקטור, כותב הבלוג For The Interested, מאמין שההיגיון הפועל במושגים מופשטים יחסית כמו משמעות, ייעוד או מטרות, תקף גם במובן פרקטי יותר. הוא מתייחס לתחום היצירה וטוען ש"אנחנו לא מוצאים את הקול שלנו, אנחנו מפתחים אותו". אצל אומנים זו הצהרה שמסבירה את עצמה, אבל למען האמת זה לא באמת משנה אם אנחנו מוזיקאים, רואי חשבון או הורים במשרה מלאה. בכל דבר שאנחנו עושים, אפילו ביחסים הבינאישיים, יש לנו סגנון אישי מובחן. ולמרות שהוא דבר ייחודי לנו, הוא לא גנטי (אף על פי שבהיווצרותו יש משקל גם לגנטיקה), לא נולדנו איתו ואנחנו גם לא נגלה אותו באורח פלא. ספקטור מציע לנו לעשות הפרדה חדה בין מציאה, שמערבת אלמנט חזק מאוד של מזל, ובין פיתוח שדורש מעורבות ויוזמה. "להמר על ההצלחה שלכם במציאת 'הקול' שלכם זה כמו לרכוש כרטיס לוטו", הוא טוען. אך כמה מאיתנו בונים על הלוטו כדי להשיג את ארוחת הצהריים של מחר?
ברמה המעשית, הוא קורא לצאת לעולם ולחקור. "תעשו את מה שמפחיד אתכם", הוא כותב, ומסביר כי כשאנו מפחדים מפני משהו, פעמים רבות זה נובע מרתיעה מחשיפה, ולא פעם זה בגלל חשש מביקורת חברתית. כלומר, אנחנו חוששים שמשהו שונה אצלנו ולכן שומרים אותו בפנים. זה, לדבריו, בדיוק מה שמייחד אותנו. כדי להגיע למקומות הללו הוא מסביר שעלינו להתעלם מחוקים, להימנע מהליכה בתלם ולהפגין את הפגמים שלנו.
את המלצותיו של ספקטור אפשר, בקצרה, לסכם כך: החופש והאומץ לשוטט בשדות מרעה חדשים. אם נחזור למחקר שבדק גישת צמיחה לעומת גישה מקובעת, אפשר לראות כי אותו מכניזם פעל: הסטודנטים בעלי הקיבעון נמנעו מיציאה מאזור הנוחות. הם היו כבולים למוכר והידוע. לשמחתנו, מתברר שמטרות, משמעות וייעוד הם מצרכים יותר נפוצים משנהוג לחשוב. רק לצאת וללקט.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מציאת משמעות היא גורם קריטי לאיכות החיים – כיצד לצקת אותה לשגרה היומיומית?
עומד לרשותנו שפע של מקורות לצמוח מהם – אין סיבה שנבחר רק באחד
פרישה בשיא או הרמת ידיים? כיצד נדע האם להמשיך או לעזוב את מה שהתחלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
התבוננות שבועית: דליק ווליניץ ושמואל שאול נפגשים לשוחח על אמנות אקולוגית
