כיצד שימוש לא נכון בסטרס פוגע בנו מבלי שנשים לב, ומדוע סמנטיקה יכולה לעזור לנו לנווט בין המפגעים
קופי בבון בסוואנה מבלים כשלוש שעות ביום באגירת קלוריות. ביתר הזמן, נראה שהם עסוקים בעיקר בלהציק אחד לשני. "הם לא חווים מתח בשל בריחה יומיומית מאריות. הם חווים מתח בגלל קופים אחרים […] בגלל המולה חברתית ופסיכולוגית, שהומצאה על ידי הזן שלהם. הם המודל המושלם לחקר מחלות הנובעות מסטרס בחברה המערבית", אומר הביולוג רוברט ספולסקי. מה בעצם כל כך דומה בין קופי הבבון, החיים בעיקר במדבריות של יבשת אפריקה, ובין האדם המודרני החי בעולם המערבי?
ספולסקי חוקר סטרס כבר קרוב לעשרים שנה ומכנה אותו "הרוצח השקט". בסרט דוקומנטרי של National Geographic הוא מסביר כי המנגנון הביולוגי העומד מאחורי תגובת הגוף למה שנקרא בעגה המקצועית דחק, מתבסס על הפרשה של שני סוגי הורמונים עיקריים אל מחזור הדם: אדרנלין וקורטיזול. תפקידם להכין את הגוף להתמודדות עם מצב הדחק בצורה הטובה ביותר, גם אם יהיה זה על חשבון פעילות סדירה של מערכות הגוף ובריאותו הכוללת. בכל זאת, אנחנו כנראה נרדפים על ידי אריה שגודלו כפליים מגודלנו כרגע, לא? אז זהו, שלא. אם היינו נרדפים על ידי אריה שמבקש לאוכלנו, או אפילו רודפים בעצמנו אחרי איילה קלת רגליים כשארבעה גורים חסרי ישע מחכים לנו במערה לארוחת הצהריים – תגובת הגוף לדחק הייתה שווה את האלטרנטיבה. שימו הכול בצד, והינצלו. אבל כמו קופי הבבון, רוב מצבי הדחק שאנו חווים נגרמים על ידי סיבות הרבה פחות אקזוטיות. באופן דומה להפליא, גם אנחנו לרוב חשים במתח עקב המולה חברתית ופסיכולוגית.
"[במצב דחק הישרדותי] אתה צריך את לחץ הדם שלך גבוה על מנת למסור את האנרגיה הנחוצה, אתה צריך לכבות כל מה שלא חיוני כרגע: גדילה, רבייה, […] שיקום רקמות. את אלו נעשה אחר כך. אם יהיה אחר כך", אומר ספולסקי ומסכם: "את נסה על נפשך, זה לא הזמן לבייץ". עכשיו דמיינו שכל אלו – עלייה בלחץ הדם וברמת הסוכר בדם, ניתוב האנרגיה מתהליכי גדילה, שיקום, רבייה, עיכול, תחזוקה תאית ופעילות המערכת החיסונית לטובת מערך שרירי השלד, כיווץ כלי הדם בעור למניעת דימום מהפגיעה, הרפיית שרירי הנשימה והרחבת האישונים – מתרחשים כאשר אנחנו מאבדים את העשתונות בפקקים שבדרך מהבית לעבודה. 45 דקות מהרצליה לתל אביב, ואפשר לומר שהגוף הפיזי שיצא מהבית בבוקר לצלילי מוסיקה קלאסית כבר לא אותו הגוף הנכנס לחניון במהירות של נהג שודים. זהו גוף שכל המערכות הפנימיות שלו נמצאות במצור, מאוגפות על ידי שני הורמונים שהגיעו לעשות סדר בעניינים, ואינן מתפקדות כסדרן. הקאטצ' הוא שאם היינו צופים במתרחש כמו בסרט, חומרת העניין הייתה ברורה ללא כל צל של ספק. חומות המצודה וקריאות הלכודים היו עושות את העבודה. אבל המבט שלנו רחוק מאד משם. וכך, בשקט-בשקט, באופן יומיומי, אנחנו מתחזקים מצב לחימה שלא על מנת לשרוד, עד שיום אחד מגלים להפתעתנו שאחת המערכות הרימה דגל אדום ויש שביתה במשק.
כמה רלבנטי הסטרס שאנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות ביומיום?
סטרס בהשאלה
מילא סטרס המופק על ידנו בנחישות במהלך פקק תנועה, אבל מסתבר שאנחנו גם צרכני סטרס יד שנייה לא קטנים. במאמר שפרסם ב-Thrive Global, כותב הפסיכותרפיסט ג'ונתן אלפרט על התופעה הנפוצה הזו. כמו רוב המנגנונים הקיימים, הימצאותם אינה טובה או רעה, הם קיימים ואנחנו אלו אשר במודע או לא משתמשים בהם לטובה או לרעה. בסיס התופעה הוא היכולת שלנו לספוג מאחרים. דוגמה לשימוש יעיל במנגנון היא אותו זוג חברים שרק השהייה במחציתם תמיד נוסכת עלינו שלווה, רוגע ואמונה בזוגיות נעימה ומוצלחת. אנחנו אוהבים להתארח אצלם גם אם אין שום דבר מעניין לעשות. רק לשבת לצידם על הספה, לקשקש בנעימים ולספוג את האנרגיה של הבית שלהם. ומצידו השני של המתרס, ישנו שימוש שכיח ופוגעני של אותו המנגנון בדיוק: "חישבו על אנשים ששהייה במחציתם גורמת לכם להרגיש מתוחים או לחוצים. אלו האנשים שעימם אנחנו מרגישים 'על הקצה' […] חבר מצוברח באופן תמידי או קולגה לא צפוי שעלול 'להתפוצץ' בכל רגע […] הניחוש שלי הוא שרק מעצם המחשבה עליהם אתם כבר חשים קצת מתוחים או לחוצים", כותב אלפרט ומתאר מצב מקביל בו אנחנו סופגים לחץ ומתח נפשי מדמויות אחרות בחיינו. זה יכול להיות אפילו תוך מפגש קצר עם הירקן או בעל החנייה ששרויים במתח וצועקים לכל עבר.
כלומר, לא רק שאנחנו כבני אדם נוטים לחוות מצבי דחק שאין להם סיבה מספיק טובה כדי להצדיק את כל ההשלכות הפיזיולוגיות (ואיתנו קופי הבבון), אלא שאנחנו גם נוטים לנכס אלינו סטרס של מישהו אחר שחווה מצב דחק שאינו הישרדותי. ממש מכוסים מכל הכיוונים. אלפרט מסביר שאמפתיה משחקת תפקיד משמעותי ביכולת שלנו לצרוך רגשות של אנשים אחרים. לדבריו, היא עשויה להגן עלינו כאשר מישהו רץ בפאניקה וצועק "שריפה! שריפה!" – אנחנו מיד מספחים אלינו את אותה הפאניקה ורצים כל עוד נפשנו בנו החוצה מן הבניין. היא עשויה לאפשר לנו לעזור לחבר קרוב ולהשתתף בצערו – לתת לו תחושה שהוא אינו לבד בסירה הטובעת. אבל היא עלולה גם להיות מסוכנת ולהשרות אותנו במצב של לחץ מתמשך על לא עוול בכפנו.
הישרדותי או לא, איך סמנטיקה יכולה לעזור לנו להתמודד עם סטרס?
ואם אמפתיה היא אחת היכולות המשחקות תפקיד מפתח במערכה, משתמע כי אלו המתקשים להציב גבולות יהיו הבטן הרכה של התופעה. "אלו האנשים המתקשים לומר 'לא', הם אלו המרצים את האנשים שסביבם. הם עשויים להיות אנשים המפנטזים על הצלה של אחרים", כותב אלפרט ומשרטט קווים לדמותם של אלו אשר בשל יכולות עדינות ונפלאות שיש ברשותם, עלולים ליפול בקלות במלכודת הסטרס יד שנייה. בין אם אנחנו עונים על הקלסתרון במדויק ובין אם לאו, על מנת לשמור על עצמנו ולתעל את השימוש באמפתיה, הוא מציע להתאמן על שימת הצרכים שלנו לפני אלו של האחר. הוא לא מדבר על זה כעל מוטו לחיים, אבל בהחלט מציין כי להיות מעט אנוכי לעיתים יכול להיטיב עם הבריאות הנפשית שלנו. כתרגיל לאימון הוא מציע לנו להתנסות בלהגיד "לא". לצבור חוויות שבהן סירוב אינו נתפס כמעשה רע או כהפניית גב, אלא כגבול שאנו מציבים על מנת לשמור על אורח החיים הבריא שלנו. הצעה נוספת היא להימנע מלשון שלילית. כלומר, סמנטיקה בהחלט יכולה להטות את הכף לכאן או לכאן. אנחנו כבר נמצאים בצמוד לירקן הצועק וגועש? תגובה עצבנית ושיח שלילי וטעון יעצימו את רמת הסטרס שנספוג ככה שגם אחרי שכבר ניפרד מהירקן, בצעקות, נמשיך עם המתח והעצבים כל הדרך הביתה ורוב הסיכויים שגם בני משפחתנו יזכו להתחלק עימנו בנטל. תגובה רגועה ואורך רוח, לעומת זאת, יעזרו לנו לשמור על עצמנו מפני גלי הכעס ויאפשרו לנו לחזור הביתה עם ירקות בסל ותו לא.
הישרדותי או לא, איך סמנטיקה יכולה לעזור לנו להתמודד עם סטרס?
ואם אמפתיה היא אחת היכולות המשחקות תפקיד מפתח במערכה, משתמע כי אלו המתקשים להציב גבולות יהיו הבטן הרכה של התופעה. "אלו האנשים המתקשים לומר 'לא', הם אלו המרצים את האנשים שסביבם. הם עשויים להיות אנשים המפנטזים על הצלה של אחרים", כותב אלפרט ומשרטט קווים לדמותם של אלו אשר בשל יכולות עדינות ונפלאות שיש ברשותם, עלולים ליפול בקלות במלכודת הסטרס יד שנייה. בין אם אנחנו עונים על הקלסתרון במדויק ובין אם לאו, על מנת לשמור על עצמנו ולתעל את השימוש באמפתיה, הוא מציע להתאמן על שימת הצרכים שלנו לפני אלו של האחר. הוא לא מדבר על זה כעל מוטו לחיים, אבל בהחלט מציין כי להיות מעט אנוכי לעיתים יכול להיטיב עם הבריאות הנפשית שלנו. כתרגיל לאימון הוא מציע לנו להתנסות בלהגיד "לא". לצבור חוויות שבהן סירוב אינו נתפס כמעשה רע או כהפניית גב, אלא כגבול שאנו מציבים על מנת לשמור על אורח החיים הבריא שלנו. הצעה נוספת היא להימנע מלשון שלילית. כלומר, סמנטיקה בהחלט יכולה להטות את הכף לכאן או לכאן. אנחנו כבר נמצאים בצמוד לירקן הצועק וגועש? תגובה עצבנית ושיח שלילי וטעון יעצימו את רמת הסטרס שנספוג ככה שגם אחרי שכבר ניפרד מהירקן, בצעקות, נמשיך עם המתח והעצבים כל הדרך הביתה ורוב הסיכויים שגם בני משפחתנו יזכו להתחלק עימנו בנטל. תגובה רגועה ואורך רוח, לעומת זאת, יעזרו לנו לשמור על עצמנו מפני גלי הכעס ויאפשרו לנו לחזור הביתה עם ירקות בסל ותו לא.
ומה אם הסטרס מוצדק? מה אם כמו זברה בודדה מול להקת אריות, אנחנו בדיוק נכנסים להציג רעיון חדש שקבלה שלו על ידי הוועדה יכולה לשנות את חיינו? או שאנחנו עוד רגע משתתפים בתחרות ריצה אליה התכוננו במשך שלוש שנים, וכשיזניקו, כמו איילה במנוסה על חייה, נרוץ כאילו אין מחר? על פי התיאורטיקן סיימון סינק, גם כאן סמנטיקה מטה את הכף. מהתבוננות במשחקים האולימפיים הבחין סינק כי כאשר נשאלים הספורטאים, רגע לפני עלייתם למקצה, באם הם חשים לחוצים, הם כולם עונים תגובה דומה – לא, אנחנו מתרגשים. ספורטאי העלית אינם מסיימים תחרות ואמרים זה לזה "וואו זה היה מלחיץ!" הם קופצים במקום כדי לעזור לגוף להתנער מהמתח ולשרוף את האנרגיה המפמפמת להם את הדם ואומרים "וואו זה היה מרגש!"
"מה הם הגירויים לתחושת לחץ? קצב פעימות הלב עולה, אתה מדמיין את העתיד וכפות הידיים שלך הופכות מזיעות. מה הם הגירויים לתחושת התרגשות? קצב פעימות הלב עולה, אתה מדמיין את העתיד וכפות הידיים שלך הופכות מזיעות. הם למדו לתרגם את מה שהגוף שלהם מספר להם לא כלחץ אלא כהתרגשות", מסביר סינק בהתעוררות, ואנחנו שוב עדים לכוחה של הסמנטיקה. סינק החליט לבחון את הנושא בעצמו וביושבו במטוס בעת מעבר בכיסי אוויר, בעודו חש את אותם השינויים הפיזיולוגיים העומדים להיות מתורגמים כלחץ, הכריז בקול "וואו זה מרגש!". תאמינו או לא, הוא מספר שזה עבד כמו קסם. מאז שסינק מתרגל את הפטנט בלא מעט מצבי לחץ כביכול, הוא מצרף הסבר הגיוני ל"למה מה שהולך לקרות עכשיו הוא מרגש?" למשל, זה מרגש כי יש לי הזדמנות לשנות את החיים שלי, זה מרגש כי הזכייה שלי תוכיח לי ולכולם שהכול אפשרי, או כל סיבה אחרת שתמצאו לנכון. המציאות היא אחת – בדוגמה שלנו כפות הידיים מזיעות – אבל הסיפורים שאנחנו יכולים לספר לעצמנו לגביה הם אינסופיים. ומה שנספר הוא שיהיה רלבנטי בסוף. הוא זה שילך איתנו הביתה מהירקן, שיעמוד איתנו בפקק בדרך לעבודה או ייכנס איתנו לפגישה של חיינו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כיצד שפות שונות מולידות מחשבות אחרות
בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד
מתברר שאנחנו מחקים אחרים אפילו מבלי להיות מודעים – פסיכולוגים מסבירים מדוע
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
