פסיכולוגים מסבירים כיצד להתמודד עם תופעת האישור-החברתי שעלולה להציף ולפגוע בהערכה העצמית שלנו
האם אנו מפריזים בכוחה של רציונליות? בשגרה של היומיום נוצר אצלנו רושם שאנו מתנהלים מתוך מחשבה צלולה, שהתגובות שלנו שקולות ומדודות, מכוילות בדיוק מדעי. ממלכת ההיגיון הפשוט והשכל הישר. ואז מתרחש אירוע שמשבש את מעטה הרציונליות ולרגע נחשפים מניעים עמוקים ומסתוריים בתוכנו. כמו בסרטי מדע בדיוני, כאשר שכבת אנרגיה הופכת מישהו או משהו לבלתי נראים ופולס מגנטי שמשבש אותה חושף לצופים מה מסתתר שם באמת.
כל הדרמה הזו באה לידי ביטוי פעמים רבות דווקא באירועים פשוטים וסתמיים למדי. קארי רום מספרת ב-The Cut על שיחת טלפון עם מוכרת בחנות פרחים כדי לסגור זר לחתונה שממנה יצאה בתחושה של החמצה, כי "היא הייתה רק בסדר". שימו לב – הנהי הפעימה המגנטית שיוצרת הפרעה למעטה הרציונליות. אם שיחת הטלפון, כפי שמתארת רום, הייתה מקצועית והשיגה את מטרתה, מדוע חשה החמצה? במאמר מלא כנות מודה רום: "זה פשוט שאני מעדיפה את השיחות שבהן אני מנתקת בהרגשה שהתחברנו – כאילו שנינו, בנסיבות אחרות, אולי היינו חברים".
שני שרידים מהעבר שפועלים יחד כדי לתמרן אותנו
השאיפה להתחבב על הבריות היא רציונלית לחלוטין. אבל מה לגבי זרים גמורים שהסיכוי שנפגוש בהם שואף קרוב מאוד לאפס? חשבו על הבחור ששאלתם מה השעה והוא הפטיר את הזמן מבלי לטרוח לעצור או להסיר אפילו את משקפי השמש, או על שוער בלובי של בניין משרדים שלא הבחין בהופעה המהממת שלנו וסינן "בוקר טוב" גנרי כשפניו נעוצים בקיר שלפניו, כאילו הציור הסתמי התלוי שם, שבו הוא בוהה ברצף למשך שמונה השעות של המשמרת, מעניין יותר מאיתנו. ויודעים מה? ניחא. זה בהחלט נחמד להתחבב על כל צורות החיים בכל הגלקסיות ללא הבדלי דת, מין, גזע וכוכב אם. אבל אם לא, לא נורא, נכון? אז מדוע יש לנו תחושה שלילית כאשר זה לא קורה? מדוע אנו חווים החמצה, או אפילו דחייה, כאשר אנחנו לא מקבלים מהסביבה פידבק חיובי באופן מובהק ושאינו משתמע לשני פנים? הפסיכולוג מייקל ג'. פורמיקה מסביר ב-Psychology Today כי שילוב של שתי נטיות הישרדותיות טבעיות שקיימות בנו מוביל לתחושת ניכור בלתי רציונלית כתוצאה מאינטראקציות רגילות וניטרליות: אנחנו מאוד זקוקים לקבלת אישורים מהסביבה, ואנו נוטים לחפש איומים ולפרש סיטואציות דרך הפילטר הזה.
"אנחנו זקוקים להיות נאהבים", מסביר פורמיקה. "ההיבט הזה בחוויה האנושית הוא שארית המורשת הקדומה שלנו, מחווט במוחנו". בעלי חיים שהתפתחו לחיים בקבוצה זקוקים לקשרים החברתיים כפי שהם זקוקים למים ולאוכל. זהו צורך הישרדותי שאינו נתון לבחירה או לשיקול דעת. פורמיקה טוען כי הצורך שיאהבו אותנו הוא למעשה צורך להיות כלולים בקבוצה, לחיות בחסותה ולזכות בכל היתרונות שהיא מספקת. חייו של זאב, אריה, פיל או דולפין שהתנתקו מהלהקה או העדר יהיו קשים יותר ומסוכנים יותר. כך היה גם לגבי האדם והוא כנראה היצור שלקח הכי רחוק את מורכבות המנגנונים החברתיים. לכן, היום דברים שלכאורה אין בינם ובין הישרדות כל קשר ממשיכים להטריד אותנו ולעורר בנו חוסר נחת. הישרדות עבורנו היא כבר לא עניין של חיים ומוות, אלא של שגשוג וצבירת מעמד.
במקביל, ממשיך פורמיקה, "יש לנו הטיה קוגניטיבית שמעודדת אותנו לפרש חוויות באור שלילי". הסיבה לכך נעוצה – שוב – בשורשים המוקדמים שלנו, בימים שבהם סביבה שורצת סכנות גרמה לנו לפתח מנגנוני איתור איומים. המוח שלנו כל הזמן סורק את הסביבה ומחפש מקורות איום פוטנציאליים. זה יכול להיות צליל חזק שמזהיר אותנו מנפילה של עצם כבד לידינו, וזה יכול להיות אדם שמגלה כלפינו אדישות של חייל במשמר ארמון בקינגהאם. "כאשר הצורך להיות כלולים מתנגש בנטייה שלנו לחפש את השלילי, זה יכול לזרוע הרס בתדמית העצמית שלנו, ויותר מכך, בערך העצמי שלנו".
כמה מפתיע שהאדם הזר ששאלנו ברחוב מה השעה לא נשבה בקסמנו ופשוט ענה והלך לדרכו.
במילים פשוטות, אנחנו מייחסים לאנשים רנדומליים שאנו פוגשים כוונות שייתכן מאוד שלא קיימות בהם. מוכרת הפרחים התנהגה ללא רבב כלפי רום, והשומר בלובי לא הפגין יחס שונה כלפי עשרות האנשים שחלפו על פניו. אבל אנחנו חושבים שהם לא מחבבים אותנו. מדוע? כי הם לא גרמו לנו להרגיש כלולים, ואם כך, זו בוודאי סכנה למעמד שלנו בקבוצה. איזה מעמד ובאיזו קבוצה? לא ברור. זוכרים את מעטה הרציונליות?
לדברי פורמיקה, המפתח לפענוח ולהתגברות על השאיפה הבלתי הגיונית להתחבב על כל מי שאנו פוגשים הוא בהבנת הסיטואציה לאשורה – מה באמת עובר על האדם שמולו אנו באינטראקציה. לעיתים, הוא מסביר, האירוניה היא שאותו אדם תופס אותנו כאיום, ולכן הוא סגור כלפינו. כלומר, בדיוק כשם שלנו יש מנגנון לאיתור סכנות, כך גם לאדם שמולנו. ובזמן שאנו מייחסים את האיום לדחייה, הוא מייחס את האיום לפגישה עם אדם חדש. פורמיקה טוען כי אנחנו עיוורים לכוח החברתי שלנו ולדרך שבה אנו משפיעים על אחרים. לעיתים הנוכחות שלנו עלולה לאיים על אנשים מסוימים, אבל מכיוון שאנחנו לא תופסים את עצמנו כטיפוסים מטילי אימה חלילה, אנחנו לא מסוגלים לשער שמישהו יכול להירתע מאיתנו. ולכן, הוא מאמין, כדי לשחזר את מעטה האנרגיה של הרציונליות, עלינו לפתח אינטליגנציה רגשית, כלומר, יכולת לראות את העולם מנקודת מבט של האחר.
היכרות עם נקודות התורפה היא מקום טוב להתחיל בו
אינטליגנציה רגשית, ובאופן ספציפי אמפתיה, מאפשרת לנו לאמץ במידה מסוימת את הפרספקטיבה של אחרים ולנסות לראות את אותו סט ואותה סצנה רק דרך מצלמה שונה. כך נוכל להגיע למסקנות שאינן מקובעות בהכרח למנגנונים ההישרדותיים שלנו. אמפתיה, אם כן, מסביר פורמיקה, "לא רק מעניקה לנו הבנה עמוקה יותר של האדם האחר, אלא אף מספקת לנו פרשנות רב-ממדית של ההתנסות שלנו". כי כשאנו משנים את זווית ההסתכלות של האחר עלינו, אנו משנים גם את התגובה שלנו להתנהגות שלו. אנחנו יוצרים תהליך של אימוץ ניטרליות בהיזון חוזר, וזאת מבלי שהאדם שמולנו לקח בכך חלק פעיל או מודע. בונים מחדש את מעטה הרציונליות.
קארי רום פנתה למומחים כדי לפרוט את התובנה הזו לטכניקות מעשיות. היא מביאה, למשל, רעיון של רוג'ר קווין, פסיכולוג מקנדה, אשר מציע לחשוב על עצמנו כמו על כתמי רורשאך. "מה שאדם רואה מעיד יותר לגביו מאשר לגבי כתם הדיו, וזה נכון גם בתחום הבינאישי", הוא מסביר. במיוחד כשמדובר בזרים, אין לנו סיבה להניח מראש את נקודת המבט שלהם, ולכן עלינו לצאת מנקודת הנחה שבהתנסות שלהם אנחנו פתוחים לפרשנות. ייתכן שהקמט במצחנו, שחברים שלנו למדו לזהות כמבע אומר כבוד של רצינות, ייראה לאדם חדש כסימן לעוינות. ייתכן כי צליל הקול שלנו מזכיר לאדם כלשהו את המורה שנהג להעליב אותו ביסודי. אין לנו שליטה על ניסיון החיים של אחרים, ועלינו לצאת מנקודת הנחה שהעושר האנושי הקיים יפגיש אותנו מדי פעם גם עם אנשים שבמבט ראשון לא נעורר בהם את הרושם שקיווינו.
משתנים נוספים שיכולים להשפיע על הפרשנות הם מידת הדמיון שלנו לאותו אדם – אנשים נוטים לחבב יותר אנשים בעלי תכונות אישיות דומות לשלהם. המצב של האדם באותו רגע של הפגישה גם הוא יכול להיות קריטי. ייתכן כי זה עתה סיים שיחת טלפון מתישה ומתסכלת ואנחנו במקרה נקלענו לדרכו כשהוא במצב רוח ירוד. קווין טוען כי "אפילו עם אדם אחד רעב ואתה לא, זה ישפיע על הדרך שהוא רואה אותך".
הצורך לחיות בחיק הקבוצה מתורגם לצורך באישורים חברתיים, אבל אלה עלולים לעלות לנו בנתחים מהזהות.
דבר נוסף שרום מציעה הוא בחינת ההנחות המוקדמות שלנו. התבוננות עצמית על התגובות ועל ההטיות שלנו, בין שהיא נעשית בזמן אמת ובין שהיא מתרחשת לאחר מעשה, עשויה לאורך זמן להחליש את הצורך שלנו בקבלת אישורים מהסביבה, וכתוצאה גם את התגובה השלילית והרס התפיסה העצמית כאשר אנחנו לא מקבלים אותם. הגישה הזו יכולה לעזור להתגבר על נטייה נוספת שקיימת אצל חלקנו. אוזלמן רדיוק, פסיכולוג נוסף שאת דבריו מציגה רום, מסביר כי לכל אחד מאיתנו יש תיאוריה על העולם, שבין היתר מגדירה עבורנו את ברירת המחדל בהתנהגות של אנשים. באופן ספציפי, חלקנו מחזיקים בתפיסת עולם שלפיה אנשים, באופן כללי, נוטים לדחות אותנו. המינוח המקצועי הוא "רגישות לדחייה". אם אנו מחזיקים בתיאוריה הזו על העולם, מבחינתנו זו ברירת המחדל של אחרים בכל אינטראקציה עימנו. במקרה של התנהגות בלתי מובהקת – כמו אדישות – אנו נסתמך על התפיסה הזו כדי להכריע. אך אם אנו יודעים כי זו התיאוריה על העולם שבה אנו מחזיקים, קל לנו יותר להתנגד לה. לעצור ולחשוב, להטיל בה ספק. בגדול, הכישור הנדרש הוא להבחין בגוונים רבים יותר בהתנהגות האנושית, ולחיות מתוך הכרה בכך שקיימת נקודה של אמצע – של ניטרליות. כפי שלא אכפת לנו אם להזמין פיצה או המבורגר, כך אנשים יכולים להיות חסרי דעה מגובשת גם לגבינו.
לבסוף, קווין מציע לבחון את המפגשים הללו בפרספקטיבה רחבה, גלובלית אפילו. כלומר, אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהאדם שמולנו באמת לא חיבב אותנו, זו חוויה שאנו חייבים ללמוד לחיות איתה בשלום, ולו בשל ההסתברות המתמטית ששוכנת בבסיסה. בלתי נמנע שנפגוש אנשים שאנחנו לא מוצאים חן בעיניהם, כמה נורמטיביים ונחמדים שלא נהיה. הוא מציע ללקוחותיו תרגיל מחשבתי – לדמיין שהם באים במגע עם כל 7 מיליארד בני האדם ולשער איזה אחוז מתוכם יאמר כי הם אנשים נחמדים. אם הם מחזיקים בציפיות לא ריאליות – גבוהות או נמוכות מדי – הוא מתקן אותם. לשיטתו, יחס של 70:30 לטובתנו מתקבל על הדעת. ובכל פעם שאנו חווים דחייה כזו, אנחנו יכולים להניח שפגשנו חבר בקבוצת 30 האחוזים.
שחרור מהצורך באישורים משמר את הזהות שלנו
הטרחה הזו משתלמת כיוון שהיא הופכת את האינטראקציות החברתיות שלנו לריאליות יותר, ומורידה מעל כתפינו את נטל ההוכחה כלפי איזושהי מסה ערטילאית של אנשים. אבל קיים היבט נוסף, לא פחות חשוב אף שאינו בולט כל כך לעין. נוגעת בו גרייס פירון במאמר ב-Independent, אשר עוסק בתדמית החברתית שאנו שואפים ליצור ובאופן שאישורים חברתיים מעצבים תדמית זו. בתהליך בניית הזהות אנו מקבלים פידבק מהסביבה ומחצינים את מה שמקבל אישור. זו אחת הסיבות שרבים מאיתנו הולכים עם ג'ינסים, אבל נמנעים מצבעים מאוד עזים שלהם. באופן עקרוני, תחזוקת הזהות החברתית שלנו לא חייבת להפריע לזהות האישית העשירה יותר שלנו. אלא שכאשר אנו מקבלים אישור על משהו, אנו נוטים להשקיע בו יותר משאבים ולזנוח את הדברים שלא משרתים את הקידום החברתי שלנו. התהליכים הללו מועצמים מאוד באמצעות הרשתות, מה שגורם לנו להזניח חלקים בעצמנו, שעלולים אף להתנוון ולהיעלם.
"במטרה לתחזק אישור חברתי, אנו מאבדים את מי שאנו באמת", כותבת פירון. "כלומר, אנחנו מאבדים את הדבר הכי טוב בנו – האינדיבידואליות שלנו". אם הערך העצמי שלנו נפגע כתוצאה מהצורך באישור והטיית השליליות, אחת הדרכים לשקם את הערך היא להתאמץ יותר כדי למצוא חן בעיני הסביבה. אך מלבד העובדה שזו עדיין לא ערובה להצלחה במאה אחוזים, זה גם בא עם מחיר כבד מאוד של אובדן זהות. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוץ נקודת המבט של האחר מאפשרת לנו לשקם את הערך העצמי, ועדיין לשמור על האותנטיות שלנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב
כיצד לדבר על נושאים מאתגרים – ועוד כמה דברים ששווה ללמוד על תקשורת בין-אישית
כדי להפוך את החרטות למוטיבציה – התייחסו לעצמכם כמו לחבר הכי טוב שלכם
עוד מרדיו מהות החיים:
