מי שולט במרכבה שלי – כך אילוף החושים יכול לקדם אותנו לעבר החופש על פי תורת היוגה

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

בין פרישות לנהנתנות – מהי דרך האמצע וכיצד ניתן להגיע אליה?

תום לב-ארי בייז | 15 יולי, 2018

אין הרבה דברים רחוקים יותר מאורח החיים המודרני מאשר התנזרות. ייתכן שצפה בראשכם כעת תמונה של אדם היושב בסיכול רגליים בפתח מערה כשבד כרוך סביב גופו – לא ממש אסוציאציה שעולה בהקשר של סדר היום השגרתי שלנו; מזון דל שחוזר על עצמו אל מול עשרות המסעדות שמחכות לארוז לנו את ארוחת הצהריים ולשנע אותה עד לפתח המשרד שלנו; או ריסון החושים ודיכוי המיניות אל מול מציאות בה מוחצנות מינית נחשבת לאידיאל היופי. בזמן שמושקע כסף רב במאות קמפיינים שתפקידם לעורר את חושינו ולעודד אותנו לספק את היצרים שלנו ושל הסובבים אותנו באמצעות מוצרים חדשניים, תורות שונות כמו הזן בודהיזם והיוגה לוחשות לנו בשקט שהכול הבל הבלים ומזמינות אותנו להתנתק מהמרוץ ולשחרר את עצמנו אל זרועות האושר.

האם הכול באמת הבל הבלים? האם כדי לחוש מאושרים וחופשיים עלינו להתכחש לכל מה שאנחנו מכירים? ומה זה אומר על האש הפנימית הזו, על התשוקה שבוערת בנו – המניעה אותנו לתענוגות ולסיפוק יצרים אבל גם להתפתחות, ללמידה ולהשתנות מבורכת? ביוגה סוטרה של פטנג'לי, כתב עתיק המהווה בסיס לרוב זרמי היוגה בעולם, מתואר המונח ברהמצ'ריה. התרגום הכי מוכר של המונח הוא פרישות והוא נמנה עם חמשת הסוטרות (מעין דיברות) בנושא היחסים שבין האדם לסביבתו. אפשר לקרוא לזה קוד אתי. ופרישות מהווה חמישית ממנו. אז האם כדי להיות יוגי ולהשתחרר מתנודות התודעה, כלומר, מכל מה שמונע מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא (לשם שואפת תורת היוגה), עלינו לאכול אורז ועדשים יום אחרי יום, להימנע ממקלחות ומוצרי היגיינה ולהתבודד? או שאולי זוהי רק הפרשנות שלנו לגבי פרישות והיא לאו דווקא ההכוונה המדוברת? ואיך בעצם פרישות, כזו או אחרת, משחררת אותנו אל עבר החופש? מנקודת מבט של אדם בחברה המערבית, פרישות עשויה להישמע כמו סיטואציה מאוד מגבילה ולא בהכרח משחררת.

ב.ק.ס איינגר, אחד ממורי ומפתחי זרמי היוגה המשפיעים והמוכרים בעולם, מסביר בסרט הדוקומנטרי החופש האולטימטיבי כי "בשביל לחוות את העצמי (החופשי) ליוגה יש מספר שלבים הנקראים – הדיסציפלינה הפיסיקלית, המוסרית, האינטלקטואלית והרוחנית. כל עוד הדיסציפלינה האתית (מוסרית) לא מתוחזקת, לא יחווה האדם שום חופש. סוף הדיסציפלינות הן ההתחלה של החופש". נלך רגע אחורה. נקודת המוצא של תורת היוגה אומרת כי כל עוד האדם מנוהל על ידי תנודות התודעה שלו – ביניהן מחשבות, תשוקות, רגשות, רצונות או אגו – הוא אינו חופשי ואינו יכול לחוש מאושר. האושר הרגעי שהוא מרגיש כאשר הוא משרת את אחת מתנודות התודעה אינו האושר הטמון בחופש האולטימטיבי. וכמו שכשאהבה תלויה בדבר, בטל הדבר – בטלה האהבה, כך גם האושר נע על רכבת הרים כתלות בסוכר שאנחנו מספקים לגוף או ברכש החדש שקנינו. על פי איינגר, המתבסס גם הוא על היוגה סוטרה של פטנג'לי, השלב המהותי ביותר במסע אל השחרור הוא הדיסציפלינה האתית. זו הכוללת בתוכה את הפרישות. הדיסציפלינה הפיסיקלית, הכוללת בתוכה את האימון הגופני שרובנו מכירים כ"יוגה" ואת תרגילי הנשימה שנועדו לנקות את הגוף ולהשיב לעצמנו את השליטה במיינד, היא השלב המקדים לדיסציפלינה האתית, ולא ההיפך. היא נועדה להקל על המתרגל את התנהלותו על פי הקוד המוסרי. למה? כי גוף שאינו מרוסן, גוף שנשלט על ידי תאוות וכאבים לא יאפשר לאדם להתרכז ולהיות מסוגל לבחור את התנהלותו על פי הקוד האתי.

יוגה – החופש האולטימטיבי, על פי ב.ק.ס. איינגר.

לא מוותרים על הסוסים

אז כסיכום ביניים, כל עוד הגוף נשלט על ידי תשוקות, מחשבות ורגשות – המיינד לא יכול להתנהל על פי הקוד האתי. אחד ההיבטים של הקוד האתי הוא הפרישות, ועליה עוד נרחיב. כשיצליח האדם להיות זה שמנהל את המיינד שלו על פי אותו קוד, הוא יתקרב אל השחרור מכבלי התודעה. שחרור זה, על פי תורת היוגה, הוא האושר האולטימטיבי. רעיון אחר לפרשנות של המושג ברהמצ'ריה, המתורגם כפרישות, הוא ריסון החושים. רעיון זה עולה ממטפורה המתוארת באחד מהסיפורים המופיעים בכתבים העתיקים של תרבות הסנסקריט על ידי אל המוות כדי להסביר מהי יוגה. בתיאורו, הגוף משול למרכבה. העצמי המשוחרר הוא אדון המרכבה, התבונה היא הרכב המחזיק במושכות, המיינד הוא הרסן, החושים הם הסוסים ותשוקותיהם הן שדות המרעה. אם הסוסים אינם מרוסנים, הם אלו המובילים את המרכבה לכל מקום שבו ניתן ללחך עשב. המרכבה עשויה להיטלטל כאילו רכב שיכור יושב ומושך במושכות לכל עבר. מסירת הסוסים הפרועים לאיכר אחר או, אם אנחנו כבר בסיפור דמיוני, העלמתם, לא תאפשר תנועה טובה יותר של המרכבה. קדמת המרכבה תישמט אל הקרקע והאדון והרכב יעמדו תקועים באמצע שום מקום ויחפשו טרמפים. תיאור זה יכול להוות הקבלה לאותו מתבודד החי לבדו במערה ומנסה להתכחש לסוסים שלו. להיפטר מהם.

ריסון הסוסים, לעומת זאת, הוא רעיון שאינו מדבר על ביטולם. אלא על שליטה בהם. אילוף. למי מאיתנו המגדל כלבים – זו אולי אותה התחושה של לצאת עם הכלבים לטיול כאשר הם ממושמעים, הולכים לצידנו בנחת ונהנים מהשקט. להבדיל מטיול שכולו צעקות כגון "בואו הנה" ו"אליי" שאותו אנחנו מסיימים מרוטי עצבים. אם ננסה ללמוד על הברהמצ'ריה מהסתכלות על המתרגל המודט, אותו מתרגל לא בהכרח שואף לשבת במדיטציה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, למשך שארית חייו. הוא מתרגל מדיטציה על מנת לנקות את המיינד שלו ממחשבות, על מנת להתבונן בתנודות התודעה שלו מתוך מקום שאינו שיפוטי אך גם אינו מתמסר ונתון לחסדיהן. ככל שהשליטה שלו במיינד גוברת, כך היא נשארת נוכחת בשאר שעות היום, מחוץ לזמן תרגול המדיטציה. כלומר, המדיטציה היא אימון שנועד לייצר הרגל שישרת אותנו ביומיום. והפרישות, או ריסון החושים במקרה שלנו? אולי גם אלמנט זה מדבר בעצם על אימון שנועד לייצר הרגל שיישאר עימנו ביומיום וישמור על התודעה שלנו יציבה? מעין אימון הנועד לאלף את הסוסים כדי שנוכל להסתובב איתם לצידנו במהלך היום, בנחת, ליהנות מחברתם אך להיות אלו המנהיגים אותם. ולא להיפך.

מי המפקד של הצוות שלי?

מהדב דסאי, מזכירו הנאמן של גנדי, אמר פעם על היוגה: "לפיכך פירושה (של היוגה) רתימת כל כוחות הגוף, המיינד והנפש לאלוהים (יכול להתפרש גם כעצמי המשוחרר) […] אילוף האינטלקט, המיינד הרגשות והרצון […] איזון הנפש המאפשר לאדם להתבונן בחיים בכל ההיבטים במידה שווה ובשלווה". מדבריו ניתן להבין כי כל אלו – המיינד, הנפש, האינטלקט, הרגשות והרצונות – הם כלים שבהם ניתן להתבונן על המציאות. והיוגה היא המצב המאוזן בו העצמי המשוחרר הוא זה שברשותו הכלים וביכולתו לבחור באיזה כלי ירצה להשתמש בכל רגע נתון. האינטלקט האוסף ידע, לעיתים נכון ולעיתים שגוי, אינו רע. הוא מקדם אותנו בדרכו, הוא אבן דרך במסע ההתפתחות שלנו, אבל הוא גם יכול להיות בעוכרינו כשהעת נכונה להתבונן בחיים דרך כלי אחר. אותו הדבר נכון לגבי החושים שמשמשים אותנו לחיבור עם העולם והסביבה והן לגבי הרגשות המניעים אותנו ומעניקים לנו כוח עצום להתעלות מעל לקשיים רבים. השאלה היא בעיקר של טיימינג ושליטה. האם אנחנו הם אלו הבוחרים באיזה כלי להשתמש או האם אנחנו מנוהלים על ידי אותם כלים כמו צוות של איש אחד וחמישה מפקדים?

כמו טיול עם כלב ממושמע.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך לומדים לאלף את החושים? איך הופכים למפקד בבית הזה? אז הנה אנחנו חוזרים אל הפרישות המדוברת, והפעם באמת מנקודת מבט הרואה בה אימון לריסון החושים. במאמר שפורסם ב-Yoga International, רולף סוויק מכנה זאת – דרך האמצע. חיפוש אחר מתינות. על פי סוויק, פרישות הייתה שלב התחלתי במסע ההתפתחות הרוחני בו עזב התלמיד את חייו ועבר לחיות בצמוד למורה הרוחני שממנו ביקש ללמוד. אפשר לומר שמכורח הנסיבות הוא הפך לפרוש המתנזר מחיי חברה, מתשוקות ומתענוגות. עם זאת, בספרו אור על היוגה מסביר איינגר כי אין זה נכון שפילוסופיית היוגה מכוונת רק לרווקים. "על כל אחד לתרגם את ההיבטים הנעלים יותר של הברהמצ'ריה לחיי היומיום. לשם הגאולה, לא בהכרח צריך האדם להישאר רווק וללא בית. […] מבלי לחוות אהבה אנושית ואושר, אי אפשר להתוודע אל האהבה האלוהית". גם סוויק לוקח אותנו לכיוון הזה ומסביר כי התנזרות ממין וחיי פרישות חברתיים מהווים היבט מאוד צר בתוך המונח הרחב ברהמצ'ריה ויותר מכך, לדבריו, דיכוי חושי, בדיוק כמו פינוק יתר, מוביל גם כן לדילול האנרגיה החיונית לחיים.

אז הבנו מה לא, אבל מה כן?

אז ויתרנו על ההתנזרות ממין, אבל מה כן? ואיך בכלל נדע האם אנחנו בשליטת החושים שלנו או שהם בשליטתנו? סוויק מזמין אותנו להתחיל מתרגול מודעות לחושים. בדיוק כפי שבמדיטציה אנחנו מתרגלים מודעות למחשבות, שמים לב כאשר הן חולפות ומה הנושאים שעולים בהן – ומנסים להישאר חיצוניים להן ולא להאמין לכל מה שאנחנו חושבים. כך גם עם החושים. משיכה לא ברורה למתוק ב-23:00 בלילה או חשק להתנחם בפחמימה ביום סגרירי – אלו אולי המוכרים ביותר. אבל תחת מטריית החושים מכניס סוויק את כל מה שהיצרים שלנו מבקשים מאיתנו. "בעולם עמוס לעייפה בגירויים, קבלת החלטות נבונה לגבי הספרים והעיתונים שאנחנו קוראים, הסרטים שבהם אנחנו צופים והחברה שבה אנו מקיפים את עצמנו תעזור לנו לשמר אנרגיה ולשמור את המיינד שלנו מפוקס ודינמי".

אז גם סדרות אלימות וגם ספרים הממלאים את ראשנו בסיפורי בגידות ומזימות, וכן, גם מהדורת החדשות – כל אלו עשויים להיות שדות מרעה של סוסים. נסו לשים לב לרגע שבו הסוסים שלכם מבקשים לסטות מהדרך. כאשר הם מבקשים לנשנש עשב שאינו מקדם אתכם במסע ההתפתחות שלכם. אז נכון, לא כל דבר שאנחנו מכניסים לפה או לראש חייב להיות מיושר בקו אחד עם חזון ההתפתחות שלנו, אבל יש לזה מחיר. על פי סוויק, אחת הדרכים לבחון האם עשב שוטה הוא עשב שוטה היא להקשיב לתחושת הגוף שלנו ולצלילות המיינד. אם אותה סדרה השאירה אותנו עם חוויות התואמות את המקום אליו אנחנו רוצים להתפתח, הסצנות אינן עולות ומטלטלות את התודעה שלנו, ובסך הכול הגוף שלנו מרגיש נינוח וטוב לו – אז כנראה שנשנשנו את הדבר הנכון. לכל אחד מאיתנו המצפן הפנימי שלו. ודאו ששלכם מורה לצפון ועקבו אחריו בלב שלם.

"להבדיל מהגבלת החושים שלכם, תהליך ההתבוננות מעניק למיינד הזדמנות לפעול במתינות", כותב סוויק. כלומר, לא תמיד "לא" היא התשובה, אבל עצם המודעות, תפחית את ה"כן". תעודד מינון מושכל. נסו לחפש הנאה במתינות, להפוך אותה לחוויה מעצימה ולא מגבילה – במקום לומר לעצמנו שאנחנו אוכלים שוקולד כי אנחנו יכולים, אפשר לנסות לומר לעצמנו שאנחנו לא אוכלים שוקולד כי אנחנו יכולים. אנחנו לא נשלטים על ידי היצרים שלנו. אנחנו בעל הבית. "אנשים חושבים בטעות שחופש (freedom) הוא הרישיון לעשות ככל העולה על רוחך ולמעשה זו טעות", מסביר איינגר בספרו יוגה רהסיה. חופש הוא היכולת לבחור. וכשנגיע לשחרור הזה, לחופש לבחור, נוכל להדליק את בעירת התשוקה כשהרגע נכון, ולהשקיט אותה כשלא.