כאן אין זרים, רק חברים שטרם הכרנו – שופכים אור על כמה מאשליות הראייה הנפוצות

האם לכולנו כפילים מפוזרים בעולם או שמדובר בטריק של המוח? ואיך משתמשים באותו מנגנון לאיתור דמויות מיצירות אומנות?

תום לב-ארי בייז | 18 יוני, 2018

קרחון ענק ממדים באמצע טיילת באירלנד או מפל גועש במרכז הרחוב בקנדה – ודאי נתקלתם בתמונות של ילדים ומבוגרים מצטלמים כעומדים על קצה הקרחון או כנסחפים בנהר שיצר אדגר מולר, אחד מאומני הרחוב המפורסמים ביותר בסצנת ציורי התלת-ממד. לפעמים זה ממש לא ייאמן כיצד אומני תעתועי ראייה מסוגלים להתל במוחנו, ואולי בכלל – לאפשר לו להתל בנו. מדפוס חוזר ותמים של נקודות שחורות על גבי דף לבן, שבמבט שני מתגלה כאיור של מייקל ג'קסון, ועד תנועת רכבת שבדרך פלא נראית באותה המידה נעה לשני כיוונים מנוגדים. לא בכדי שרים Green Day בשירם המוכר Basket Case: “Sometimes I give myself the creeps, sometimes my mind plays tricks on me”.

תעתוע מוכר נוסף מחיי היומיום הוא הרגע הזה בדרך לעבודה, נגיד, שאתם קולטים בזווית העין את הבחורה שראיתם אתמול בבר. אתם נדרכים ומרגישים שזה הגורל המבקש להפגיש ביניכם שוב. אתם מגדילים צעדים וממהרים להגיע אליה. היא הולכת מהר משחשבתם ואתם מוצאים את עצמכם במעין מרדף לא מודע, נתקלים בכמה עוברי אורח בדרך ואחרי מספר דקות מצליחים, תוך התנשפות, להוציא "היי" ולבקש את תשומת ליבה על ידי נגיעה בכתפה. היא מסתובבת אליכם במבט מבולבל ואתם מבינים שהיא רק ממש דומה לה. אבל ממש. זה יכול להיות גם תייר רנדומלי שנראה בדיוק כמו דוד שלכם, שיופתע מהחיבוק החם או ספק למפגש הזוי עם אחיינית בנקודה הכי לא הגיונית בחו"ל. האם תהיתם פעם אם גם לכם יש כפיל באיזה שהוא מקום בעולם?

אני, עצמי ואיירין

נייאם גיאני היא צעירה אירית שהשתתפה בתוכנית ריאליטי מקומית שבה התחרתה בשאר המשתתפים במציאת "תאום-זר". הכוונה היא לאדם שאינה מכירה ושנראה בדיוק כמותה. בתום שבועיים של חיפושים ברשתות החברתיות היא מצאה שלוש נשים הדומות לה כמו שתי טיפות מים. בהתבסס על התוכנית, נראה כי רוב הסיכויים שכל מי שיחפש תאום-זר בסוף ימצא. האם יש בכך כדי לערער על היותנו ייחודיים? במאמר שפרסם חוקר הקוגניציה ג'ורדן סוסוב במגזין Aeon, הוא מסביר כי הדמיון בין שני אנשים זרים אינו טמון באופן בלעדי בצמד האנשים, אלא דווקא רוב משקלו נופל על יכולות הצופה להבחין בהבדלים שביניהם. מה הכוונה? לטענת סוסוב, הנושא המרכזי העומד בבסיס התופעה הוא מנגנון זיהוי הפנים של המוח שלנו. זיהוי פנים הוא אחד האמצעים ההישרדותיים השורשיים שלנו כבני אדם. היכולת להבחין מי עוד חולק איתנו את קבוצת השייכות שלנו כנראה התפתחה בשלב מאד מוקדם על מנת לאפשר לנו לחבור אל המטפלים העיקריים שלנו ולהישאר מוגנים. זהו אקט כה ראשוני ויסודי, עד שמתוך המחקר עליו אופיין פוטנציאל פעולה ספציפי (פולס חשמלי המאפיין פעילות עצבית) המתרחש בעת זיהוי הפנים, וניתן לו שם – N170.

אז מהן נקודות התורפה של מנגנון זיהוי הפנים אשר מוליכות אותנו שולל בתוך עולם תעתועי הראייה? אפקט טאצ'ר הוא אחת הדוגמאות. אם יש משהו שהמוח שלנו פחות טוב בו, זה זיהוי פנים הפוכות. מרגע שמתהפך הפרצוף אנחנו הרבה פחות מסוגלים לאתר הטעיות ולהבחין בשינויים. יתרה מכך, המוח שלנו כמו לא מודע לנקודת התורפה הזאת ובביטחון מלא מפרש תמונה של פרצוף הפוך כתקינה גם כאשר הוחלפו בה איברים. האפקט נקרא על שמה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר, מכיוון שבתמונתה השתמשו לראשונה בכדי להציג את התעתוע. מה זה אומר? זה אומר ששני אנשים המזכירים זה את זה עשויים להיראות לנו דומים מאוד כאשר תמונותיהם יוצגו במהופך. אז אם הדוד שאחריו רדפתם היה תלוי במהופך, אל תרגישו רע.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אפקט טאצ'ר.

באגים במערכת

נקודת תורפה אחרת עליה מדבר סוסוב היא חתך האוכלוסייה הנמצא בקצה הספקטרום. אם – כמו על רוב היכולות – נתבונן על זיהוי הפנים כרצף, כאשר האוכלוסייה מתפלגת לאורכו על פי רמת הדיוק, נמצא בשני הקצוות קבוצות המתמודדות עם יכולת זיהוי פנים פנומנאלית או עם אי יכולת זיהוי פנים. אי יכולת זיהוי פנים נקראת גם פרוסופגנוזיה והיא מתארת אדם שאינו מסוגל לזהות אדם העומד לפניו או המוצג לו בתצלום, גם אם מדובר בחבר משכבר הימים, קרוב משפחה או אפילו הוא עצמו. הראייה אצל אדם כזה תקינה – הוא יזהה את הפרטים בפרצוף, יוכל להעיד על צבע השיער ועל עובי השפתיים אבל לא יוכל לחבר את כל המידע לכדי זיהוי. הוא גם לא יוכל להצביע על שני פרצופים זהים, אבל מרגע שישמע את קולו של האדם יכיר אותו ברגע. בצד השני של עקומת הפעמון מצויים אנשים שזיכרון הפנים שלהם הוא יוצא דופן. הם זוכרים את כולם. את הגברת שראו בחטף לפני חצי שעה ברכבת ואת מוכר הארטיקים שעבר שלשום בחוף. אנשים אלו עשויים לחוות תסכול עקב סיטואציה המוכרת לכולנו – וואי, מאיפה אני מכיר אותו? – רק כזו החוזרת על עצמה עשרות פעמים ביום. "רובנו", מסכם סוסוב, "נופלים בנקודה כלשהי באמצע – מסוגלים לזהות בין מאות לאלפי אנשים, אבל לא כל אדם".

איך כל זה קשור לנייאם גיאני ולשלוש הכפילות שלה? סוסוב מסביר כי בעצם אותן נשים אינן כפילות של גיאני – הן אולי מזכירות אותה, אך הן אפילו לא באמת דומות מאוד כאשר מסתכלים על כל פרט בנפרד. מה שהופך אותן לכל כך דומות הוא בעיקר החסך שלנו בדיוק. אם היינו שופט במגרש כדורגל, מישהו היה צועק מהיציע שפספסנו את שנת הצהריים (ככה זה נשמע על המגרש, לא?). האם זה מה שקורה לנו גם כאשר אנחנו מתבוננים בציור המדמה תלת ממד? או באותה רכבת הנראית נעה לשני כיוונים מנוגדים בעת ובעונה אחת? בגדול, כן, אם כי בניואנסים אחרים. המוח שלנו מדהים ביכולתו לחלוש על פני תחומי עניין ויכולות רחבות בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אך הוא אינו מדויק כמו מכונה. וגם הוא, כאשר לא יישן צהריים, יתבלבל בקלות. בין אם מדובר בהתעלמות מפרטים ובהסתכלות על התמונה הרחבה, כפי שקורה באפקט טאצ'ר, ובין אם עסקינן במספר אלמנטים ויזואליים המשכנעים אותנו בנפח שיש לציור דו-ממדי, אנחנו – אחרי הכול – רק בני אדם. ויש בזה קסם רב.

עושה במקומנו את העבודה או איתנו? ומהם היתרונות והחסרונות של מערכת היחסים הזו?

האם טכנולוגיה נחשבת להתפתחות המין האנושי?

ואם במכונות עסקינן, זה בטח לא יפתיע רבים מכם שכבר יש לא מעט אלגוריתמים המתמחים בזיהוי פנים. אבל במה הם עובדים, אותם אשפי פרצופים? בגיליון של Cosmos פורסמה כתבה המסקרת את לבלובי טכנולוגיית זיהוי הפנים. בין המיזמים המתהווים תוכלו למצוא את Faces, שפותח ועוד מתפתח על ידי ההיסטוריון לאומנות קונרד רודולף. Faces הוא אלגוריתם המתמחה בזיהוי פנים המופיעות ביצירות אומנות עתיקות יומין. הוא יוכל לענות על סוגיות המעסיקות את גדולי המומחים בהיסטוריה של האומנות, כגון – האם הגברת עם הפרחים מציורה של אנדריאה דל ורוקיו משנת 1475 היא אותה הגברת שצייר באותה התקופה, עומדת לצד החלון, סנדרו בוטיצ'לי, שבמקרה היה גם אחד האומנים שאצלו למדה ורוקיו? ומי היא אותה גברת? Faces יוכל לעזור לאשש או להפריך את הקשר בין הדמויות, ואולי גם לאתר ברחבי הרשת האינסופיים עדויות נוספות להימצאותה. משהו שיגבה מהאדם הממוצע זמן ותסכול רבים, ואולי אפילו יסתכם בחוסר הצלחה.

ולא רק בתחום האומנות המכונה מתעלה על האדם ופותרת סוגיות. אלגוריתם שפיתח הרופא מריוס ג'ורג' לינגורארו סוקר את פניהם של תינוקות ומאבחן מבעוד מועד מחלות גנטיות כגון תסמונת דאון או תסמונת די-ג'ורג'. האבחון המוקדם מתבסס על ביטוי המחלה בשינויים מינוריים בתווי הפנים, כאלו שבשלב כה ראשוני חומקים מעין אנושית, ומאפשר טיפול מוקדם המשפר את המצב. האלגוריתם כבר פעיל ומסוגל לאבחן תינוקות ממוצאים אתניים שונים. המחלות הבאות שילמד לזהות הן התסמונות וויליאמס ונונאן, והפוטנציאל עוד רק בתחילת מימושו.

האם הדיוק הזה באמת הופך את המכונה לטובה מהאדם? האם אלגוריתמים הם מיקור חוץ הממשיך אותנו היכן שאנחנו נגמרים, כמו מקל סלפי, או שמא הם מהווים ויתור על המאמץ – מיקור חוץ קומפקטי וקל לתחזוקה שיעשה את העבודה במקומנו? חצובה עם טיימר לצורך העניין. ומה אם היינו משקיעים את המאמצים בהתפתחות ביולוגית של המין האנושי – מגייסים זמן ואנרגיה על מנת להשתפר ולהפוך פנומנאליים ביכולת זיהוי הפנים? זאת לעומת פיתוח טכנולוגיות חיצוניות לנו, שכמה שהן יעילות ומהירות יותר, עלולות להותיר אותנו מנוונים? בהתחשב בכמה בסיסית וחשובה יכולת זיהוי הפנים באבולוציה האנושית, האם אנחנו בשלב של שחרור היכולת האינטימית הזאת? והאם קיים תרחיש עתידי שבו נוכל לסמוך על אלגוריתמים חכמים שיזהו את המכרים שלנו? נשמע הזוי, אבל אנחנו לא יודעים אילו צרכים יהיו למוח שלנו בעתיד. אנחנו יכולים בינתיים לתהות מהו המחיר של כל בחירה, האם מידת היכולות שלנו בעצם שומרת עלינו מעודף אינפורמציה שעלול להעיף אותנו בתנופה חזקה החוצה מלולאת הקיום שלנו. והאם בכלל למידה והתפתחות הדרגתית לא הייתה פותרת את העניין, כמו שבעצם קרה לאורך השנים? נסו לדמיין איש מערות מחזיק בכמות הידע שיש לנו היום.