מי הוא הפשיזם של המאה ה-21 ולמה בעולם בו נתונים נערמים בכל רגע, היכרות עם החששות שלנו עשויה למנוע מאיתנו ליפול בפח.
נסו להריץ לאחור אל וולט דיסני של שנות התשעים. הסרט אלאדין יוצא לאקרנים. כבר מהסצנה הראשונה שבה מנסה גאזים, עוזרו של ג'אפר, להיכנס אל המערה שבה מוחזקת המנורה, ברור לצופים מי פה הרע בסיפור. כל החבורה הזו נראית מפוקפקת לחלוטין. גאזים מעיד על עצמו כי הוא גנב, יאגו התוכי מפטפט בנקמנות ובזלזול וג'אפר אלים, גבוה ומאיים. קולו עבה וכמו מגיע מהחשיכה והוא מחזיק במקל כשפים דמוי נחש ארסי שרוב הזמן משמש לחבטות. האינטראקציה הפנימית של החבורה מושתתת על אלימות, ניצול וכוח, והצופה הממוצע כבר מתאר לעצמו שמהם נצטרך להישמר כל הסרט.
אם היה קל כל כך לזהות סכנות, החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים. אבל במציאות, כמו במציאות, סכנות רבות נראות דווקא מפתות למראית עין. הן מעצימות אותנו בשלל דרכים ושובות את ליבנו ואת כיסנו. הן גורמות לנו לחוש טובים יותר או מוצלחים יותר ודרך כך משעבדות אותנו, כאשר חיוך מרוח על שפתותינו. בהרצאה שהעביר על בימת TED, מדבר ההיסטוריון יובל נח-הררי על פשיזם ועל דמותו העכשווית המתעתעת, שבניגוד לג'אפר אינה מעוררת חשד, ומציג את ההשפעה שעשויה להיות למהפכת טכנולוגיית המידע על הדמוקרטיה ועל משטרים רודניים במאה ה-21.
פשיזם ולאומנות – קרובים אבל רחוקים
לדידו של נח-הררי, הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי לדון בנושא הוא לעצור רגע ולהבין מהו בכלל פשיזם ומה ההבדל בינו ובין לאומנות, שני מושגים שאנחנו נוטים לבלבל אחד עם השני. לדבריו, צורות מתונות של לאומנות הן חלק מהיצירות המועילות ביותר של המין האנושי. "אומות הן קהילות הכוללות מיליוני זרים שלא ממש מכירים זה את זה. אני, למשל, אינני מכיר את כל שמונת מיליוני האנשים שחולקים איתי את אזרחותי הישראלית. אבל הודות ללאומנות, לכולנו אכפת זה מזה ואנו משתפים פעולה היטב. זה טוב מאוד". נח-הררי לוקח את ג'ון לנון כדוגמה לאנשים המאמינים כי בלי לאום העולם היה פיסת גן עדן עלי אדמות, ומתנגד להנחה הזו מתוך הסתכלות על מדינות הידועות כשלוות ומשגשגות – שוודיה, שווייץ ויפן, שאזרחיהן ידועים כבעלי לאומנות עזה, ומאידך, על מדינות שבהן תחושת לאומנות אינה תופסת משקל רב, כגון קונגו, סומליה ואפגניסטן, שבהן שוררים לרוב אלימות רבה ועוני כבד.
אז מה ההבדל בין לאומנות המוצגת באור חיובי ובין פשיזם המוצג כסכנה? "הלאומנות מספרת לי שהאומה שלי ייחודית, ושיש לי חובות מיוחדות לאומה שלי. הפשיזם, לעומת זאת, מספר לי שהאומה שלי נעלה, ושהחובות שלי כלפיה בלעדיות. לא צריך להיות לי אכפת ממישהו או ממשהו פרט לאומה שלי". במילים אחרות, לאומנות הופכת אותי לחלק מקבוצת שייכות מסוימת, שאליה יש לי חובות, ומתגמלת אותי בחזרה כאשר שאר החברים בקבוצה ממלאים את חובותיהם. היא דורשת ממני נאמנות אבל לוקחת בחשבון שכאדם יש לי זהויות שונות ואיתן מגיעות נאמנויות שונות, כמו חשיבות התא המשפחתי הפרטי שלי, פיתוח קריירה אישית או תשוקות ועיסוקים אחרים למיניהם. כמובן שבדרך אנחנו עשויים להיתקל בסתירות ובסיבוכים אבל "מי אמר שהחיים קלים?" אומר נח-הררי.
פשיזם, לעומת זאת, מתעלם משאר הזהויות והנאמנויות שיש לחברי הקבוצה. הוא כמו האח התובעני של הלאומנות והוא עלול לבלבל ולהיתפס כדרך חיים מאד קלה ופשוטה – יש רק נאמנות ומחויבות אחת שנמצאת מעל לכל והיא האומה. לא צריך לשבור את הראש ולקבל החלטות. כל מה שאינו משרת את האינטרס של האומה אינו רלוונטי. החל מההשכלה שיקבלו ילדים במוסדות החינוך ועד למושאי התרבות. "יש רק אמת מידה אחת […] האמת בכלל לא חשובה". אז למה שנרצה לקחת חלק? למה שבני אדם יבחרו לשעבד את עצמם לשלטון הנתפס לרוב כמפלצת? "הבעיה עם הרוע היא שבחיים האמיתיים הרוע לא בהכרח מכוער. הוא עשוי להיראות יפה מאוד", משיב נח-הררי. בנצרות, הוא מסביר, הבינו זאת מזמן ולא סתם השטן מתואר כחתיך יפה תואר. הקושי הכי גדול בסכנה הוא הפיתוי. המשיכה. הכוח שהיא מבטיחה לנו. כך גם בתקופת מלחמת העולם השנייה נסחפו ההמונים אחר דמותו המרשימה של הנאציזם הגרמני. כמו מראה שבה המתבונן רואה את עצמו יפה יותר, טוב יותר או מוצלח יותר – פשיזם בונה על הנטייה שלנו להתמכר לכוח ולמעמד.
הפשיזם של המאה ה-21
אז למה בעצם אנחנו מדברים על פשיזם? האם הסכנה היא שאותו הפשיזם של שנות ה-30 ירים את ראשו בשנית? ואיך זה קשור לטכנולוגיית המידע? על פי נח-הררי, הפשיזם והרודנות עלולים לחזור בצורה חדשה. פעם, הוא מסביר, אדמה הייתה הנכס הכי רלוונטי – הפוליטיקה סבבה סביב המאבק על השליטה באדמה, והרודנות התבטאה בבעלות של שליט יחיד או אוליגרכיה קטנה על כלל האדמות. בעידן המודרני, המכונות הפכו חשובות מהאדמה והסיפור התחיל מחדש. הפעם הרודנות הייתה ריכוז של יותר מדי מכונות תחת שליטתה של הממשלה או של אליטה קטנה אחרת. והיום, מה? היום הנתונים מהווים את הנכס הנחשק בתבל. ידע זה כוח ומי שמחזיק בכל הנתונים יכול לשלוט בכל תחום שבו הם נוגעים. ובעולם הטכנולוגי של היום, הנתונים הנאספים לגבינו באופן יומיומי בהחלט חולשים על תחומים רבים מספור.
אך מדוע בעולם המערבי, שרובו דמוקרטי, סאגת הנתונים הזו אמורה להפריע לנו? הרי הכוח שהביא את הדמוקרטיה להתעלות על הפשיזם והקומוניזם היה בין היתר היכולת שלה לעבד מידע בצורה טובה יותר ולקבל החלטות טובות יותר בשביל הכלל. "בהינתן הטכנולוגיה של המאה ה-20", מסביר נח-הררי, "היה פשוט בלתי-יעיל לנסות לרכז נתונים רבים מדי וכוח רב מדי במקום אחד". היום, המצב פשוט יותר. אם פעם קבוצה קטנה או שליט יחיד לא יכלו להתמודד עם כמות המידע ולתעל אותו לקבלת החלטות כפי שסיפק שלטון העם, הרי שכיום טכנולוגיית המידע כבר מאפשרת זאת. בקלות בלתי נתפסת, יכול השלטון לנטר כמויות ענק של נתונים, ללמוד את האזרחים ולקבל החלטות שינתבו אותם לטובת השלטון עצמו.
"סכנה טכנולוגית נוספת שמאיימת על עתיד הדמוקרטיה היא מיזוג טכנולוגיית המידע עם הביו-טכנולוגיה, מה שיכול להביא ליצירת אלגוריתמים שמכירים אותי טוב יותר ממני. וכשיש אלגוריתמים כאלה, מערכת חיצונית כמו הממשל יכולה לא רק לחזות מראש את החלטותיי, אלא גם לתמרן את תחושותיי ורגשותיי", חוזה נח-הררי. אם הרודן היה משתמש באינפורמציה שבידיו על מנת לבנות מערכת בריאות יוצאת מגדר הרגיל או לטובת מוסדות חינוך מותאמים ונבונים, ניחא. החשש הוא שמי שמחזיק בנתונים יוכל להתבסס על הפחדים והחששות של העם על מנת לגרום לעם לאהוב אותו. על מנת להוביל את האנשים שבי אחריו. אם ניזכר בתקופות של בחירות ומשאלי עם, מציע נח-הררי, אנחנו לא נשאלים לגבי מה אנחנו חושבים, אלא לגבי מה אנחנו מרגישים. זאת מתוך ההבנה שדמוקרטיה אינה בהכרח מתבססת על ההיגיון האנושי, אלא על הרגשות האנושיים. ועכשיו נשאלת השאלה איזה רגש מניע אותנו? אם תשאלו את הסופר גבי ניצן, זה תמיד יהיה או אהבה או פחד.
איך אנחנו נשארים אלו שבוחרים?
אז מה אפשר לעשות בכדי למנוע את הפשיזם הטכנולוגי הזה? נח-הררי מתחיל בשאלה "מי שולט בנתונים?" וקורא לאלו מבינינו העוסקים בהנדסה למצוא דרכים למנוע את הריכוז של יותר מדי מידע אצל פחות מדי ידיים. באותה הנשימה הוא קורא גם לשפר את יכולת עיבוד המידע המבוזר על מנת שהיא לא תישאר מאחור. שהתועלת של מידע רב המחולק בין גופים שונים תישמר. "ובאשר לנו, שאיננו מהנדסים, השאלה החשובה ביותר העומדת בפנינו היא איך למנוע מהשולטים בנתונים לתמרן אותנו", הוא מבהיר. לא על חשבונות הבנק שלנו עלינו לפחד, מסביר נח-הררי, ולא על תיבת המייל שלנו, אלא על תיבת הלב. אויבי הדמוקרטיה מחפשים את המידע לגבי התחושות שלנו. הם מחפשים להניע אותנו דרך הפחדים שלנו, היהירות שלנו והשנאה. כפי שבענף המכירות למדו לזרוע בנו את החשש מקשקשים ודרך כך למכור לנו שמפו יוקרתי, אויבי הדמוקרטיה מבקשים ללמוד על החולשות שלנו, להעצים אותן ולהיות אלו שמהווים מענה עבורן. השלטון הפשיסטי החדש הוא כזה שמבהיל אותנו בתחפושת של מפלצת וכשאנחנו בורחים בצעקות, הוא רץ לעבר השני ומחכה לנו בדמות המושיע, בזרועות פתוחות ומגוננות.
"אם נלמד להכיר את חולשותינו, זה יעזור לנו גם להימנע מליפול בקסמי מראת הפשיזם", אומר נח-הררי. במילים אחרות, אם נכיר את עצמנו, לא רק את החוזקות וההצלחות שלנו, אלא את הפחדים והחששות שלנו ואת נקודות התורפה, נוכל לזהות כאשר מישהו ינסה להשתמש בהן כדי להניע אותנו. כשנזהה זאת, נוכל לעצור ולבחון את הסיטואציה. להפעיל שיקול דעת ולבחור מתוך מה אנו מאפשרים לעצמנו להיות מונעים – אהבה או פחד?
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לא רק באטמן – כיצד ניתן לרתום את הפחד מהשונה לטובתנו?
גלקסיות המידע של ויקיפדיה: דרך חדשה ומעניינת להשתמש באנציקלופדיה
ההרצאה השבועית של TED: ניהול זמן ותעדוף משימות בהשראת אלגוריתמים חכמים
עוד מרדיו מהות החיים:
