כולם עושים את זה. לא משנה איפה אתם בעולם, תרבויות מכל המינים והסוגים אימצו את הקונספט של יום מנוחה שבועי. בין אם החברה אינה סומכת על מעסיקים שיעניקו חופש ובין אם היא לא סומכת על העובדים שייקחו הפסקה, זמן ההפוגה מעבודה אינו עניין מובן מאליו. ויחד עם זאת, הוא כל כך חשוב שהיה צורך לעגן אותו בחוק. האם אתם מקפידים על החוק? האם אתם נחים בזמן המנוחה שלכם?
סוגיה זו צפה מחדש בשנים האחרונות, לאחר שדעכה למשך עשרות שנים בעקבות חוקי הגנת העובדים של תקופת המהפכה התעשייתית. שילוב של תהליכים חברתיים-כלכליים חובקי עולם יצר תרבות של פרודוקטיביות הדוחפת אותנו לנצל כל רגע פנוי לעשות משהו שנראה לנו מועיל. זה חלחל לסוף השבוע שאמור להיות קדוש – לאו דווקא מסיבות דתיות – אך גם להפוגות המובנות בשגרה. אפילו אם באופי שלנו אנחנו לא ממש וורקוהוליקים, התרבות שלנו בהחלט כזו. זמני מנוחה הפכו לעניין שצריך להתאמץ כדי ליישם אותו, בפרט עבור אנשים שמטבעם נוטים להעסיק את עצמם ללא הפסקה.
לא מנוחה, עבודה פסיבית
צפייה בטלוויזיה נחשבת לבטלה, כמוה גם האזנה למוזיקה כשהיא לעצמה, וכך גם – כמעט מיותר לציין – התפרקדות על הספה וחלומות בהקיץ. עבור אנשים כמו קייטי היניי, פעולות מעין אלה הן עונש של ממש. בטור שכתבה עבור The Cut היא מגדירה את עצמה כמשתייכת לאוכלוסייה של "פרפקציוניסטים חרדתיים", פלח שעבורו מנוחה שווה בטלה. אלו אנשים שטרם סיימו לעבוד על משהו אחד והמוח שלהם כבר חצי אונה בדבר הבא. "אפילו כשאני יודעת שסיימתי את העבודה אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שיש דברים נוספים שאני יכולה לעשות". היא מסבירה כי מצד אחד יש לכך יתרונות ברורים כמו רמה מקצועית גבוהה מאוד, ומאידך היא לא מביאה עימה סיפוק בקורלציה ישירה, שכן אנשים כאלה אינם חוגגים ניצחונות אלא עוברים לתחרות הבאה. לכן, כשהרופא הנחה אותה לנוח, היא מצאה בכך אתגר לא קטן.
אנחנו מדורגים ברמות שונות על סולם הוורקוהוליזם, אבל כאמור, התרבות של היום מנכיחה את הרתיעה מהפוגות באופן מובנה בחיינו. חלקנו מרגישים יותר בנוח מאחרים 'להתעצל', אבל עדיין תופסים את זה לכל הפחות כחטא מתוק. העניין הוא שבטלה היא בעלת ערך בפני עצמה וכל עוד לא נשנה את התפיסה ונחשוב על הזמן המוקדש לחוסר-מעש כעניין שלילי, נתקשה להפיק ממנו תועלת. לשם כך אפשר להגדיר מחדש את ההפוגות שיש לנו במהלך היום כזמן ל'עבודה פסיבית'.
היניי פנתה לשתי פסיכולוגיות, ד"ר סנדי מאן מאוניברסיטת מרכז לנקשייר באנגליה ופרופסור ג'איי דריק מאוניברסיטת יוסטון, כדי שיסבירו לה כיצד להפיק את המיטב מהמנוחה שנכפתה עליה. הדבר הראשון שהציעו לה הוא לשנות את הגישה לזמן הזה. לדברי מאן, "עלינו לשכנע אותם [מכורים לעבודה] שמנוחה היא גם עשייה, וגם היא מועילה ביותר". היא מציעה להפוך את חוסר-המעש, או במיתוג החדש, 'עבודה פסיבית', למשימה שאנו משבצים ביום. לאפשר למוח לנדוד כחלק מהמטלות שעלינו להשלים במהלך יום עבודה. מה בדיוק העבודה בתוך הפסיביות הזו? כיום יש גוף מחקרי גדול שמצביע על קשר בין מנוחה לפרודוקטיביות ויצירתיות, כך שעל פי היניי, "אם אתם לא יכולים לשכנע את עצמכם להירגעות לשמה, עשו זאת כי זה טוב עבורכם". בהמשך גם נגלה כיצד שיבוץ אסטרטגי של חוסר-מעש יכול לתת בוסט לזיכרון שלנו.
תרבות של וורקוהליזם דוחפת אותנו לעבוד בכל רגע פנוי.
מה אמורים לעשות כשנחים?
אפשר להאשים את הגישה הזו באוטוסוגסטיה, וזה לא יהיה בלתי מדויק לחלוטין. שכן גם אם אנחנו מכירים ביתרונות של מנוחה, עדיין קשה לנו לוותר על עשייה מובהקת לטובת 'עשייה פסיבית', מונח שכיבסנו כדי להעביר נקודה. לכן שינוי התפיסה הוא רק צעד אחד. צעד משלים שמציעה דריק הוא הבחנה בין חשוב לדחוף. היא טוענת כי רבים מאיתנו מבלבלים בין השניים או יוצרים הצמדה מלאכותית ביניהם. ההיגיון אומר לנו שאם זה חשוב, מן הסתם זה גם דחוף לביצוע. אבל לא תמיד זה כך. דוגמה שממחישה זאת היטב היא בדיקת דם שגרתית: פעולה חשובה מאוד, אבל לחלוטין סובלת דיחוי של מספר ימים. כשמתפנה לנו חלון זמן אנו נוטים מיד למלא אותו במשימה החשובה הבאה, ובכך מעניקים לה דחיפות. במקום זאת, אפשר לעצור ולשאול את עצמנו מה קורה אם אנחנו לא עושים את זה הרגע, ורק אז לקבל החלטה אם להעדיף עשייה או מנוחה.
חלק מהבעיה הוא שאנחנו לא באמת יודעים איך לנוח. האם צפייה בטלוויזיה היא מנוחה או בטלה? מה לגבי רשתות חברתיות? איך נדע שאנו נחים כמו שצריך? דריק מאמינה שהמוניטין של פעולות סתמיות כאלה לא בהכרח מוצדק. טלוויזיה היא בילוי מנוחה לגיטימי לגמרי כל עוד לא מזפזפים בהיסח דעת. "עדיף לכם לצפות בסדרה האהובה עליכם", מסבירה דריק, "שבה אתם יכולים להתעמק בנרטיב, מה שמחקר שלי מצא שיכול לטעון באנרגיה". לגבי רשתות חברתיות, גם פה זה תלוי מה אנחנו עושים שם. סקירת פוסטים אקראית משולה לזפזופ מול הטלוויזיה, מה שלדברי דריק פחות רצוי.
ואפשר גם לא לעשות דבר. ממש כלום. פשוט לשבת או לשכב ואפילו לא לחשוב באופן יזום. לתת למוח לעבוד במצב פריסטייל. מצב מנוחה אבסולוטי כזה, על פי כתבה ב-BBC Future, מספק את התנאים האידיאליים עבור המוח לשפר את כושר הזיכרון. "כשמנסים לשנן חומר חדש, קל להניח שככל שמשקיעים יותר עבודה כך משתפרים הביצועים שלך", מסביר דייוויד רובסון, "אך לקיחת זמן מנוחה מדי פעם – לעשות ממש כלום – יכול להיות בדיוק מה שאתם צריכים". את הדברים הוא כותב בעקבות מחקר שמצא כי כשאנחנו לוקחים הפסקות בזמן לימודים, "עלינו לכוון למינימום התערבות" בפעילות המנטלית. עבור התועלת הספציפית של שיפור הזיכרון, אם כן, צפייה בטלוויזיה אינה על הפרק, וכך גם לא קריאה בידורית, ניקוי ראש עם קטע יוטיוב או יציאה לקניות. כל דבר שמעסיק את המחשבה יורד מהשולחן. המצב שאנו שואפים אליו הוא נדידת מחשבות וחלימה בהקיץ. "פשוט עמעמו אורות, הישענו לאחור ותיהנו מ-10-15 דקות של הרהורים שקטים".
מה שקורה לאחר שאנחנו נחשפים למידע חדש הוא שלב של גיבוש הזיכרון במוח. אם נעסיק אותו בדברים אחרים, זה יבוא על חשבון איכות התהליך. על פי רובסון, שיטת גיבוש הזיכרון הזו משמעותית מאוד עבור סטודנטים ואנשים עם בעיות זיכרון. אבל היא יכולה להיות חיונית לכל אדם שצריך לזכור דבר מה או לקלוט מידע חדש. אפילו אם הסבירו לנו איך לעבוד עם תוכנה חדשה בעבודה, הדבר הבא שכדאי לעשות הוא הפסקה שכולה כלום. הסיבה לכך היא ש"הזיכרון שלנו שברירי במיוחד מייד אחרי שהוא קודד, מה שהופך אותו לרגיש יותר להפרעות ממידע חדש". ראיות מחקריות נוספות מצביעות על כך שייתכן כי הפוגות לאחר קליטת מידע חדש נועדו למעשה לדמות ככל הניתן את מצב המוח בשינה, שהוכחה בעבר כתורמת לשיפור הזיכרון.
צפייה בטלוויזיה היא מנוחה לגיטימית אם אתם שוקעים בסדרה איכותית אהובה. קרדיט: Katja El Sol / Shutterstock.com
לא חייבים לזוז ואפילו לחשוב כדי לעבוד
במובן הזה המנוחה כלל אינה בטלה, אלא חלק אינטגרלי ופעיל מתהליך הלמידה. אנחנו יודעים שהעיכול מתחיל דווקא כשהפה מפסיק לעבוד. באופן דומה פועל העיבוד במוח: שלב כניסת הידע משול ללעיסה ואילו את הרכיבים המזינים מנטלית אנו סופגים לאחר מכן. כדי ליהנות מהתועלת הזו אנו יכולים לחשוב על אסטרטגיית מנוחות אידיאלית, כאשר ה'בטלה' משובצת כהמשך ישיר לפרקי זמן של למידה. נניח שקיבלתם בריף חדש – כדאי לזמן את ההפסקה של שוטטות מנטלית מיד לאחר שקראתם אותו. בלי אינטרנט, בלי שיחות חולין. סגרו את דלת המשרד ותנו למחשבות לבקר אתכם, או מוטב – צאו לעשות את זה באוויר הצח.
אם השגרה שלכם לא כוללת יותר מדי קליטה של מידע חדש, כיוון אפשרי נוסף לשימוש בהפוגות של חוסר מעש הוא תרגולי כושר מנטליים. גם במקרה הזה אנחנו לכאורה לא מבצעים פעילות פרודוקטיבית, אבל האמת היא שקשה למצוא היום עיסוק יותר מהולל בידי חוקרים. הפעם, חוקרים מהרווארד גילו כי ניקוי ראש באמצעות מיינדפולנס יכול להוביל להשפעה גנטית על רמת לחץ הדם. ריצ'רד נוקס מתחנת הרדיו WBUR בבוסטון מציג מחקר שעל פיו שמונה שבועות של מדיטציית מיינדפולנס הובילו לשינויים בפעילות של גנים האחראיים על ויסות של דלקות, של השעון הביולוגי ושל מטבוליזם של גלוקוז. "כתוצאה, זה נקשר לירידה משמעותית בלחץ הדם".
ד"ר הרברט בנסון שהיה שותף למחקר טוען כי "לבלימת הרכבת של מחשבות היומיום יש יישום רפואי שצריך לשלב עם התרופות והניתוחים הנפלאים שיש לנו". כאן התועלת של הפסקות היא רפואית גרידא, ונובעת בין היתר מהפחתת המתח יומיומי שמזמזם ברקע החיים שלנו כמו רעש לבן, עד שאנו כבר מתקשים להבחין בצליל שלו. על פי המחקר, ועל פי גישה שמומחים רבים מאמצים בשנים האחרונות, הזמן שאנו מקדישים להפוגה מנטלית כלל אינו מנוחה, אלא פעילות שוות ערך לעבודה בחדר כושר. זה שאנחנו לא זזים לא אומר שאנחנו לא מפיקים תוצרת.
ואולי כאן טמון שורש הבעיה שלנו. הורגלנו לאסוציאציה מאוד חזקה לפרודוקטיביות שכוללת פעילות פיזית. אנחנו מרגישים יעילים יותר כשהגוף שלנו זז. אפילו הקלדה עשויה להרגיש משמעותית יותר מקריאה, כיוון שהאחרונה היא פסיבית לכאורה. אין בה אלמנט פיזי. אך ברור לכל שמבחינת תועלת ויצרנות, סוגי קריאה מסוימים משאירים אבק ללא מעט מפעילות ההקלדה שלנו. האתגר הגדול הוא להתגבר על המחשבה שאנו חייבים לזוז כדי להביא לעצמנו תועלת או להצדיק את המשכורת שלנו. ברגע שנלמד לחיות בשלום עם מנוחה וחוסר-מעש, נגלה עולם שלם של תועלות שיכולות לקרום עור וגידים דווקא משום שלא עשינו דבר. רק מדי פעם במהלך היום, כן? ולגבי סוף השבוע, היו אזרחים טובים ושמרו על החוק.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם
זיכרון העבודה שלנו הוא מנגנון קוגניטיבי מהחשובים שיש – כך ניתן לפתח אותו
תרגול מיינדפולנס לא דורש מכם דבר מלבד 10 דקות ביום – אפשר אפילו פחות
עוד מרדיו מהות החיים:
