בספרו "חוכמת המזרח" מתעמק ניסים אמון באהבה – וכיצד להשיב אותה לליבתה הנקייה אם התרחקה
מהו הדבר הזה שמזדחל אל תוך הזוגיות לאחר לא מעט זמן ביחד? שמרפה את הידיים שפעם היו עמלות לשמח וקופץ את האגרופים לכדי ביקרות ותלונות. סוגר כל אחד מבני הזוג בבועת החוויה שלו ויוצר חוצץ. האם זו השגרה? האם לכולם זה קורה? האם כמו כל דבר שנעשה לאורך זמן והופך להרגל, כך גם הנוכחות של בן או בת הזוג שלנו בבית לצידנו, יום אחר יום כבר 5 או 20 שנים, הופכת למובנת מאליה? ולמה השינוי הזה נוטה לעיתים להפוך אותנו למרירים ומתוסכלים? מסתובבים בבית עם פנקסים ורושמים מה אני עשיתי ומה הוא עשה, מה אני נתתי ומה היא נתנה. סברה אחת היא שליבת העניין היא התקשורת. ושכאשר התקשורת אינה בריאה, פתוחה ומחפשת לשרת את טובת הזוגיות, מתחילים להצטבר משקעים. לא גדולים, קטנטנים. אכזבה קטנה על שנרדם כשקבענו לצאת, תסכול קטן על זה שרק אני עושה את הכלים כל ערב כבר שבוע או עלבון שהוא כל כך מטופש שמביך להגיד. כל אחד כשלעצמו נתפס כחסר חשיבות מכדי להתייחס אליו, ובלי שאנחנו שמים לב אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו שקועים במים עד הצוואר. במקרים יותר קשים זה עשוי להרגיש כמו ערימת שלג.
זן מאסטר ניסים אמון חקר גם הוא את התופעה שבה המאזן של לתת ולקבל בתוך זוגיות הופך לעניין. הוא גם מציע לנו דרך לשבור את הלופ. אמון לומד את תורות המזרח כבר שנים רבות: בתחילת דרכו הוא חי במנזר בקוריאה ולמד במטרה להפוך לנזיר. לאחר מכן נדד ליפן, שם למד את עקרונות הדהרמה וקיבל הסמכה כזן מאסטר, ובהמשך למד במנזרי יער בתאילנד ובמנזרים טיבטיים בהודו ובנפאל. הוא הוציא מספר ספרים המבקשים להנגיש את תורות המזרח לעולם המערבי. כיום מנחה אמון מגוון הרצאות וסדנאות ומגיש תוכניות ברדיו מהות החיים. בספרו, חוכמת המזרח, מאגד אמון ב-122 פרקים סוגיות עמוקות בנוגע לטבע האדם, ומציע במילים פשוטות תובנות שניתן ליישם בחיי היומיום. אנו מגישים את אחד מהפרקים המדבר על אותה תופעה, שעד כמה שידוע לנו עוד אין לה שם, המזדחלת לתוך חיי הזוגיות:
תופעה שאין לה שם
אתם בטח מכירים את הסיפור של או הנרי על בני זוג שהיו מאוד מאוהבים אבל עניים מרודים. החפץ היקר היחיד שהיה ברשותם היה שעון זהב עגול שהבעל קיבל בירושה מאביו, מסוג השעונים של פעם ששמים בכיס הקטן של החליפה. לא הייתה שרשרת לשעון ואשתו חשבה שזו תוכל להיות מתנה יפה ליום האהבה. היא בדקה בחנויות ובאחר הצהריים של אותו יום גזזה ומכרה את שיערה המרהיב הארוך לחנות של פאות ובכסף קנתה שרשרת מוזהבת לשעון של בעלה. גם הבעל באותו יום רצה לקנות מתנה מיוחדת לאשתו. הוא חשב לקנות סיכה לשיערה הארוך שהוא כל כך אהב ובאותו אחר צהריים הוא מכר את השעון העגול וקנה בכסף סיכת שיער יפה.
בערב החג הוא נשק לה והגיש קופסה קטנה ובתוכה סיכת שיער חדשה, והיא חיבקה אותו וביד רועדת הגישה לו קופסא עם שרשרת לשעון. אני זוכר שבקטע הזה בכיתי ולא בגלל שהסיפור הוא עצוב. בכיתי בגלל משהו אחר שהיה שם, משהו שקשור לאהבה שלהם. מצב נדיר בו רוצים לתת יותר מאשר רוצים לקבל. אהבה יש הרבה, אבל כמה זוגות אתם מכירים שכל אחד מבני הזוג באמת שואל את עצמו מה עוד הוא יוכל לתת כדי לשמח את האחר?
האם זה באמת עניין של זמן או שמא זו תפיסה שהולכת איתנו או לא?
כולם רוצים אהבה, זה נכון, אבל כולם רוצים לקבל משהו ממנה ולתת זה סוג אחר של אהבה. יכול להיות שהסיבה שלמצב המיוחד הזה אין שם היא בגלל שהוא לא כל כך נפוץ. מה שכן נפוץ זה שמרגישים לא טוב רוב הזמן ומאשימים בכך את בן הזוג. מספיק אגב אם רק אחד מבני הזוג יתחיל עם תלונות, ביקורת ותחושת קיפוח, שהוא המסכן שמקריב כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט בתמורה, כדי שהתלונות יחזרו אליו במעגל והבית כולו יתמלא עננה שחורה.
כשאחד מבני הזוג חולה בתופעה, הזוגיות כולה מיד נהיית חולה. במצב שכזה, גם לבן הזוג הנחמד יותר יהיה קשה לשמור לאורך זמן על המחשבה “מה אני יכול לתת כדי שהשני יהיה יותר מאושר?” כשכל הזמן מאשימים אותו ובאים אליו בטענות על כל דבר. לפי חוקי הקארמה של הזוגיות, לא תצליחו להתחמק מלהתמודד עם התופעה הזו וגם אם נתמזל מזלכם ונולדתם להורים הכי מקסימים, שבאמת אכפת להם אחד מהשני ושאהבו אתכם בלי הגבלה, רוב הסיכויים שתתחתנו עם אחד או עם אחת שיביאו אתם את המחלה.
אז מה אפשר לעשות?
אצל מרבית הבחורים והבחורות הצעירים המחלה עדיין לא פרצה. הם נוסעים לטייל בעולם, הולכים ללמוד משהו, עוברים לעיר הגדולה, מתאהבים וגרים עם שותפים בדירה שכורה. אבל שעון החול אוזל וזה רק עניין של זמן עד להתפרצות מלאה של המחלה אצל מי שקודם לכן היה בבחינת נשא. לא אצל כל המשפחות התופעה נמצאת באותה מדרגה. בקצה אחד של הסקאלה יש משפחות עם אהבה רבה ובמקרים הגרועים באמת, המחלה ממלאת את הבית בקרירות, הימים נעשים כהים והחיים שהיו יכולים להיות נחמדים, הופכים לגיהינום עלי אדמות. מי שגדל בבית כזה יודע על מה אני מדבר.
שנות העשרים הם גיל של אופטימיות ומרבית הצעירים לא ממש לוקחים בחשבון שגם להם זה עלול לקרות. אנשים מתחתנים בנאיביות ואופטימיות רבה מבלי לבדוק אם בן הזוג העתידי שלהם הוא נשא של המחלה. תמימות רבה מאפיינת זוגות שעומדים בבגדים לבנים מתחת לחופה. מכונית משומשת בודקים באופן הרבה יותר יסודי מאשר את בן הזוג איתו מתכוונים לגדל ילדים ולהישאר כל החיים. תופעה מוזרה שאין לה שם. אבל יש סוף טוב לסיפור ולמחלת האהבה שהופכת לשנאה יש מרפא ויש תרופה. לפי התורה של הבודהה יש ארבעה שלבים בדרך והיא לא חייבת להיות כל כך ארוכה. בשלב הראשון הזוג צריך להודות שגם אצלם יש את התופעה. בשלב השני הם צריכים להבין ששניהם סובלים מזה באותה המידה. בשלב השלישי שניהם יחד עושים שיחה, לוקחים אחריות על שני השלבים הראשונים ומחליטים לעשות הכול כדי להסיר מהזוגיות את התופעה. בשלב הרביעי, לומדים לחשוב על לתת במקום על לקבל ואיך להיות נחמדים אחד אל השני.
כשיש בבית אהבה, מתמלאים באנרגיה בריאה ומספיקים לעשות את כל מה שצריך. כשיש בבית נחמדות בלי סיבה, הצמחים בעציצים פורחים יותר, הילדים שמחים יותר והאוכל טעים. אין צורך להתאמץ ולחשוב את מה עלינו להקריב כדי שלשני יהיו חיים יותר טובים, לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק אם דואגים לדבר אחד קטן ולא כל כך מסובך: מאוד משתדלים שהיום יהיה להם יום נעים. אם תמיד נקפיד להיות נעימים היום, זה יותר ממספיק. החיים כולם מורכבים מיום אחד כל פעם ולהיות נעים מבפנים זה בעצם להיות מאושר.
קרדיט תמונת כותרת: Editorial credit: / Shutterstock.co
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי "דיאטת המידע" שהדלאי לאמה משלב בשגרת הבוקר שלו?
המרוץ אחר הכרה – איך בכלל נכנסנו לשם ואיך יוצאים ממנו בשלום?
כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו
עוד מרדיו מהות החיים:
