כתבה בת שני חלקים המבוססת על הספר "רצות עם זאבים" על חידוש הקשר עם האינטואיציה.
בספרה של קלאריסה פינקולה-אסטס, רצות עם זאבים, מסופר סיפורה של וסליסה החכמה בעלת הבובה. הסיפור מגלם בתוכו, אם נרצה, את סיפור המסע של כל אדם בהתקרבות אל האינטואיציה שלו. דרך המהמורות שעוברת גיבורת הסיפור אנחנו מקבלות תמונה של תהליך בן תשעה שלבים שדרכו ניתן לחדש את הקשר עם הקול האינטואיטיבי הפנימי שלנו. עם אותה תחושת בטן שמסיבות כאלו ואחרות עשויה הייתה לדהות עד שבקושי ניתן לזהות אותה שוב. בכתבה הקודמת פירטנו את הסיפור והתחלנו לחקור את שני השלבים הראשונים במסע: הראשון הוא היכולת להניח לכל היבט בחיינו שהגיע זמנו למות – למות, ולכל מה שאנחנו מחפשות שיחיה – לחיות. השלב השני הוא הבנת החשיבות שבהיכרות עם החלקים האפלים שבנו לשם זיהוי שלהם מסביבנו וחידוד חושינו. להלן 7 השלבים הנוספים.
* הכתבה תתייחס לנשים ותדבר בלשון נקבה אך פונה אל שני המינים. אל כל מי שמזהה מרחק שנוצר בינו ובין הדמות הזקנה והחכמה השוכנת בקרבו ומורה לו את הדרך, כפי שמתארת אסטס את האינטואיציה.
שלב שלישי – ניווט באפלה, ללמוד להאכיל את האינטואיציה
מבחינת הסיפור, אנחנו בשלב שבו וסליסה יוצאת אל עבר ביתה של המכשפה. ההליכה ביער היא משל ליציאה שלנו אל עבר הלא נודע. ובעצם, אל כל מה שמחוץ לקן המוכר והמוגן שלנו. הדרך לוטה בערפל כבד. אי ודאות מקיפה אותנו בהליכה זו. עד שלא נגיע לא נדע באמת מה אנחנו עומדות לגלות. בצעידה זו לא נותר לנו אלא לסמוך על חושינו הפנימיים שינחו לנו את הדרך. עלינו לפתח רגישות כלפי המסתורי וללמוד להזין את הבובה הפנימית, את האינטואיציה. האכלת הבובה בסיפור היא בעצם ההקשבה לה. וסליסה צועדת ביער ובכל פנייה עוצרת, שואלת בעצת בובתה ופועלת על פיה. גם בחיי היומיום, האינטואיציה מתחזקת כאשר אנו מקשיבות לה ופועלות על פיה. כמו שאין טעם בקול מבלי שתהיה אוזן שתשמע אותו, כך גם האינטואיציה שלנו קמלה ומתנוונת כאשר היא נתקלת בהתעלמות, בחוסר תעסוקה. הבובה של וסליסה היא כלי העזר שהותירה לה אימה המגוננת כאשר שחררה אותה למסעה שלה. זו מתנה ענקית מרגע שוסליסה לומדת להשתמש בה. את הבובה יכול להחליף כל קמע בו נבחר לחיי היומיום שלנו, ממטוטלת ועד אבן. קמעות מהווים כלי עזר לפיתוח האינטואיציה מכיוון שקל לנו להשליך עליהם את הקול הפנימי שלנו וקל לנו עוד יותר להקשיב למשהו שכביכול מגיע מגוף חיצוני לנו.
Use it or lose it
שלב רביעי – העימות עם הזר והמוזר
משעברנו את הדרך הארוכה והחשוכה בה הייתה לנו האינטואיציה מצפן פנימי, נגיע אל קרחת היער הנסתרת שבה שוכן השונה והמוזר, האחר והפראי. אל בית המכשפה, בבה יאגה. כשנגיע יהיה עלינו להתוודע אל המראות המטלטלים, לקבל אותם מבלי להירתע ואף לגעת בחלקם. ביתה של המכשפה תלוי על כרעי תרנגולת, הוא מסתחרר ורוקד ווסליסה שלנו מבלה בו מספר ימים. היא אוכלת מתבשילי המכשפה (אומנם פירורים, אבל גם זה משהו), מסדרת את ביתה ובאה במגע עם חפציה ושלל עיסוקיה הלא שגרתיים. "לו היה זה חלום", מפרשת הסופרת, "הבית המוזר היה מעיד שהאובייקט [וסליסה] […] נטולת ייחוד, בינונית, וזקוקה לניעור רציני כדי להבין מה מרגישים כשרוקדים מעת לעת כתרנגולת מטורפת". זה השלב בו עלינו להתחבר אל אלה המסקרנים אותנו ולשמור לעצמנו משהו מהם. וסליסה הצעירה נוהגת במכשפה בכבוד וזו מחזירה לה באותו המטבע. הן מנהלות שיח ווסליסה אפילו אוספת לעצמה מספר תובנות על חייה של בבה יאגה. כלומר, היא שומרת משהו ממנה לעצמה.
שלב חמישי – טלטלה ותחזוקה שוטפת
המשמעות הגדולה שבמפגש עם המכשפה היא המגע הישיר בחיים, ללא תיווך וללא אמצעים. בידיים חשופות. לפני לא כל כך הרבה שנים, וגם היום בתרבויות אחרות, נוגעות הנשים בבוץ, בטבע, במיץ של הפרי ובדמעות בצורה יומיומית. בעולם המודרני, נשים (וגם גברים) עשויות לבלות חיים שלמים בסביבה משרדית סטרילית המעמעמת את חושיהן. כל היתר, כל מה ש"מלוכלך" ופועם, הופך ללא רציונאלי. הערכים והרעיונות שלנו, כך מסבירה אסטס, הם כמו בגד – מתרופפים עם הלבישה ועם הזמן. משנעמוד יחד עם בבה יאגה, נתוודע לניחוח חייה ונטעם מתבשיליה המהבילים, כמו נהדק בחזרה את מה שהלבישה עשתה רפוי. המפגש המטלטל והמגע הישיר בחיים כמו יכבס אותם חזרה לעצמם. יזכיר את מה שנשכח במרוצת הימים, יציף את מה שאמיתי ומקודש בעינינו.
הסופרת מסבירה כי אישה המבקשת לשמר את החופש והפרא שבה, כלומר, לשמור על הבגדים שלא יתרופפו, מקפידה שסביבתה הנפשית תהיה נקייה מפסולת. היא מפנה לעצמה זמן מדי יום להגות במרחב מחיה שהוא שלה בבירור. היא, בדרך קבע, מטאטאת את העצמי שלה, מציתה את אש היצירתיות ומבשלת רעיונות חדשים וישנים. מזינה את מערכת היחסים בינה ובין הטבע הפראי.
שלב שישי – להפריד זה מזה
אחת המשימות המשמעותיות שמקבלת וסליסה מהמכשפה היא ההבחנה בין העיקר לתפל: בין גרגירי חיטה טובים וכאלו הנגועים בפטריית הקימחון ובין גרגירי פרג לעפר. בהשלכה לחיי היומיום, אפשר לומר כי מה שעלינו ללמוד בשלב השישי הוא ההבחנה בין טוב לרע. כשנסגל לעצמנו נקודת מבט בוחנת שכזו, נוכל לחדד את חושינו ונדע להפריד חיים ממוות. תרופה ממחלה. אחד האלמנטים החוזרים על עצמם בסיפור בשלב זה הוא ההנחיה של הבובה למנוחה. הבובה אומרת לוסליסה שתאכל ותלך לישון ועד הבוקר המשימות כבר יסתדרו. אומנם בסיפור זה אכן מה שקורה, וכנראה שבחיי היומיום לא תבוא בובה קטנה בשביל לקפל את הכביסה בזמן שנישן, אבל יש כאן אמירה אחרת על מנוחה. לפי אסטס, אם מתרגלים לשאול שאלה לפני השינה, מוצאים את התשובה עליה לפני היקיצה. בשלב הזה אנחנו מתרגלות הקשבה והתבוננות, חשדנות ובררנות. זה עשוי להישמע שלילי, אך רק ככה נוכל לברור את היופי האמיתי, את הערכים המשרתים אותנו והמפתחים אותנו, את האנשים הטובים לנו ואת המזור למחלותינו. הלילה הוא חבר להתייעץ בו, כשניתקל בקושי להבחין, נניח לבעיה ונחזור אליה מאוחר יותר. רוב הסיכויים שכשנחזור, במקום שבו לא היה דבר תחכה התשובה.
בים של החיים – מחדדים את החושים ומנווטים את הדרך.
שלב שביעי – לחקור את המסתורין
בשלב השביעי עלינו לשאול ולחקור, לנסות ללמוד את האמת על היכולת שלנו להבין את כל יסודות הטבע הפראי. האמת היא שישנו איזון שעליו חשוב לשמור – איזון בין הידע ופריצת גבולות ההבנה ובין אי הידיעה. כפי שמתריעה בבה יאגה, ידע רב מדי עלול להזקין אותנו אם יגיע בטרם עת. לכל צעד יש את התזמון הנכון לו. על פי אסטס, יש דברים שפשוט אי אפשר לדעת, או יותר מדויק – שאל לנו לדעת אותם. בעיניה קיים קסם רב בלהשאיר תמיד משהו לא מובן ולא ודאי רק בכדי להאמין בו. אמונה לשם אמונה.
שלב שמיני – לעמוד על הרגליים
המכשפה הפראית אינה רוצה לשהות זמן רב מדי בצד המנחם מדי, הטוב והעדין מדי של הטבע. היא יודעת שזה עלול לרפות את ידיה והיא מגרשת את וסליסה לצאת לדרכה. וסליסה עוד לא סיימה את מסעה והיא עדיין מהווה אלמנט רך מדי עבור המכשפה. "כשנשים מטמיעות לתוכן היבט זה של בבה יאגה הן משתנות וחדלות לקבל בלי שאלה כל דבר חסר ערך […] כל קשקוש […] שנקרה בדרכן". כלומר, על פי הסופרת, לאחר שפגשו נשים בבבה יאגה של הנפש, רקמו את מערכת היחסים עימה, למדו להבחין בין מחשבה ורגש, הן מצוידות בכל הדרוש להן כדי להתקדם בחייהן באור חדש, באור הבוקע מהגולגולת שמקבלת וסליסה מהמכשפה. כעת ברשותן הכלים להימנע מפגיעות חסרות טעם ומטלטולים לא רצויים בחייהן.
שלב תשיעי – המשך החיים בעיניים פקוחות
כשאנו למדים לזהות את ההיבטים השליליים בנפשנו, אנו יודעים לזהותם בעין חדה בקרב אנשים ואירועים חיצוניים לנו, ולהגיב אליהם. טבעי שברגע זה הכוח עשוי להבהיל אותנו ונתהה לעצמנו "בשביל מה הייתי צריכה את זה?" – בדיוק כמו וסליסה השוקלת להיפטר מהגולגולת המאירה בטרם הגיעה חזרה אל ביתה. אך אל חשש, מעודדת אסטס, הקשיבו לקול הפנימי המרגיע, היודע שלא היינו גדלות אם לא היינו מסוגלות להכיל את הכוח הזה. הטבע מלא בחוכמה. הראייה החדה מדייקת הכול: הזקן נראה קשיש, היפה שופע, והטיפשי – מטופש. הכול מונח לנגד עינינו. העיוות והאלוהות.
*
המסע אל החלקים הפראיים שלנו, אלו שמחוברים לטבע ולעולם, הוא מסע מרתק לכל אדם. האינטואיציה היא כלי רב עוצמה שיכול להאיר לנו את הדרך כמו מגדלור. היא יכולה לדייק את הצעדים שלנו ולאפשר לנו לנוע בחופשיות בעולם מתוך ביטחון שלם באינטליגנציה שבה. המסע מתחיל בשחרור מהתבניות שמגבילות אותנו ומגוננות עלינו יתר על המידה, ובהיכרות עם הצדדים הפחות נעימים שבנו ובניית הקשר עימם ככלי עזר להתמודדות בעולם. הוא ממשיך ביציאה לדרך – בפריצת אזור הנוחות והיציאה אל הלא נודע, אל המסתורין והמחקר שלא העזנו לעשות לפני. והוא מגיע לשלבי סיום בתעוזה להתקרב אל השונה והאחר, בסקרנות ובהתרה שלנו לעצמנו לסגל מעט מן המוזר והפראי אלינו, אל אורח חיינו. סופו של המסע הוא מעין נקודת מבט חדשה המתווספת לחיינו ומאפשרת לנו לראות את המציאות כפי שהיא, בלי פילטרים. בצורתה הפראית והטבעית ביותר.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
רדיו מהות החיים - שעה אינטימית על מכשפות טובות עם שמואל שאול ואורית פיול אור
ההרצאה השבועית של TED: מדוע היכרות עם חולשותינו עשויה להציל אותנו?
איזה מין בנאדם אנחנו - מה הפנטזיות המיניות שלנו יכולות ללמד אותנו על עצמנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
