כיצד מוסיקה משמשת ככלי השלכתי ובאילו היבטים, חוץ מהנאה כמובן, היא יכולה לשפר את חיינו?
אחד המבחנים הפסיכולוגיים המפורסמים הוא מבחן רורשאך, שבו מוצגים לצופה כתמי דיו אבסטרקטיים המקבלים פרשנויות רבות ומגוונות מאנשים שונים. תמצית הרעיון היא שדרך פרשנות שייתן המטופל לגירוי רב-משמעי, יוכל המטפל לקבל שיקוף של מצבו התודעתי, של דפוסי החשיבה ושל מנעד האסוציאציות של המטופל. מבחנים מהסוג הזה מכונים מבחנים השלכתיים, והם משמשים מטפלים לאבחון ולהיכרות עם מטופליהם. ההנחה שעומדת בבסיסם היא כי אנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא – אלא כפי שאנחנו. את הכתמים נפרש מתוך נקודת המבט שבה אנחנו רואים את העולם באותו רגע נתון.
כמו מבחן רורשאך, התגבשו כלים נוספים רבים המתבססים על אותו עיקרון – מטיפול דרך אומנות, דרך עבודה עם בעלי חיים ועד בובותרפיה (שילוב בובת-חבר). בכל אחת מהאופציות יוכל המטופל "להשליך" את עולמו על האובייקט הנוסף בחדר. אחד מהכלים ההשלכתיים המעניינים הוא מוסיקה. נראה שבאופן טבעי רובנו "מטפלים בעצמנו" דרך מוסיקה – אנחנו מרגיעים את עצמנו בעזרתה, מרימים את מצב הרוח או מעוררים עצב – אבל האם ניסיתם ללמוד על עצמכם דרך מוסיקה? או על אחרים? נתחיל מהבסיס המדעי שייתן לנו קצת רקע על איך זה באמת עובד. במאמר שפרסמה ב- TheScientist, מסבירה אליזבת' סטגמולר, מטפלת בעזרת מוסיקה וחוקרת מוח באוניברסיטת איווה שבארצות הברית, כי תכונה אחת חשובה מאוד של המוח האנושי היא ליבת המכניזם של טיפול בעזרת מוסיקה. תכונה זו נקראת "נוירופלסטיסיות".
לדבריה, זוהי "היכולת של המוח להשתנות במהלך חייו של אדם כתגובה לקלט חושי, לפעולה מוטורית, לקבלת תגמול או למודעות". סטגמולר מסבירה כי ההבנה ששינויים התנהגותיים כרוכים יחד עם שינויים אנטומיים של המוח התגלתה כבר בתחילת המאה ה-19. היום כבר מקובלת ההנחה הגורפת כי הפלסטיסיות – קרי הגמישות – מתרחשת בכמה רמות: משינויים בסינפסה בודדת ועד לאזורים שלמים בקליפת המוח. במילים אחרות, אם למשך תקופה ארוכה דיה נהיה מוקפים בריח מסוים או נשנה את הדרך שבה אנחנו הולכים באופן עקבי, זה עשוי לבוא לידי ביטוי בשינויים אנטומיים במוח שלנו. מרמת המיקרו – שינוי בתגובתיות או בתקשורת בין תא עצב אחד לאחר – ועד לרמת המאקרו – רשתות שלמות של תאי עצב שמשנות את דפוסי הפעילות שלהן.
מתחת לקליפת המוח
"מטרת הטיפול באמצעות מוסיקה היא לעורר במטופל שינויים התנהגותיים, ושאלו ייתמכו בשינויים [אנטומיים] במוח", ממשיכה סטגמולר ומחברת בשבילנו את אופן הטיפול ומטרתו עם מנגנון הפלסטיסיות. כמו חידת הביצה והתרנגולת – שינויים חיצוניים יגרמו לשינויים פנימיים ושינויים פנימיים יגרמו לשינויים חיצוניים וכן הלאה. שחקן המפתח בסיפור הוא מוליך עצבי הנקרא דופמין. מוליך עצבי הוא בעצם חומר כימי המהווה מסר שמועבר מתא עצב אחד לאחר. כמו הכיף שעובר במשחק הילדים המוכר "קווה קווה דה לה אומה". דופמין ידוע כמוליך עצבי פעיל בתהליכי נוירופלסטיסיות. לטענת סטגמולר, נמצא כי בדומה לאוכל ולסמים מסוימים, גם מוסיקה מהנה מעוררת את מנגנון התגמול המפריש דופמין. "לפיכך", היא כותבת, "על ידי צימוד של מוסיקה עם התנהגויות רצויות שאינן קשורות למוסיקה, מטפלים מצאו את דרכם אל תוך מסלול התגמול של המוח". במילים אחרות, אנחנו מתרגלים התנהגות רצויה או דפוס חשיבה שברצוננו לסגל בזמן שהמוסיקה, האחראית לעודד יצירת דופמין, עושה את מה שהיא יודעת לעשות היטב, ואנחנו מקבלים קרקע פורייה לשינויים מבניים במוח שיעזרו לקבע או לבסס את ההתנהגות או את החשיבה הרצויה ולהטמיע אותה.
שרשרת העברת מסרים המתעוררת לפעילות על ידי הקשבה למוסיקה.
עיקרון נוסף של נוירופלסטיסיות המשחק תפקיד משמעותי הוא הנטייה של תאי עצב היורים יחד להיקשר זה לזה. אם שתי פעולות שונות שנעשה יקרו בו זמנית, תאי העצב המגיבים לכל אחת מהן יופעלו וישגרו את המסרים שלהם. עם החזרה על כך, הם גם יזכרו את שיתוף הפעולה ויתחילו להפעיל זה את זה. נניח שבכל פעם שנשמע שיר מסוים נתרגל הורדת מתח, נשימות עמוקות והרגעה של הגוף, לאט לאט ועם התרגול, כל אלו יתחילו להתרחש באופן אוטומטי בכל פעם שנאזין לשיר. תפקידו של הדופמין ועקרון הצימוד מסבירים את ההשפעה המשמעותית שיש למוסיקה עלינו ונותנים תימוכין להיבט אחד של הטיפול בעזרת מוסיקה – הטמעת שינוי רצוי. אבל זה ממש לא הכול.
מוסיקה ככלי לדיאלוג
טיפול בעזרת מוסיקה משמש היום כתהליך להתמודדות עם מצבים מורכבים כמו פרקינסון, אלצהיימר, פוסט-טראומה ושלל תופעות נוספות. למשל, קריסטין ואסקס, מטפלת מוסמכת, גילתה שהוא יכול להוות כלי תומך רב יתרונות למעבר מסביבת הרחם החוצה אל העולם, עבור תינוקות שאינם יכולים להימצא בצמוד להוריהם ולקבל מהם את התמיכה הרגשית הנחוצה; בנאשוויל שבארצות הברית, מוסיקה משמשת כלי עזר ללימוד דקדוק ושפה; ופה בישראל פותח מודל בשם המוסיקה ככלי לדיאלוג. את המודל יזמו ופיתחו ד"ר אורי לשמן, מרצה, מלחין ומנצח, יחד עם שני שותפיו אביעד מיתר ואמנון הרציג. לשמן, שהציג את המודל בכנס הישראלי לחקר רוחניות עכשווית שהתקיים בתאריך 29.5.18 בחיפה, בנה אותו סביב ההנחה כי מוסיקה יוצרת דיאלוג במספר רבדים: בין המאזין ובין עצמו, בין היוצר ובין עצמו, בין היוצר ובין המאזין ובין מאזין למאזין. המודל מבקש לקחת את אותם דיאלוגים ולהעמיק איתם פנימה מעבר לגבולות המוסיקה עצמה, אל נבכי נפשם של השותפים לתהליך. בדיאלוג שנוצר יש מקום לשיתוף הסיפור שעומד מאחורי מוסיקה אהובה או מאחורי תהליך יצירה, ולחשיפת רגשות או זיכרונות המתעוררים עקב מוסיקה מסוימת. דרך אלו מוליך המודל את המשתתפים אל תוך היכרות מעמיקה עם עצמם ועם הזולת.
אפשר לומר כי בהקשר הטיפולי-השלכתי, מוסיקה משמשת כמראה המשקפת את בבואת עולמנו הפנימי. ניתוח של הדיאלוג המוסיקלי מאפשר לנו לפענח את הסיפור הגולמי שאנו מנסים להעביר דרך המדיום, ובכך חושף עבורנו עומקים שהגישה אליהם אינה פשוטה. המוסיקה חוצבת את הדרך. היא זרז לתהליכי היכרות שבאופן בלתי אמצעי לוקחים זמן ממושך. ובנוסף להיותה זרז של תהליכים קיימים, מוסיקה, כך מסתבר, יכולה להוות תחליף לתהליכים שלא יוכלו לקרות בעצמם. בעבודתה של ואסקס עם פעוטות שרק נולדו היא מתארת את המוסיקה כתחליף לחוויית הפעוט המונח על חזה אמו. היא אינה טוענת כי מוסיקה עדיפה על מגע ישיר עם ההורה או אדם קרוב, אך במידה וזה לא מתאפשר, בעזרת כלים שונים היא מדמה את קצב פעימות הלב ואת רחשי הנוזלים התוך רחמיים, ובכך עוטפת את הפעוטות בתחושת נינוחות ורגיעה.
הטיפול באמצעות מוסיקה מאפשר לבצע מגוון מניפולציות במוח שמובילות להטבה במצב האדם. ואם ניזכר רגע בתכונה הנוירופלסטית של המוח, ייתכן כי חזרה על תהליך ריפוי באמצעות מוסיקה יכול ליצור התניה חיובית: בכל פעם שנאזין לשיר, המוח יפעיל תגובת שרשרת נוירולוגית שבה יתעוררו מחדש מנגנוני הריפוי. חשוב לציין כי האפשרות הזו לא נבדקה במחקרים הנ"ל, אך אם להסיק ממחקרי הצימוד, לא מן הנמנע שנוירופלסטיות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתהליך ריפוי נפשיים.
מתקופת הפילוסופים היוונים אריסטו ואפלטון, שכתבו על כוחותיה המרפאים של המוסיקה, ועד היום, בתקופה שבה חוקרי מוח ומנצחי תזמורות מייצרים מודלים ומסבירים ברמה הכימית על נפלאותיה – אין ספק כי המוסיקה מלווה אותנו, בני האדם, בדרכנו, באופן משמעותי מאד. היא פותחת את לבבות האנשים, כל אחד בסגנונו שלו, ומחברת אותנו עם עצמנו ועם הסביבה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ה-DNA המוזיקלי של המין האנושי – כיצד צלילים הפכו אותנו למי שאנחנו
מחקר חדש: ייתכן שהאהבה שלנו למוזיקה נובעת מהקשר המוקדם שלנו להורינו
כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו
עוד מרדיו מהות החיים:
