מה משותף לסוגי ההתמכרויות השונים ואיך אפשר להשתחרר מהם על ידי אמצעים יומיומיים?
כשמדברים על התמכרות, האסוציאציה הראשונה שעולה לרוב היא סמים. אחר כך אלכוהול ואולי אוכל או סוכר, אבל בעצם קיימים אינספור מושאי התמכרות יומיומיים. אנחנו עשויים להתמכר לספורט או לשינה, למין או להרגשה שאנחנו חווים בחברת אדם מסוים. אנחנו מתמכרים לקפה, לשוטטות בין עמודי הפייסבוק ואפילו לעבודה. התמכרות היא תלות שאנו רוכשים ברמה הפסיכולוגית והגופנית המאופיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג או לשמר את מושא ההתמכרות. היא לא חייבת לבוא לידי ביטוי בצורה פרובוקטיבית וגלויה לכול, ויכולה להישאר בגדר דפוס חשיבה ו/או התנהגות המשפיע על חיי היומיום שלנו ומפריע את סדרם התקין. זו יכולה להיות חברה שלא מצליחה לצאת ממערכת יחסים הפוגעת בה כבר שנים או הורה שלא מצליח לנהל שיחת חולין ידידותית לפני הקפה של הבוקר. כבר שנים שהתחום נחקר ומערכים שונים ומגוונים של אנשי מקצוע נמצאים בחיפוש אחר המפתח לשחרור מההתמכרויות.
העיתונאי יוהאן הארי הוא אחד מאותם החוקרים. החיפוש של הארי מתחיל ממניע אישי ושופך אור על היבטים רחבים, חוצי יבשות ותחומים. בהרצאה ב-TED מספר הארי כי למסע שלו יצא בעקבות דודו שנפטר בשל התמכרות קשה לסמים. נראה היה לו שמשהו לא נעשה כשורה אם כל כך הרבה שנים פועלים על מנת למגר את תופעת ההתמכרות והיא עודנה כאן. בשנת 2015 ציינו מאה שנה למלחמה בסמים – מאה שנים מאז ארצות הברית ובריטניה אסרו על השימוש בסמים והוציאו אותו אל מחוץ לחוק, ואחריהן שאר העולם; מאה שנים מאז החליט העולם להעניש מכורים על היותם מכורים בשביל להרתיע אותם ולגרום להם להפסיק, כך טוען הארי.
"לפני כמה שנים התבוננתי בכמה מהמכורים בחיי […] וניסיתי להבין אם קיימת דרך לעזור להם. אז הבנתי שיש לא מעט שאלות בסיסיות שלא ידעתי לענות עליהן, כמו מה בעצם גורם להתמכרות? למה אנחנו ממשיכים לפעול בגישה שנראה שלא עושה את העבודה? והאם ישנה דרך אחרת לפעול?" הארי מטיל ספק בגישה הרווחת. במסע החיפושים שלו שוחח ולמד מאנשים שונים, ממדענים ועד סוחרי סמים, והבין כי רוב מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על התמכרות אינו נכון, וכי כדי לייצר מנגנון שיעזור למכורים להתנקות ולהשתחרר מהלופ שבו הם נמצאים, יהיה עלינו לשנות הרבה יותר מאשר את החוק האוסר שימוש בסמים.
הישענות על הנחת יסוד מוטעית
אחד החוקרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר איתם דיבר הארי היה פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וונקובר, ברוס אלכסנדר. על פי אלכסנדר, רוב מה שאנחנו יודעים היום בנוגע להתמכרות מבוסס על סדרת ניסויים מתחילת המאה העשרים, בהם אפשרו לחולדות לשתות משני בקבוקים: האחד עם מים נקיים והשני עם מים מעורבבים בקוקאין או הרואין. כשעקבו אחר ההתנהגות שלהן, גילו שהחולדות מעדיפות את המים המעורבבים בסמים ובוחרות לשתות מהם עד שהן מתות ממנת יתר. מתוך כך הוסק שברגע שיש סמים בסביבה, היצור החי יעדיף לצרוך אותם וגם יחזור אליהם שוב ושוב עד שימות. נגעת נסעת, מה שנקרא.
בשנות השבעים, מספר הארי, עבר פרופסור אלכסנדר על סדרת הניסויים עם החולדות והבחין בכך שהכלוב שבו שהו החולדות היה ריק, למעט שני בקבוקי שתייה. בעצם, הוא הבין, לא היה לחולדה שום דבר אחר לעשות חוץ מלשתות מים רגילים או מים בעלי השפעות קוקאין או הרואין. בעקבות כך החליט אלכסנדר לבנות כלוב חדש ומשופר וקרא לו "פארק החולדות". בפארק החולדות היו חתיכות גבינה מפוזרות וכדורים צבעוניים מתגלגלים מפינה לפינה, מנהרות וחברים – חולדות שאפשר לבוא עימן באינטראקציה ולהתרבות. וגם שני בקבוקי השתייה – האחד עם המים הרגילים והשני עם המים המעורבבים בקוקאין או הרואין. והנה ההפתעה: בפארק החולדות, החולדות לא מעדיפות את המים המעורבבים. בטח ובטח לא בצורה כפייתית. ואף אחת מהן לא מתה ממנת יתר. הן שותות מהם פה ושם אבל ניזונות כמעט תמיד מהמים הרגילים. על פי הארי, אנחנו יורדים מכמעט מאה אחוזים של מוות ממנת יתר בקרב חולדות מבודדות, לאפס אחוזים, כאשר יש להן חיים מאושרים ומחוברים.
אנחנו עשויים לשאול את עצמנו האם חולדות עד כדי כך דומות לבני אדם או האם נסיבות אחרות השפיעו על הניסוי? אבל על כך עונה הארי בסיפור נוסף שמתחיל במלחמת וייטנאם. באותה מלחמה, עשרים אחוזים מהחיילים האמריקאים צרכו הרואין. והרבה. אם קוראים את החדשות של אותה התקופה ניתן לראות כי הייתה דאגה גדולה בקרב הצבא, שחשש כי יש לייצר מערך גמילה לכל אותם מאות אלפי חיילים הצפויים לחזור כמכורים. משחזרו אותם חיילים הביתה הם היו תחת מעקב, ולמרבה הפלא הסתבר כי הם לא נזקקו לגמילה ולא סבלו מתופעות של נסיגה – אותן תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות המאפיינות מכורים המפסיקים לצרוך את הסם. תשעים וחמישה אחוזים מהם – פשוט הפסיקו.
מרוץ שליחים של קשרים בינאישיים
מה קרה שם? איך יכול להיות שאחרי שימוש מסיבי החוזר על עצמו במשך תקופה לא מבוטלת, חיילי וייטנאם לא הפכו מכורים להרואין? פרופסור אלכסנדר הציע רעיון מהפכני: מה אם הגורם להתמכרות הוא לא הסם אלא הכלוב? הארי המשיך להפוך ברעיון ונחשף לפרופסור הולנדי אחר בשם פיטר כהן שטען כי אולי אנחנו בכלל לא צריכים לקרוא לתופעה "התמכרות" אלא "היקשרות". כלומר, בהתבסס על "תיאוריית ההיקשרות", המניחה שלבני האדם יש צורך מולד בהיקשרות, אנחנו רואים כי אנשים שמחים ובריאים המצויים בחברה נקשרים אחד לשני. אם אין להם חברה להיקשר אליה, הם מבודדים או סובלים מטראומה המונעת מהם היקשרות נורמטיבית לבני אדם אחרים בסביבתם, הם ייקשרו למשהו אחר הנותן תחושת הקלה. "זה יכול להיות הימורים, זה עלול להיות פורנוגרפיה, זה עלול להיות קוקאין, זה עלול להיות קנאביס, אבל אתם תתחברו ותתקשרו עם משהו כי זה הטבע שלנו", אומר הארי.
מתוך אותה הסתכלות, ניתן להניח שחולדות שקיבלו חלופה אחרת בחרו להיקשר לחולדות אחרות סביבן, לעומת אלו שהיו מבודדות וראו בסם אובייקט היקשרות. כמותן, חיילים שחזרו הביתה אל המשפחות והילדים, אל התחביבים משכבר הימים ואל המחויבויות אליהן הם קשורים, שבו להיקשרות הישנה והטובה ולא נזקקו לסם כאובייקט להתחבר אליו. לדבריו של הארי, רובנו יכולים לבחור להחליף מים בוודקה, אבל אנחנו לא בוחרים לעשות זאת. למה? כי יש לנו קשרים ומחויבויות שאנחנו רוצים להיות נוכחים עבורם. "יש לכם עבודה שאתם אוהבים. יש לכם אנשים שאתם אוהבים. יש לכם מערכות יחסים בריאות. וליבת ההתמכרות, כך אני חושב ואני מאמין שהראיות תומכות בכך, היא חוסר המסוגלות להיות נוכח בחיים שלכם". בין אם אנחנו עשירים בכל ההיבטים שמונה הארי ובין אם אנחנו מחזיקים רק באחד מהם – אולי קשר אחד שבשבילו אנחנו בוחרים כל בוקר, במודע או לא, להישאר נוכחים – אנחנו בוחרים להישאר. לדבריו, המכורים הם אלו שמבחינתם אין להם ולו אלטרנטיבה אחת אחרת אליה יוכלו להיקשר.
אם נצא לרגע מהרזולוציה של הסמים, כל התמכרות עשויה להתחלף בהיקשרות לגורם אחר במידה ויימצא כזה. פרידה מאהוב עשויה להתחלף באהוב חדש, בפעילות גופנית או במחויבות בעבודה. כמו מרוץ שליחים, אנחנו עוברים מהיקשרות אחת לאחרת. ולפעמים, אנחנו עשויים להיות אלו הדוחפים אחרים לתוך המשחק ומניעים אותם לשחרר את השליח האחרון על ידי הצעת שליח אטרקטיבי חדש.
הפנים האחרות של מטלות היום-יום
האם המערך למניעת התמכרויות לסמים בעולם עובד על פי ההבנה הזו? נראה שברובו לא. והנה סיפור על מדינה שניסתה לעשות את זה אחרת: בשנת אלפיים, סבלה פורטוגל מאחת מבעיות הסמים הקשות ביותר באירופה. אחוז אחד מהאוכלוסייה היה מכור להרואין ונראה היה שהשיטה האמריקאית לא מצמצמת את ההיקף. הם הענישו את המשתמשים בסמים, קטלגו אותם תחת סטיגמה וביישו אותם כך שלעולם לא ירצו לעשות זאת שוב. וכל שנה הבעיה המשיכה להחמיר. עד שיום אחד החליטו ראש הממשלה ומנהיג האופוזיציה לנקוט בצעד חדש ומטלטל. בעזרת צוות חוקרים ומדענים הם החלו להפוך את כל הסמים לחוקיים, מקנאביס ועד קראק. את כל הכסף שהיה מושקע באכיפה, הם השקיעו בחיבור מחדש של המכורים לחברה. בשיקומם. "הם כן עושים גמילה בבית, הם נותנים טיפול פסיכולוגי בעל ערך מסוים", מעיד הארי על השיטה האמריקאית לטיפול בנושא, אבל הדבר הגדול באמת שעשו בפורטוגל, לטענתו, היה לקחת את המערך צעד אחד קדימה: "תוכנית מסיבית ליצירת מקומות עבודה למכורים ומתן הלוואות קטנות למכורים על מנת שיוכלו להקים עסקים קטנים". הם שילמו לבתי עסק קיימים מחצית משכרו של עובד חדש שיקבלו, מכור לשעבר, ונקטו באמצעים שונים על מנת לשלב את המכורים בחברה ובחיי היומיום – לעזור להם ליצור קשרים חדשים בריאים שידרבנו אותם להישאר נוכחים.
התוצאות לא איחרו לבוא. אחוז השימוש בסמים בצורת הזרקה ירד בחמישים אחוז, על פי כתב העת הבריטי לקרימינולוגיה. פגיעה עקב מנות יתר ירדה באופן מסיבי, וגם נגיף האיידס הפך פחות שכיח בצורה משמעותית. חיבור אנשים זה עם זה הוכיח את עצמו כטקטיקה לניצחון בעיית ההתמכרות. ניצחון שאינו כולו בלחימה. ניצחון המושתת על קשרים אנושיים, פנים אל פנים ומחויבויות יומיומיות שעשויות להיחשב כעול, אך נראה כי מחזיקות אותנו חיוניים ורלבנטיים בחיים שלנו. "אנחנו חושבים שאנחנו לבטח החברה הכי מחוברת שאי פעם הייתה, אבל אני יותר ויותר נוטה לחשוב שהקשרים שיש לנו, או שאנחנו חושבים שיש לנו, הם כמו סוג של פרודיה על קשר אנושי", אומר הארי ומחבר את חשיבות הקשר האישי לחיי כל אדם באשר הוא במציאות של היום. הוא טוען כי זה עשוי להיראות כאילו אנחנו מחוברים מאי פעם, מוקפים במאות עוקבים בפייסבוק ומקבלים צפצופי הודעות בלתי פוסקים לניידים, אבל בעת משבר ניווכח אחרת. לדבריו, כשבאמת נצטרך עזרה, לא יהיו אלו העוקבים אחרינו בטוויטר שיבואו לתת יד, אלו יהיו אותם אנשים ספורים שאיתם יש לנו קשר עמוק ומורכב, פנים אל פנים. אותם חברים הנוכחים בצורת בשר ודם בחיינו.
הקבלה משעשעת לתחושת הביחד או הלבד שאנו חווים כחברה היא מחקר של הסופר הסביבתי, ביל מק'קיבן. במחקרו הציג יחס ישיר והפוך בין מספר החברים הקרובים שאזרח אמריקאי מאמין שיש לו, כאלו שיבואו בעת צרה, ובין שטח הרצפה שיש לבני האדם בבתיהם. בזמן שמספר החברים נמצא בירידה מאז שנת 1950, גודל הבתים עולה בהתמדה בצורה תואמת. מספרים שכאלו מתריעים על פוטנציאל התמכרות הולך וגדל. "אני רואה בזה מטאפורה לבחירות שעשינו כחברה", אומר הארי, "החלפנו חברים בשטח רצפה, החלפנו קשרים בדברים". הוא קורא לנו להסתכל על בעיית ההתמכרות כבעיה חברתית ולא אינדיבידואלית. כמה החיים שלנו ושל האנשים סביבנו נראים ככלוב מבודד – וכמה כפארק חולדות?
כשחזר מפורטוגל, החליט הארי לייצר לעצמו הרגל שכל מי שחווה קשר קרוב עם מכור יודע כמה מטלטל וקשה הוא. הארי חזר הביתה והחל לומר למכורים בחייו באופן עקבי שהוא רוצה להעמיק את הקשר עימם, שהוא אוהב אותם, בכל מצב בו הם נמצאים, בלי התניות. שאם הם יזדקקו לו הוא יבוא וישב איתם. הארי בחר להפסיק לשיר שירי מלחמה ולהתחיל לשיר שירי אהבה למכורים בחייו כי "ההיפך מהתמכרות הוא לא פיכחות. ההפך מהתמכרות הוא קשר".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 כללים לכלכלה בודהיסטית – מדוע אנשים חשובים יותר ממוצרים?
ההרצאה השבועית של TED: ארבעת המרכיבים של חיים מלאי משמעות
המנגנונים המרתקים שמפעילים את כוח הרצון - המשאב היקר שכל אחד יכול לטפח
עוד מרדיו מהות החיים:
חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"
