משיחות חולין ועד צלילות אל נבכי הנפש – מה גורם לאנשים להרגיש בנוח לצידנו?

על האפשרות לנתב משאבים קיימים לטובת הקרבה שאנו רוצים לייצר עם אחרים

ילד יושב לצד אביו ושואל אותו "אבא, למה קוראים לירח – ירח?" האב מניד בראשו לשלילה ועונה שאינו יודע. "ולמה לחתול יש ארבע רגליים?" ממשיך הבן. "אני לא יודע", עונה האב. "ואבא, למה השמש זורחת ביום?" – "לא יודע". "אבא, זה מפריע לך שאני שואל אותך כל כך הרבה שאלות?" בודק הבן בחשש, "מה פתאום, חמוד שלי" עונה האב, "אם לא תשאל איך תדע?" ודאי נתקלתם בבדיחה זו בעבר. אבל אם להניח את הצחוק בצד, אנשים באמת אוהבים ששואלים אותם שאלות. גם אם הם, כמו האב, לא יודעים את התשובות.

חוץ ממסקנות מבדיחות, לאמירה גיבוי מדעי: מחקר שפורסם בבית הספר לעסקים בהרווארד טוען כי אנשים נוטים לאהוב אנשים ששואלים אותם שאלות. זה אולי לא נשמע מטלטל במיוחד, אבל נראה שלמרות שרובנו יודעים זאת, אנחנו ממשיכים לבלות את רוב זמנם של מפגשים ראשונים – בדיבור על עצמנו. בניסוי, זוגות נבדקים שלא הכירו קודם נפגשו לשיחת צ'אט. חלקם הונחו לשאול הרבה שאלות, לפחות תשע, וחלקם הונחו לא לשאול יותר מארבע שאלות, ועדיין למלא את אותו חלל של שיחה. לאחר מכן, דירגו הנבדקים את מידת החיבה שלהם לבן הזוג לניסוי, וכפי שנרמז, כולם חיבבו יותר את בני הזוג ששאלו שאלות. והרבה. השאלות הכי מוצלחות שנשאלו, לפי המחקר, היו שאלות פולו-אפ – שאלות הממשיכות קו מחשבה מסוים, כזה שעוקב אחרי הסיפור. ומה אם אתם לא יודעים מה לשאול? נסו לשים לב לכל מה שבא לכם לספר על עצמכם – והפכו אותו לשאלה בנושא, הפונה אל האחר. בכתבה שפורסמה במגזין Fast Company מחדד הארווי דאטצ'אנדורף את הנושא ומציע לשאול לפחות שתי שאלות פתוחות. כאלו שלא יסתיימו ב"כן" או "לא" אלא יעודדו את האדם שמולנו לשתף ולספר על החוויה שלו.

למה שאילת שאלות מייצרת קרבה?

אז מה עומד מאחורי החיבה לשאלות? פשוט למדי: אנשים אוהבים להישמע. הם אוהבים שלקול שלהם יש מקום ושלמישהו אכפת. ככל שחסר המקום הזה, כך הם ישמחו לקבל אותו מאיתנו, וככל שהוא מלא אצלנו, ככה נוכל ביתר קלות להעניק אותו לאחרים. אפשר לחשוב על זה כמו על מזרן מתנפח. האוויר שננשף לתוכנו הוא אותו מקום שאנחנו מקבלים – ההקשבה שלה אנחנו זוכים והחשיבות שאנחנו מרגישים שיש לנו אל מול החברה. כמו כל מזרן מתנפח, ככל שיהיה בנו יותר אוויר, ככה נוכל להחזיק אחרים על גבנו, לתת להם מקום ובמה. החוכמה היא כמו בזכות קדימה, לא לקחת את הבמה הזאת אלא לקבל אותה. כשאנחנו לוקחים אותה אנחנו מרוויחים במה אבל לא את החשיבות שיש לדברים שלנו בעיני אחרים.

מה עוד יגרום לאנשים להרגיש בנוח לצידנו? אנחנו כבר יודעים ששאילת שאלות תגרום לאנשים להרגיש בעלי חשיבות בשיחה. שאילת שאלות היא מעין סממן לתשומת לב. אותה תשומת לב המתחלקת בדרך כלל בין בן השיח שלנו לבין, מה אם לא, הטלפון שלנו. "הניחו את הדברים שלכם בצד", כותב ג'ף האדן במגזין Inc. "אתם לעולם לא תצליחו לתקשר עם אחרים כאשר אתם עסוקים בתקשורת עם החפצים שלכם". לדבריו, היחס המאוזן הוא של 1:3. כלומר, על כל פרק זמן שבו אנחנו מדברים על עצמנו בשיחה – נאפשר לבן השיח פרק זמן גדול פי שלוש לדבר בו. זה לא כלל בל יעבור, זה יותר כמו שאיפה או חידוד של רגישות השיח שלנו. מקווים שלא תמצאו את עצמכם יושבים בדממה בשיחה עם אדם נוסף שקרא את הכתבה.

מה שמעניין נמצא תחת העדשה.

תשומת לב בשיחה אינה מספיקה אם זה משהו שאנחנו רק מראים כלפי חוץ. אנחנו עשויים להיות מאוד טובים בלזייף אותה ולתת למישהו לצאת בהרגשה שבאמת הקשבנו לו, אבל במבחן הזמן זה לא יעמוד. לא נוכל לתחזק קשרים בצורה כזאת, ולא באמת נוכל לגרום לאחרים להרגיש בנוח לצידנו. במפגש הבא כשנבלבל את הסיפור על הדודה עם הסיפור על ההיא מהעבודה, יתחילו לצוף החשדות והסייגים. "אל תתרגלו שמיעה סלקטיבית", מזהיר האדן. זה יכול לעבוד בשיעורים באוניברסיטה או בהדרכת פינוי מהבניין בעת שריפה, כזו ששמעתם כבר 10 פעמים, אבל לא בשיחה עם מישהו שהייתם רוצים בקרבתו. שמיעה סלקטיבית היא הדמיה של תשומת לב. אבל היא לא הדבר האמיתי. "אנשים כריזמטיים מקשיבים בתשומת לב לכל אחד, והם גורמים לכולם, ללא קשר למעמד החברתי שלהם, לחוש שיש להם משהו במשותף". אז אם אתם מחפשים לחדד את כישורי המנהיגות שלכם, שימו לב לתחושה שבה אתם משאירים את האנשים שהייתם רוצים לסחוף אחריכם. או אפילו את אלו שסתם בא לכם להשאיר קרוב.

כולנו מחפשים סביבה מוכרת ומפרגנת

השלב הבא בסולם החווייתי של בן השיחה שלכם הוא מחמאות. כולנו אוהבים שמחמיאים לנו, ואין לזה כלי קיבול. זה לא מתמלא עד שאי אפשר לשמוע יותר. זה תמיד מרגיש נעים. אתם כבר מקשיבים לסיפור חייו של האדם שמולכם, שואלים שאלות, הסלולרי בתיק על מצב "שקט" והאיזון בין הקשבה לדיבור מרגיש נכון. זה הזמן, כמו לוכדי פרפרים מיומנים, ללכוד ברשת פרפר יפה – להחמיא לו על יופיו הרב – ולשחרר אותו חזרה לעולם. נסו לשים את האצבע על לפחות דבר אחד מרשים (או פשוט חיובי) שעשה זה שמולכם, והחמיאו לו עליו. חזקו אותו ופרגנו לו.

ואם בהרגשה טובה עסקינן, בכתבה שפורסמה במגזין Business Insider מספרת שאנה לבוביץ' על התחושה הטובה שמייצר חיקוי. לא מדובר על החיקויים שרצים בארץ נהדרת, אלא יותר על סגנון של תינוק המחקה את חיוכה של אימו. במחקר שנעשה ב-1999 באוניברסיטת ניו יורק נבחנה השפעת חיקוי עדין של שפת גוף, מחוות והבעות פנים, על אינטראקציה בין נבדקים. התוצאות, כמובן, היו שנבדקים הביעו חיבה וקרבה גדולות יותר כלפי פרטנרים שחיקו אותם. מה יושב מתחת להבנה הזו? מתבקש לחשוב שכמו שאנשים אוהבים להרגיש חשובים על ידי קבלת שאלות ותשומת לב, כך גם התאמה של אחרים אליהם עונה על אותו צורך. אבל מה לגבי תחושת הנינוחות שלהם? נסו לדמיין את עצמכם נכנסים לחדר עם אנשים מאוד שונים מכם. האנרגיה בחדר לא תואמת לשלכם; ווליום השיחות גבוה והשטף קולח. ידיים מתנופפות לכל הכיוונים ומייצרות מגע לרוב. אנשים שמים יד על מישהו בזמן שהם מדברים איתו, קולות צחוק פרועים מבהילים אתכם ומנחי גוף שלא נראים לכם הגיוניים או הולמים את הסיטואציה מוצגים לראווה בכל פינה.

לא בהכרח אפקט הבהלה הוא שמשחק כאן תפקיד. הסיטואציה יכולה להיות בלתי מותאמת ומאוד לא נוחה באותה המידה גם בחדר שקט ומלא איפוק שבו אתם מרגישים כמו פיל בחנות חרסינה. כולנו אוהבים ומעדיפים להיות בסביבה הדומה לנו, ויש כאלו המבלים תקופות ארוכות ומאתגרות בחייהם בחיפוש אחר הסביבה הזאת. כשאנו מחקים אדם, ייתכן מאוד שבכך אנו מחזקים את תחושת ההרמוניה שלו כלפי הסביבה. זה משקף לו דפוס מוכר וגורם לו להרגיש קצת יותר 'בבית'.

זה אולי נשמע כמו רגישות שמאתגר לפתח, אבל אם תחשבו על זה רגע כנראה תיווכחו כי אתם כבר עושים את זה בלי לשים לב. בריאיון עבודה או במפגש עם דמות שאנחנו מעריצים – בלי לשים לב, רובנו נחקה את הישיבה של האדם היושב מולנו, ניגע בפנים אם הוא ייגע או נשלב ידיים אם הוא ישלב. אז היכולת קיימת, עכשיו נשאר רק לנתב אותה למקומות שאנחנו רוצים. הכוונה היא לא לשנות את עצמנו ולאבד את האותנטיות שלנו, אלא לסגל קצת מקסמה של הזיקית על מנת לאפשר לאחרים להרגיש בנוח לצידנו. ובכלל, הדברים שגורמים לאנשים להרגיש נוח לא עובדים כשהם מלאכותיים ומופגנים בבוטות. כולנו שואלים שאלות, מקשיבים ומחקים מטבענו בלאו הכי, כל שדרוש הוא להוסיף קצת אלגנטיות ולעשות פיין-טיונינג למינונים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם העיניים הן באמת חלון אל הנפש? מחקרים מדעיים בדקו מה הן מגלות

אומנות שאילת השאלות – הקדישו להן עוד רגע של מחשבה ותגיעו לרבדים המעניינים באמת

אומנות השחרור – כיצד אנו יכולים ליצור קרבה דווקא באמצעות שמירה על מרחק?

עוד מרדיו מהות החיים:

יוסי בבליקי והרב אסף עזריה שואלים – האם נכון להעביר ביקורת?