כשאנו שוקלים לעצור, קיימות שאלות שמסייעות לגלות האם זו החלטה מושכלת או חיפוש אחר אזור הנוחות
במקביל לכתיבת שיריו, המשורר הנודע ט.ס. אליוט, נכס צאן ברזל תרבותי אמריקאי, היה עובד בנק; בן תקופתו, המשורר וולאס סטיבנס, עבד בעסקי הביטוח; המלחין המשפיע פיליפ גלאס הפתיע פעם את מבקר האומנות של מגזין טיים, כאשר הופיע בביתו כדי להתקין לו מדיח כלים. הוא היה שרברב. לא לפני – אלא בזמן שהלחין כמה מהיצירות החשובות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20.
זוהי רשימה חלקית בלבד של אומנים שהיו אנשי מקצוע רגילים במרבית זמנם, ומציגה אותה קייטי וולדמן ב-New York Times. היא עוסקת בעיקר ביחס שבין עבודה שגרתית ובין יצירה אומנותית, אך אפשר ללמוד ממנה משהו גם על היחס שבין התמדה ובין נכונות לשחרר. אומנים רבים בוודאי יאמרו שהיו שמחים לו יכלו להפסיק לעבוד ולהתרכז רק ביצירה. אך בכתבה טוענת וולדמן כי פרנסה מאומנות היא מותרות של מתי מעט. תדמית האומן שמסתובב בין פתיחות גלריות חגיגיות, סטודיו וערבי גאלה היא פנטזיה נחמדה שקומץ זעום בלבד של אנשים מצליח להגשים. רוב האומנים ממשיכים לעבוד בעבודות רגילות במקביל לתהליך היצירה שלהם. וולאס סטיבנס, כמקרה קיצון, אפילו לא זכה להכרה כמשורר אלא לאחר מותו.
מה יותר קשה – להישאר או לפרוש?
מרבית האומנים, אם כן, עומדים בפני שתי אפשרויות סותרות: פרישה מהעבודה וסיכון כלכלי מהותי, או זניחת האומנות וחיים מלאי חרטה ויגון. אם הם בוחרים לשלב בין השניים, רוב הסיכויים שעבודתם לא תזכה להכרה, כיוון שהפצה ושיווק של היצירה שלנו היא משרה מלאה בפני עצמה. כישרונות עילאיים של פעם בדור מצליחים לבלוט מעל כולם, אבל עבור רוב היוצרים, התוצרת לבדה לא מספיקה כדי להקנות להם הכרה רחבה, כזו שמובילה לפרנסה. מה גרם לאומנים רבים בכל זאת להמשיך בשני משלחי היד? ובכלל, מתי בן אדם יודע אם כדאי לו לפרוש ומאיזה תחום? קיימת גם אפשרות שלישית, כפי שמסבירה וולדמן – אומנים מצליחים שהשתמשו בעבודה השגרתית כמקור להשראה. זה מסתמן כפתרון אפשרי לקונפליקט, אבל גם הוא לא פותר את עניין התעסוקה.
המציאות היא שרובנו, אומנים או לא, מגיעים תכופות לצמתים של הכרעות, וצריכים לבחור האם להמשיך בדבר מה שהתחלנו או לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. על כל סיפור רומנטי של אומן שעובד בימים ויוצר בלילות, יש סיפור טרגי על אדם בעל פוטנציאל רב שעזב את דרכו מפאת הנסיבות. על אמילי גרגורי בוודאי לא שמעתם, אבל ייתכן מאוד שהייתם יכולים לשמוע. גרגורי הייתה הבטחה גדולה בתחום הריקוד, אך בשונה מהאומנים שהתפרסמו החליטה לעזוב את התחום כאשר חוותה קשיים, ובעיקר אכזבה קשה אחת. את סיפורה האישי היא חולקת ב- Tiny Buddhaוחושפת את הצד השני של הקשת. בצד הזה, נראה, נמצאים רבים מאיתנו ביחס להחלטות רבות, והתהליך שעברה, על כל המסקנות שבסופו, עשוי להכיל תובנות שימושיות ביחס להכרעה בצמתים של אחיזה עיקשת או שחרור.
הבחירה להתמיד בעיסוק כלשהו נראית על פניו קשה יותר, כי אחרי הכול זה אומר שהתחלנו משהו חדש ועכשיו עלינו להתגבר על אתגרים. אם הם לא היו שם, לא הייתה לנו סיבה להתלבט. קושי יכול להיות אתגר ביצועי, כמו בלימוד כלי נגינה חדש, אך גם חוסר עניין בתחום שחיוני מאוד לאיכות חיינו, כמו, למשל, קורס בנושא שוק קרנות הפנסיה. אבל למעשה, זוהי הבחירה הפשוטה יותר. עזיבה היא הדבר המורכב יותר לביצוע, כיוון שקשה למצוא רגש מייסר יותר מחרטה על מה שהיה ואיננו. לכן, כדי להתמודד עם שאלת העזיבה עלינו להכיר כי בליבה עומד מתח בין שני סוגים: עזיבה מושכלת, רציונלית ומתוך שיקולים של תועלות, לעומת בריחה אל אזור הנוחות כדי לא להתמודד עם האתגרים שבאים עם כל עיסוק חדש.
ט.ס. אליוט היה בנקאי בימים ומשורר דגול בלילות. הוא הבין היטב את ה'למה?' שלו.
שיפוטיות במקרה הזה היא תפקידו הבלעדי של אדם כלפי עצמו. נסיבות חיים הן אישיות ולעולם לא מופיעים לפנינו כל הנתונים והשיקולים שעומדים בפני אדם אחר. ביחס להנחה זו, הסיפור של גרגורי הוא מלא כנות בצורה מעוררת השתאות. היא מודה ומתוודה כי הבחירה שלה לא להתמיד בריקוד הייתה בריחה, וכי נדרשו לה כעשרים שנה להבין זאת. "ביליתי שנים באימונים כרקדנית", היא מספרת, "זכיתי במלגות ובתפקידים ראשיים במופעים ובתחרויות כוריאוגרפיה. הייתי צעירה, מבטיחה, מלאת תשוקה ואובססיבית". היא אף עברה אודישן והתקבלה לבית ספר לריקוד שבו חלמה להתקדם. שלושה ימים לאחר האודישן הגיע מכתב מבית הספר שהודיע בלשון לקונית כי לא תוכל ללמוד בו. ללא פירוט הסיבה, ללא הסבר כיצד ייתכן שהתקבלה ואינה יכולה ללמוד. באותו רגע התרסק חלומה לרסיסים והיא לא חזרה לניסיון שני. שני הקצוות הללו – אומנים נחושים וסיפורה של גרגורי – מעוררים את התהייה מתי לגיטימי לפרוש?
ביום שבו קיבלה את המכתב, מספרת גרגורי, "חלק ממני מת". רבים יכולים להזדהות עם הצהרה זו. אדם שהקים משפחה ומכר את האופנוע האהוב שלו; אישה שהחליטה לרוץ על קריירה ונמנעה בעקבות כך מהשלמת לימודי הדוקטורט. מצד שני, פעמים רבות אנחנו מהססים לגבי המשך עיסוק בתחום מסוים. האם אנחנו באמת מעוניינים במשרה החדשה שהתחלנו? האם להמשיך בתוכנית האימונים או הדיאטה? הפרויקט בעבודה? התחביב החדש? בהיעדר אמצעי תחבורה אל העתיד, אנו נאלצים להכריע בהחלטות מבלי לדעת כיצד יתפתחו הדברים. במילים פשוטות, אנחנו מהמרים. ואולם, בני האדם, כמו שאנחנו יודעים, הם לא יצורים שששים להמר על עתיד חייהם.
פשטות מובילה לבהירות
קבלת החלטות היא נושא רחב וקיימות בו מגוון תיאוריות, חלקן סותרות חלקן משלימות. אבל לעיתים כל מה שאנו צריכים זה קצת בהירות לגבי עצמנו כדי לקבל החלטה, לאו דווקא כזו שתניב בהכרח את התוצאות הטובות ביותר בראייה לאחור, אלא כזו שנוכל להיות שלמים איתה במורד הדרך. שנדע להסביר לעצמנו מדוע בחרנו להמשיך או לעזוב. אניסה פורבסרי-הורטון כותבת ב- Fast Company כי "מלמדים אותנו להאמין שהגישה הטובה ביותר לחיים היא 'לעולם לא להיכנע'. ובזמן שהתמדה ונחישות חיוניות להצלחה, כך גם לדעת מתי לפרוש". היא אספה מכמה מומחים ארבע שאלות פשוטות שעשויות להוביל אותנו לבהירות גבוהה יותר ביחס להחלטות מהסוג הזה.
כשאנו נתקלים בסיטואציות חדשות, אנחנו לא יכולים לעזוב עם כל בעיה שמתעוררת, אבל צריכים גם לפרוש בשיא. העניין עם שיאים הוא שאין להם נקודת גובה אחידה. השיא של אדם מסוים במתמטיקה יכול להתנשא הרחק מעל השיא שלו בשחייה. לפעמים השיא שלנו בתחום או בעיסוק כלשהם הוא לא יותר מבליטה. ולכן עלינו לדעת גם כיצד לא לבזבז זמן יקר בחיים רק כדי לספר לעצמנו שאנחנו מתמידים בכל דבר. לכן, הדבר הראשון שהורטון מציעה לברר הוא הסיבה שהניעה אותנו להתחיל דבר מה. לצורך הנוחות נישאר עם הדוגמאות שלה מתחום הקריירה, אך הן נוגעות לכל תחום. "להבין את ה'למה' […] מסייע לעובדים לקבל החלטה יותר רציונליות אם להישאר או לעזוב", היא כותבת. "אם הם מוצאים שמה שהם עושים עדיין מיושר עם ה'למה' שלהם, זה יכול להיות סימן שהאתגר הוא משהו שפשוט צריך לעבור אותו". לעומת זאת, אם הסיבה שעומדת בבסיס הבחירה הראשונית שלנו אינה באה לכדי מימוש, אולי זה סימן לשקול מחדש את המשך הפעילות.
יותר קל לעזוב משהו כשאנו מבררים עם עצמנו את השיקולים הרציונליים לבחירה.
אם השאלה הראשונה נוגעת בסיבות להמשיך, השאלה הבאה מבקשת לאתר את הסיבות לפרוש. "אנו רוצים לעזוב משהו כשאנו לא מאושרים או מחוסר נוחות". כשמבררים מה גורם לנו לרצות להפסיק, יש לנו ביד את שני הרכיבים החשובים ביותר כדי לבסס יחסי עלות-תועלת. מדוע התחלנו – או – מה יש לנו להרוויח; לעומת מה גורם לנו להפסיק – או – מה אנחנו מפסידים כשאנו נשארים. הורטון מציגה דוגמה של אדם שהחליט להפסיק להיות שכיר ולפתוח עסק. היא מסבירה שאם העסק קצת מדשדש וזה גורם לנו מעט להתבייש לעומת אחרים שמצליחים, אולי כדאי להכניס שיקולים נוספים מלבד התדמית. לעומת זאת, אם העסק החדש גורם לנו לראות את הילדים פעם בחודשיים, יש מקום להטיל ספק בתועלת שבו.
לאחר בירור שני הדברים הללו, הורטון טוענת כי ראוי לשאול את עצמנו בכנות האם עשינו כל מה שבכוחנו כדי להתגבר. כי לפעמים, גם כאשר יש רצון להתמיד, דברים לא עובדים. לדבריה, אחד הדברים שאפשר ללמוד מעסקים מצליחים הוא עדכון גישה ביחס לשינויים, כך שאולי אנחנו לא עושים בדיוק את מה שהתחלנו, אבל אם זה עדיין עונה על ה'למה' שלנו, אנחנו יכולים להישאר על המסלול. מאידך, יש פעמים שהנסיבות פשוט לא מתאימות להמשיך במשהו, ואז צריך לדעת לעצור ולנסות משהו אחר. כך, למשל, אם הקמנו אתר ששואף לשווק מוצר לכפרים מרוחקים בסין, ובאזורים הללו כלל אין כתובת למשלוח, הניסיון לשנות את מדיניות הדואר של סין הוא תנאי חיצוני שעבור רובנו המוחלט מסמן את נקודת הסוף. במקרים כאלה, התעקשות שאינה מתחשבת במציאות שסביבנו עלולה להוביל לדרך ללא מוצא ואז עדיף לפרוש. ובכל פעם שאנו עוזבים משהו, מתפנים לנו זמן ומשאבים לדברים אחרים. זו, אם כן, השאלה הרביעית – מה האלטרנטיבות להשקעה, מה נוכל להרוויח עם נעזוב?
כדי לחזור – צריך לדעת איך לעזוב
כיצד הסיפורים של אומנים בעלי משרות יום וסיפורה של אמילי גרוגרי עומדים ביחס לשאלות הללו? האם היא הרימה ידיים? האם היו לה ברירות? היום קל להצטער, אבל ייתכן שמנוקדת מבט של בת 17 הדברים לא יכולים היו להיראות אחרת ביחס לנסיבות. בהמשך הכתבה היא מספרת כי ברקע הפרישה מריקוד היה מצב משפחתי קשה מאוד, שדחף אותה לחפש נחמה במפלטים מפוקפקים כמו חבר מתעלל, אלכוהול וסמים. נריץ קדימה את חיי הנערה לשנות השלושים ולאירוע טראומטי נוסף, פרידה כואבת מבן זוג שהובילה את גרגורי אל מרחק פסיעה מהתמוטטות עצבים. כדי להסיח את דעתה, צפתה בהרצאה של המתמטיקאי אדוארד פרנקל שסיפר כיצד קיבל סירוב ללמוד באוניברסיטה ברוסיה הקומוניסטית בשל מוצאו היהודי. משפט אחד שאמר חולל בה מהפך: "האם אתם משאירים את המתים שלכם בשדה הקרב של החיים, או שיש בכם את העוצמה והאומץ להעניק להם את אהבתכם ולהשיב אותם?"
פתאום הבינה שהשאירה את הנערה עם החלום לבד בשדה הקרב, והלכה. האם המטאפורה הזו רלוונטית גם להחלטות שאנו קיבלנו? מה עושים כדי להימנע מזה? המפתח הוא בדרך שבה אנו עוזבים. המשפט של פרנקל הוביל את גרגורי לתובנה שאם החלטנו לרדת מחלום מסוים, או להפסיק דבר מה שהתחלנו, חשוב שניפרד כידידים ולא ננטוש בסערה. כי במורד הדרך, ייתכן שניפגש שוב – וכאשר פורשים בסערה, המפגש החוזר טעון בשלל רגשות וזיכרונות קשים. כשפוגשים ידיד משכבר הימים, לעומת זאת, אפשר לפעמים להצית מחדש את מערכת היחסים, וגם אם לא, אפשר לפחות להתרפק יחד על העבר היפה, גם אם קצר, שעברנו במשותף.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אל תהססו להסס – זה מנגנון קוגניטיבי שנועד לדייק את הבחירות שאנו עושים בחיים
לא חייבים לעצור הכול ולעשות את מה שאנו אוהבים – אפשר, ואולי כדאי, לעשות אותו במקביל
כיצד חשיבה רציונלית מחזקת את האינטואיציה – וכיצד ליצור את האיזון העדין ביניהן?
עוד מרדיו מהות החיים:
