ניסויים פילוסופיים-מחשבתיים מערערים על האפשרות שיש לנו כושר ידיעה כלשהו.
שני חברים – אחד יינן ביקב בוטיק ורעו שלא טעם יין מלבד התירוש של הקידוש – מדסקסים להנאתם על יינות, בצירים, יישון ושאר מושגים. לשם הספורט, מוזג היינן לחברו שתי טעימות עיוורות ומבקש ממנו לציין את סוג הענבים שמהם הופק היין. החבר טועם, ולהפתעת היינן מדייק בשני המקרים. כשהלז מתחיל להתרברב ולהמעיט בחשיבות מקצוע היינן ובאליטיזם הנודף ממנו, טוען בפניו המומחה: "גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום".
המשפט הזה בא להמחיש שניחוש מוצלח אינו שקול לידיעה. שכן כשאדם בקיא ומבין, הידיעה שלו ודאית. אבל עד כמה אנחנו באמת יכולים לסמוך על הידיעה? הבה נבחן רגע את משפט השעון. נניח שאנחנו מביטים בשעון מקולקל שמחוגיו נתקעו על השעה 04:12. ונניח שאנו לא יודעים שהוא מקולקל. אם נביט בו בשעה 07:29, אפשר לומר שאנו בהחלט לא יודעים מה השעה. אבל מה קורה אם אנו מביטים בו בדיוק בשעה 04:12? האם אז אפשר לומר שאנו יודעים מה השעה?
האיש שהפריך את אפלטון אחרי כ-2,500 שנה
אולי לא כדאי למהר להכריע בשאלה, שכן תשובה, לכאן או לכאן, תהיה בעלת משמעות קריטית לגבי יסודות ההכרה שלנו: האם אנו מסוגלים בכלל לדעת משהו. אפיסטמולוגיה היא תורת ההכרה, תחום מחקר פילוסופי שעוסק, כשמו, בתפיסה ובידיעה. עוד מימי יוון העתיקה נדרשו הוגים לשאלת הידיעה, ולמעשה, כפי שמסביר בריאן גלאגר במגזין Nautilus, עד 1963 הייתה מקובלת במערב הגדרה לידיעה ששורשיה הולכים כנראה עד אפלטון. הנוסחה שהחזיקה מעמד כשניים וחצי מילניומים היא כדקלמן: אמונה אמיתית מוצדקת (Justified true belief). במילים פשוטות, כדי שנוכל לומר שיש ברשותנו ידיעה כלשהי על דבר מסוים, עליה ראשית להיות אמיתית באופן אובייקטיבי ובמנותק מההתנסות שלנו. שנית, עלינו להאמין שהעובדה הזו אמיתית. ולבסוף, צריך שתהיה לנו הצדקה להאמין שהדבר הוא אמיתי. למשל, אם אנו רואים צב חוצה שביל עפר, האירוע אכן מתרחש במציאות ולכן עומד בתנאי הראשון. אנחנו מאמינים שיש צב שחוצה את הכביש, וזה התנאי השני (זה תנאי שעשוי להיתפס כמובן מאליו, אבל הוא חלק בלתי נפרד מידיעה, שכן אם אני בגבי אל הצב ולא מעלה על הדעת שאירוע כזה יכול להתחרש, אפילו שחברי מספר לי שזה קורה, אין לי ידיעה של האירוע). ולגבי התנאי השלישי, ההצדקה שלנו להאמין בכך היא שאנו רואים את הצב מול עינינו.
מה קרה בשנת 1963 ששינה הגדרה כה אינטואיטיבית לידיעה? למערכה נכנס אדמונד גטייר, אז פילוסוף צעיר, ופרסם עבודה בת שלושה עמודים שטלטלה מהיסוד את עולם הפילוסופיה. גלאגר מסביר כי במאמר "גטייר הראה, באמצעות סיפורים קצרים, שההגדרה האינטואיטיבית לידע לקויה". הסיפור הראשון הוא על סמית' וג'ונס, שני מועמדים לעבודה. לסמית' יש ראיות מוצקות לשני דברים: הוא הגיע להבנה שג'ונס יקבל את העבודה, ובנוסף, הוא יודע שלג'ונס יש 10 מטבעות בכיס. על סמך אלה, סמית' יודע שהאדם בעל 10 המטבעות בכיס יקבל את העבודה. מה שהוא לא יודע זה שגם לו יש 10 מטבעות בכיס. התפתחות נוספת בעלילה היא שלבסוף סמית' הוא זה שמקבל את העבודה. כך שההנחה שלו כי האדם בעל 10 המטבעות יקבל את העבודה עומדת בקריטריונים המקובלים של אמונה אמיתית מוצדקת, אבל ה'ידיעה' של סמית' אינה נכונה.
מקרים כאלה זכו לשם "בעיית גטייר", והם מטילים צל גדול של ספק על טיב הידיעה שלנו. השעון המקולקל שלנו הוא דוגמה נוספת, ואפשר למצוא עוד בשפע. בערך "תורה ההכרה" בוויקיפדיה העברית מוצג קייס פשוט להבנה: אישה מביטה על גבעה ורואה פסל של סוס. היא מסיקה – יש חיה בראש הגבעה. היא לא יודעת שהדמות היא פסל, אך היא גם לא יודעת שלמרגלותיו נח לו כלבלב. כך שבראש הגבעה אכן יש חיה, ובהחלט היא מאמינה בכך, אבל היא נכשלת בתנאי ההצדקה. האם האישה יודעת שיש חיה בראש הגבעה? על פי גלאגר, גטייר הראה שבכל הקשור לתיאוריה על ידיעה, "אורב לנו אלמנט המזל".
מאז פורסמה עבודתו המתומצתת ניסו חושבים רבים לפצח את שאלת הידע, ולהגדיר כיצד אפשר לדעת שאנו יודעים משהו. חלק מהניסיונות העלו תוספות להגדרה הישנה, כך שמלבד שהאמונה תהיה אמיתית ומוצדקת, היא צריכה להיות מושגת באמצעות היכולות הקוגניטיביות שלנו, ושיהיה בה אלמנט של ביטחון, כלומר שלא יהיה ניתן לערער אותה בקלות. אך תוספות אלה לא חתמו את הדיון. מבחינת ידיעה, אנחנו עדיין מרחפים באוויר לאחר שגטייר שמט את הקרקע תחת רגלינו. והוא לא היחיד שעשה זאת.
פרדוקס אי-הידיעה
גם אם נניח שאנחנו אכן לא מסוגלים לדעת דבר על העולם שסביבנו, את עצמנו אנחנו לבטח יכולים להכיר. אז זהו, שעל פי הפילוסוף הבריטי ד"ר נייג'ל ווארברטון, גם הנחה זו עלולה לתעתע. ערוץ היוטיוב BBC Radio 4 הפיק סרטון אנימציה קצר המלווה בקולו של השחקן והקומיקאי סטיבן פריי, בהתבסס על דבריו של ד"ר ווארברטון, אשר מעלה את הטענה כי גם ידיעת עצמנו אינה בהכרח דבר מובן מאליו. הפילוסופים של יוון העתיקה, כאמור, עסקו רבות בכושר הידיעה. אם אפלטון הגיע למסקנה שידיעה היא אמונה אמיתית מוצדקת, הרי שסוקרטס, שהקדיש את חייו להיכרות עם עצמו, הגיע למסקנה שהוא לא יודע דבר. בהמשך, התובנה הזו צברה ראיות מכיוונים מפתיעים.
"היה זה בשלהי המאה ה-19 שפילוסופים, פסיכולוגים וסופרים החלו לזהות את השפעתם של כוחות בלתי מודעים בחיינו", אומר פריי. הוא מסביר כי מאז פרויד, אנחנו מתקשים לקבוע משהו חד-משמעי לגבי המניעים שלנו. פרויד טען כי בבסיס כל מה שאנו עושים עומדים כוחות שעוצבו בילדותינו, אך לנו אין גישה אליהם. ומכיוון שכך, אין לנו דרך להכיר את עצמנו. "מאז", ממשיך פריי, "מספר פסיכולוגים ניסויים כמו ברוס הוד אפילו הציעו – על סמך מחקרי מוח – שהעצמי הוא אשליה". התפיסה הזו נפוצה גם במסורות רוחניות שונות, ועיקרה הוא שה'אני' הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו בשל מבנה המוח. הפילוסוף וחוקר המוח סם האריס טוען כי חוויות טרנסצנדנטליות הן דוגמה להזדמנות שבה ה'עצמי' נעדר מהחוויה שלנו. לשיטתו זו דרך קרובה יותר לחוויית המציאות, שכן היא מסירה את מסך האשליה של המוח. לדבריו, אין באמת ישות תודעתית אחידה שנותרת יציבה מלידה עד המוות. תהליכים דינמיים במוח משפיעים על הזהות, וכך גם הניסיון שיוצר זיכרונות אשר מתווספים לחוויה. זה מאוד לא אינטואיטיבי לחשוב כך על עצמנו, כי אנחנו זקוקים לאחיזה כלשהי ב'אני' כדי לחשוב עליו. ולכן, מסכם פריי, "אם הם [הטוענים כי 'אני' הוא אשליה] צודקים, איש לא באמת יכול להכיר את עצמו, כי אין עצמי להכיר".
פרט מעניין בכל הסיפור המבלבל הזה הוא שאת כל המחשבות הללו אנחנו מצליחים להביא לכדי מודעות באמצעות אותו מוח שבכוחו לדעת משהו – אנו מטילים ספק. מה זה אומר על תוקפן של הטענות הללו? או של טענות כלשהן בכלל? אם ידיעה של העולם החיצוני ושל עולמנו הפנימי אינה ודאית או בעלת יציבות מוחלטת, איזו משמעות יש למחשבה על ידיעה? במובן מסוים קיים פה כשל פנימי, כשעצם הפקפוק בכושר הידיעה מכשיל כל טענה נגד האפשרות לדעת. אבל אפילו נניח שהידיעה שלנו לקויה ואי אפשר לקבוע דבר מה נחרץ, זה עדיין משאיר אותנו עם פרדוקס שחובבי פילוסופיה אוהבים במיוחד: אם אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לדעת, האם אנו יכולים לדעת שאנחנו לא יכולים לדעת?
תמונת כותרת: PavloPyvovar / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ויטגנשטיין: לעולם לא נדע מה קורה במוחם של אחרים – איך בכל זאת להבין אותם?
מדענים ופילוסופים מתקשים לקבוע האם תיתכן תודעה בעצמים דוממים – מדוע?
מה זה בעצם כלום? אלן ווטס מסביר את תפקידו של הריק ביצירת הקיום
עוד מרדיו מהות החיים:
