זואולוגים מספרים על תופעות מחיי העופות שרלוונטיות מאוד גם לאדם
"אתם לא יודעים שהציפור היא המילה?" שר פיטר גריפין, כוכב סדרת האנימציה איש משפחה. הלהיט שמתקרב לאיטו למאה מיליון צפיות ביוטיוב נוצר כמחווה לשיר Surfin Bird מ-1963 של הלהקה The Trashmen, שנולד בעצמו כמחווה לשיר מאותה שנה – The Bird's the Word של להקת The Rivingtons. אבל הסיפור שלנו הוא לא מחווה מוזיקלית לשנות ה-60 – הוא מחווה לציפורים, שמסתבר, על פי פיטר גריפין וזואולוגים כאחד, שהן "המילה".
עופות נמצאים באזור זה 150 מיליון שנה, והם נחשבים לצאצאי הדינוזאורים, מייצגי שושלת הדם של היצורים הפרהיסטוריים בעידן המודרני. מדובר במספיק זמן כדי להתפתח למגוון בלתי נתפס של צורות חיים, כ-10,000 מיני עופות, אשר סיגלו שפע יכולות והתנהגויות שלחלקן קשה להאמין גם כשרואים אותן במו עינינו. לא פלא שהן מקסימות אותנו כל כך – הרי הן יכולות לעוף, והן כה ססגוניות. אבל זה המובן מאליו. לדעת הסופר ג'ונתן פרנזן – חובב עופות מושבע – ציפורים יכולות ללמד אותנו כמה דברים עמוקים יותר על העולם ועל עצמנו. והוא לא היחיד שמרגיש ככה.
בכל חור על כדור הארץ
"השאלה הוגנת וראויה לבחינה", מצהיר פרנזן ב- National Geographic: "מדוע ציפורים חשובות?" בכתבה נרחבת הוא מתאר את פלאי הטבע המנוצים והמכונפים, על שלל יופיים וכישוריהם המיוחדים, אשר לדבריו מספרים לנו משהו על ענווה, כבוד וחמלה כלפי הטבע. הוא מספר, למשל, על שחפים שמגדלים גוזלים במדבר אטקמה, אחד המקומות היבשים בעולם, ועל פינגווינים באנטארקטיקה שדוגרים על ביצים בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס. על עופות שחיים במצוקי ההימלאיה המבודדים, ובליבן של הערים הסואנות בעולם. אפילו בצ'רנוביל. "כדי לשרוד בבתי גידול כה רבים, היה על עשרת אלפי מיני העופות להתפתח למגוון מרהיב של צורות".
וגם של גדלים. משלושת המטרים של היען, ועד לקוליברי-הדבורה האנדמי ליערות קובה, ששמו מרמז על מידותיו. מוטת הכנף של עופות מסוימים היא סנטימטרים ספורים, ואחרים, כמו האלבטרוס הנודד, יכולים להגיע לשלושה מטרים מקצה לקצה. המקור של ציפורים הוא תופעה בפני עצמה, כשכל עוף פיתח צורה שמותאמת לטיפול בסוג מזון ספציפי. השקנאי יכול להעמיס כמות גדולה של דגים ותוכי מסוגל לפצח גרעינים. לעופות ימיים יש קרומי שחייה, לעופות דורסים יש טפרים באורך כמה סנטימטרים. תרנגולות אינן מסוגלות לעוף, ואילו בז נודד יכול לצלול במהירות של כמעט 400 קמ"ש, מה שהופך אותו ליצור המהיר בעולם. ואם כבר מדברים על תעופה, הקוליברי – יונק הדבש – יכול לרחף במקום כמו מסוק עם 100 נפנופים בשנייה, והאלבטרוס הנודד יכול לדאות על כנפיו העצומות במשך שעות ספורות ללא נפנוף בודד לרפואה. ציפורים אוכלות את כל סוגי המזון שאפשר להעלות על הדעת, אפילו מינרלים מהאדמה. חלקן נודדות מקוטב לקוטב, אחרות מבלות חיים שלמים באותם שני קמ"ר.
קצרה היריעה מלתאר כל פלא טבע קטן שכזה, אבל יש עוד כמה דברים שכדאי להתעכב עליהם. "ציפורים אינן פרוותיות ומתרפקות", כותב פרנזן, "אבל במובנים רבים הן דומות לנו יותר משדומים לנו יונקים אחרים. הן בונות בתים מורכבים ומגדלות בהם משפחה. הן יוצאות לחופשות חורף במקומות חמים. קקדו, למשל, הם בעלי אינטליגנציה גבוהה ופותרים פאזלים שיאתגרו שימפנזים". גם עורבים ידועים כבעלי כושר המצאה, שימוש בכלים ופתרון בעיות, ושירת ציפורים היא נושא נוסף שמייחד אותן. מדובר באחת השפות המורכבות בעולם החי, יש הטוענים שהיא שנייה רק לשפת האדם. ציפורים יכולות ללמוד ציוצים חדשים, כמו הנבלי האוסטרלי ש"אם תצלמו יותר מדי תמונות שלו", מסביר פרנזן, "הוא יוסיף את צליל המצלמה שלכם לרפרטואר שלו". הציפור הזו תועדה בסדרה של אטינבורו ב-BBC כשהיא מחקה צלילים של מסור חשמלי, עבודות בנייה, צמצם של מצלמה ושל ציפורים אחרות.
לא להאמין למשמע אוזניים – הנבלי מחקה צלילים של טכנולוגיה אנושית.
ציפורים יודעות לזהות מתי השפה לא נשמעת טוב
ככל שמדענים חוקרים את שפת הציפורים, הם מגלים עוד ועוד סודות מופלאים על אודות שירתם. אחת התובנות המפתיעות שהושגו היא הלימוד הבין-דורי של שירת הציפורים. פרופסור עופר טשרניחובסקי, זואולוג מאוניברסיטת העיר ניו-יורק, כותב ב-Aeon כי היכולת של ציפורי שיר ללמוד שפה שופכת אור חדש לא רק על ציפורים, אלא באופן מפתיע, על דפוסי התנהגות אנושיים מסוימים. הגורם המחבר בין שני המינים הוא תרבות. "אפשר לראות תרבויות בקרב חיות רבות. למידה שלהן מגלה חלק מהמנגנונים שדרכם התפתחה התרבות שלנו", הוא טוען. לדבריו, לתופעות תרבותיות יש תשתיות ביולוגיות, וחלקן משותפות למינים שונים, כמו ציפורים ובני אדם. פעמים רבות תרבויות נוצרות לאחר אימוץ התנהגות חדשה של אינדיבידואל, אשר מתפשטת אל הכלל ונשמרת לאורך זמן. לכן, כדי שתרבות תיווצר החברה צריכה להיות גמישה מספיק כדי לפרוץ את גבולות הסטטוס קוו, אך מוצקה מספיק כדי שההתנהגות החדשה תכה שורש ותתקבע. לדברי טשרניחובסקי, שירת ציפורים היא דוגמה מופתית לתהליך כזה.
הקריטריון של למידת שירת ציפורים מתחיל כבר מגיל צעיר. "פרטים מתבגרים רוכשים את כישור השירה שלהם באמצעות חיקוי מבוגרים", מסביר טשרניחובסקי, "כך, הרפרטואר הווקאלי של דור ציפורים אחד מועבר תרבותית לדור הבא". כלומר, השליטה בשפה אינה אינסטינקט גנטי שהציפורים בוקעות עימו מהביצה. לדבריו, לאורך דורות קהילות שונות של ציפורים מאותו סוג יכולות בדרך הזו לפתח "ניבים מקומיים". לכאורה, אם ממשיכים כך מספיק גלגולים, בסופו של דבר תיווצרנה קהילות של אותו סוג ציפור, רק שהן לא מסוגלות לתקשר. מאידך, אם כולם לומדים מכולם, אמורה להיווצר אחידות. כשבדקו מדענים כיצד בכל זאת תרבות שירת הציפורים נשמרת דינמית וחיה, הם מצאו כי האיזון נובע מתופעה מרתקת ומשונה.
כדי לתרגם את השאלה לניסוי מעשי שאלו חוקרים מה קורה כאשר ציפור חיה בשבי ואינה חשופה לבני מינה? האם היא נותרת ללא שפה? כאשר בודדו פרט שלא הייתה לו הזדמנות ללמוד כיצד לצייץ כהלכה, הם גילו כי בתחילה הציפור דיברה 'ג'יבריש'. השיר שיצא לה היה חסר משמעות. "לעיתים קרובות", מסביר טשרניחובסקי, "קשה אפילו לזהות ששירים כאלה שייכים בכלל לסוג הציפורים הזה". אבל כשהחלו להרבות את הפרט הזה – עדיין בבידוד – וצאצאים חדשים הגיחו לאוויר העולם, התרחש משהו מפתיע. הדורות הראשונים למדו את שפת הג'יבריש של אבי המושבה, אבל "עם כל דור השיר הפך קצת יותר דומה לפורמט המאפיין של הסוג". אחרי ארבעה דורות בלבד השפה עברה מספיק עדכונים כדי ליישר קו פחות או יותר עם השפה המקורית, וזאת מבלי להיחשף לציפורים שחיות בטבע. טשרניחובסקי מסביר זאת בכך ש"לציפורים יש חוש אסתטי מולד: בזמן שהן מחקות ציוצים, הציפור עושה בו שינויים קלים כדי שיישמע 'נכון'".
ציפורים תמיד ריתקו אותנו ולו בשל חופש התנועה האולטימטיבי שלהן, היכולת לעוף.
בניסוי נוסף גילו שכאשר משמיעים לציפור מבודדת הקלטות של עצמה, תהליך עדכון השפה מואץ. "ציפורי שיר, אם כן, מסוגלות להתניע את השירה האופיינית לתרבות של הסוג שלהן מכל נקודה התחלה אקראית". כך הן יכולות ליצור וריאציות מקומיות שונות, אבל מספיק דומות כדי לאפשר המשך תקשורת בין מושבות שונות. הקשר להתנהגות של בני האדם כבר די ברור בשלב הזה. טשרניחובסקי מדגים כיצד מודל למידת שפת הציפורים מופיע, למשל, בדפוסי הפצה של דעות חדשות או שונות. דרך רשת כמו טוויטר, "אנשים עשויים לתאם את ההתנהגות שלהם מבלי לדעת זאת", מה שמוביל להפצת דעות ולשמירה על אחידות תרבותית. פייסבוק, לעומת זאת, שחושפת אותנו למידע בהתאמה אישית, יוצרת קהילות-בועה תרבותיות די אטומות שמונעות זליגת דעות. ומכיוון שרשתות חברתיות מאופיינות במסות עצומות של משתמשים, בכמויות בלתי נתפסות של מידע ובמהירות אדירה של זרימת נתונים, התופעות הללו מגיעות אלינו על סטרואידים. אנחנו קוראים לזה הקצנה חברתית. טשרניחובסקי מסביר כי לאבולוציה לא היה זמן לעדכן אותנו ביחס לשינויים הללו, מה שמשאיר אותנו חשופים אל מול התופעות שאנו יצרנו, וללא כלים מתאימים. אבל, הוא מאמין, "אנחנו יכולים ללמוד משירת הציפורים כיצד להשתמש בפידבק חברתי ובהיזון חוזר כדי להנחות עדכונים בצעדים קטנים". אנו יכולים להשתמש במנגנון למידת השירה כדי ליצור איזון בין תרבויות מקומיות לאחידות, בין שמירה על קהילות מקומיות בעלות דעות, מנהגים ותפיסות עולם מגוונים, ובין קבלה ולמידה מאחרים. אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לחזור לדבר בשפה המקורית, על ידי יישור קו ותיקונים קטנים שאנו עושים בכל פעם שאנו שומעים 'שפה לא נכונה': שיח לא מכבד, עלבונות, הקצנה וכן הלאה. אנחנו קולטים את זה, ובאמצעות החוש האסתטי הפנימי שלנו – מוסר – אנחנו יכולים לערוך שינוי קטן בציוץ ולקרב את השפה שלנו בצעד נוסף אל המקום שבו אנו רוצים להיות.
שושלת מפוארת שהחלה בתקופת הדינוזאורים
אז בתשובה לשאלה של פרנזן, מדוע ציפורים חשובות? בין היתר כי הן יכולות ללמד אותנו מוסר ועידון. וביותר מדרך אחת. פרנזן, שפרש בדרך שובת לב את קסמן של הציפורים, מאמין כי הן מציעות לנו שביל נוסף אל אמות המידה האתיות שלנו. הן הסתגלו לכל תנאי מחיה שקיים על פני כדור הארץ, ואפילו מסוגלות לעוף. "אבל", כותב פרנזן, "יש לבני האדם יכולת קריטית אחת שלציפורים אין: שליטה בסביבה שלהם". אכן, השפעה אקולוגית היא הקטע שלנו. לאבולוציה יש קצב די אחיד. כפי שאנחנו לא הספקנו להסתגל לשינויים החברתיים שיצרנו, הציפורים מתקשות לעשות זאת ביחס לשינויים הסביבתיים. בואו נודה בזאת, רוב היצורים החיים נתונים לחסדי השימור שלנו. אם חייו של מין מסוים סותרים מטרה שהצבנו לעצמנו, גורלו נחרץ וסיכויי ההישרדות שלו צונחים. ואפילו לא באופן ישיר. אנחנו לא צריכים לפגוע ישירות בציפור, די בכך שערכו של דג מסוים יעלה כדי שנשמיד לה את מקורות המזון.
תמיד אפשר למצוא צידוק כלכלי מדוע לשמר את הציפורים, ובכלל את הטבע. אבל זה קל מדי. וזו גם חרב פיפיות, כי אינטרס כלכלי יכול להתהפך ולנשוך אותנו, או יותר נכון את הציפורים, באחוריים. הטיעון של פרנזן נוגע לאידיאלים גבוהים יותר. הוא מדבר, למשל, על הציפורים כקשר הכי מוחשי שיש לנו לעידנים קדומים, טרם הופעת בני האדם על פני כדור הארץ. "פרוש הבית [ציפור שיר] שמחוץ לחלונכם הוא גרסה מעודכנת, קטנה, יפה וחיה של דינוזאור", הוא כותב. האם אנחנו רוצים להיות המין שיביא לסופה את השושלת הזו?
פרנזן משווה את הציפורים ליורשי עצר שנושלו מכיסאם, לאחר שאבותיהם שלטו בעולם במשך מיליוני שנים. האם זה היחס שאנו מעניקים לשליטים שקדמו לנו? תראו כמה כסף מושקע בשימור ובחידוש אתרים ארכיאולוגיים בני מאות, או לכל היותר אלפי שנים. ל'תרבויות' בנות מיליוני שנים, שממצאיהן הארכאולוגיים החיים עפים בין העצים שלנו, מגיעה לפחות אותה מידה של כבוד.
וחוץ מזה, אתם לא יודעים שהציפור היא המילה?
תמונת כותרת: Ondrej Prosicky / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
רומן בין יבשה לים – מדוע בני אדם ודולפינים מהלכים קסם אלה על אלה?
מקור משותף? נמצאו ראיות הקושרות את ציוץ הציפורים לשפה האנושית
כלבים הם אומני שפת גוף – ויש לכך השלכות בריאותיות משמעותיות על חיינו
עוד מרדיו מהות החיים:
