מדוע קשה לנו לדעת מה אנחנו באמת רוצים, כיצד חלון זמן נטול מחויבות עשוי לעזור ולמה הוא רלבנטי גם לאלו שיודעים?
מיליוני החלטות קטנות בכל רגע נתון. גם זו דרך לתאר את החיים שלנו. מתי לשתות את הקפה הראשון? האם לאכול את התפוח עם או בלי סכין? להגיד או לא להגיד? לקחת את המשרה הנוספת או לא? לעיתים קרובות אנחנו מנסים להבין "מה אנחנו רוצים?" ולעיתים קרובות נראה שאין קול ואין עונה. איך זה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים? האם זה בגלל שיש הרבה דברים שאנחנו רוצים ולאו דווקא דבר אחד? האם יכול להיות שאין משהו שאנחנו רוצים? פשוט כלום? ואולי אנחנו פשוט שומעים קולות נוספים שממסכים את התשובה?
על פי קריס גייג', כותבת במגזין Medium, הבלבול טמון בערבוב שנוצר בין שני קולות המניעים אותנו. "אנחנו מקבלים החלטות על פי אחת משתי דרכים – מה שאנחנו רוצים או מה שאחרים רוצים", היא טוענת. לדבריה, מגיל צעיר אנחנו לומדים את אומנות המשחק הקבוצתי, כלומר, כיצד להתנהל בחברה הכוללת אחרים – לפתח אמפתיה וקשב לרצונותיהם ורגשותיהם, להתחשב בהם על מנת שלא ייפגעו ולהתאים את עצמנו אליהם. אנחנו משקיעים מרץ רב בהכשרה ומקבלים עידוד ופידבק חיובי מכל עבר עד שאנחנו הופכים ל"ילדים טובים". על פי גייג', הבעיה מתחילה כאשר מופר האיזון העדין בין שני המניעים – הפנימי והחיצוני – ומרוב מאמץ "לשחק יפה" אנחנו מעבירים את מלוא תשומת הלב לרצונות האחרים. הקול שלנו מושתק על ידי לא אחר מאשר אנחנו.
דמיינו את ההשתקה מתרחשת במשך לא מעט שנים, והנה אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו רוצים, כל מה שאנו מצליחים לשמוע הוא את רצונותיהם של אחרים. מבלבל מכך, זה קרה בהדרגתיות מתמשכת כזו, שאנחנו כבר לא ממש מבחינים האם הקול הנשמע הוא שלנו או אחר. אנחנו מאמצים את קולות האחרים ואחרי זמן מה מדמים שזה הקול שלנו עצמנו. "אני רוצה להיות רקדנית" או "אני רוצה הרבה ילדים" עשויים להיות קולותיהם של ההורים שלנו מבלי שבכלל נשים לב להבדל. אין בכך אמירה שאל לנו להקשיב לרצונותיהם של אחרים, העניין טמון בבחירה – ביכולת שלנו לשמוע את מגוון הקולות, לסווג אותם למקורות הרשמיים שלהם, ומתוך כך לבחור למי מהם נקשיב הפעם, כשכל מקרה לגופו.
חלומות ילדות
ומה אם אנחנו באמת לא שומעים את הקול שלנו יותר? האם אפשר לעשות עם זה משהו? על פי הסופרת והמאמנת האישית לאורה ברמן פורטגאנג, יש מה לעשות. פורטגאנג עוסקת בהכוונה מקצועית ולשם כך היא מנתחת עם המתאמנים את חלומות הילדות שלהם. "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" היא אולי השאלה הכי נפוצה בדיאלוג עם ילדים. יש שיגידו ששאלה זו ממסגרת ומיותרת בגיל צעיר, אבל על פי פורטגאנג, בהסתכלות אחורה, בגיל מבוגר, יש הרבה מה ללמוד ממנה. לטענתה, השאלה מגלמת בתוכה את מהות מי שאנחנו רוצים להיות בעולם. האם חיפשנו מגיל צעיר להרשים ולרגש צופים ולייצר אצלם חוויית "וואו"? האם חיפשנו להניע אנשים לשינוי או לטפל בהם? האם זו הייתה עבודת כפיים או כזו הדורשת בעיקר חשיבה תיאורטית?
מעבר לציניות נמצא זכר לקול האותנטי שלנו.
מנקודת מבטה של פורטגאנג, השאלה "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" מגלמת בתוכה מסר מאד חשוב על "מה אני רוצה בחיים?" ובעיניה, משנבין את תמצית מה אנחנו רוצים, כבר נוכל למצוא כיווני תעסוקה שונים ורבים שיענו על אותה מהות וימלאו את חיינו בסיפוק. בכתבה שפרסמה ציינה כי רבים פונים אליה מתוסכלים ומספרים שלא היה להם חלום ילדות. שמעולם לא ידעו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. לטענתה, הסיבה המרכזית לכך היא ילדות שאילצה אותם להתבגר מהר מהרגיל. "ילדים שחשו מפוחדים מכל סיבה שהיא […] נוטים לגדול להיות מבוגרים שאין להם חלום", כותבת פורטגאנג ומסייגת כי ישנם ילדים שגדלו בחוסר ביטחון כלשהו, אפילו גדול כמו אובדן הורה וחרדת אובדן ההורה השני, ועם זאת חלמו ורצו. מה שהיא מציינת הוא שרוב המבוגרים שפונים אליה כשהם אינם מצליחים להעלות אף חלום ילדות בחכתם, מתארים גם ילדות קשה מהרגיל וחוסר ביטחון. מסיבה כזו או אחרת, רובם היו צריכים להפוך למבוגרים בביתם מהר מאד, לטפל באחיהם או באחרים או לשאת על עצמם אחריות כלכלית מסוימת ולא נותר להם פנאי וחופש מדאגות לחלום מתוך הרצונות הטבעיים והאינדיבידואלים שלהם.
זמן שהוא כולו שלנו
כדי להחזיר את הדגים לים ולמלא את החכה בחלומות ילדות, עלינו לשקם את מערכת היחסים עם הרצונות שלנו. עם אותו קול שהלך לאיבוד במעמקי תיבת התהודה שלנו. במידה ואנו סוחבים על הגב טראומת ילדות שטרם עברה עיבוד בעיניים בוגרות, ההצעה הראשונה של פורטגאנג היא האפשרות של טיפול מקצועי. לגבי הקול שאבד, היא מציעה רעיון שהיא מכנה באנגלית WANT days – הכוונה היא לזמן מוגדר ביום או בשבוע שבו אנחנו מנטרלים את עצמנו מכל דבר שאנחנו צריכים לעשות. חלון הזמן יכול להיות של שעה ויכול להיות יום שלם, הוא יכול לתפוס בסיס יומיומי או שבועי אבל עליו לחזור לפחות כל שבוע לתקופה ממושכת. בחלונות הרצונות האלו אנחנו אמורים להיות מנוטרלים מכל מחויבות שהיא: לא להוציא את הכלב לטיול ולא להכין ארוחת ערב, לא לקפל כביסה ולא 'רק' להקפיץ את הילדים לחברים. כלום. בחלונות האלו אנחנו אמורים להשאיר את עצמנו במעין ריק ולחכות לרצונות הפרטיים שלנו שיעלו. אל לנו לצפות לניסים. כנראה שבחלון הראשון בעיקר נחוש תלויים באוויר ובזה שאחריו נתבלבל לחשוב שאנו רוצים משהו מסוים וכשנעשה אותו נבין שזה היה רק בשביל לעשות. זה ייקח זמן, אבל זה יהיה שווה את הסבלנות. פורטגאנג מעודדת אותנו לשאול את עצמנו בחלונות האלו שוב ושוב "מה אני רוצה?" ולמקד את תשומת הלב בתחושת הבטן – מה היא אומרת? האם אנחנו רוצים לצאת להליכה או לקרוא ספר? האם אנחנו רוצים לנוח על הספה או לאכול משהו ספציפי? – זהו לא חלון זמן שנועד לפנק את עצמנו בדברים שאינם טובים לנו, מוסיפה פורטגאנג, "העניין הוא לא למסך את רגשותינו על ידי תחליפים כמו מזון, אלכוהול, סמים או שאר מקהי חושים למיניהם". העניין הוא להיות ממש ממש בשקט, כדי לשמוע אותם. את הרגשות והרצונות שלנו.
זמן שבו אנחנו לא עושים דבר מלבד לאפשר לקול שלנו לצוף ולבדל עצמו משאר הקולות.
עם הזמן והתרגול, נוכל להתחיל להבחין בין הרצונות שלנו לבין שאר הקולות. לפי פורטגאנג, כשרצונות אמיתיים באים לידי ביטוי ישנה תחושת סיפוק – וכאשר אנו בוחרים בהרגל רע שמתחפש לרצון אמיתי, או אפילו פשוט פועלים לפי רצונות של אחרים, לרוב זה ילווה בתחושת אשם, חרדה או כעס. מתוך היכרות סובלנית עם הרצונות היומיומיים שלנו, הבסיסיים והפשוטים יותר, נוכל להגביר את הווליום של אותו הקול. בהמשך, אותו הקול, כשידע שיש קהל עוקבים המעוניינים לשמוע את מה שיש לו להגיד, יוכל לפנטז ולחלום. הוא יוכל לדמיין לעצמו חיים שבהם הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה מבלי להיות מונע מצורכיהם של אחרים, ולשתף אותנו בתמונה שטווה. משנוכל לראות את התמונה שהוא מצייר לנו, נלמד להכיר את הדחפים הטבעיים שלנו, את הדברים החשובים לנו באמת. מתוך ידיעה זו נוכל לבחור כיצד להמשיך את הדרך. לא בהכרח בהגשמה מיידית של כל רצון שעולה, אבל בהחלט מתוך התחשבות בכל הדמויות שבסיפור, כולל אותנו.
גם לאלו שיודעים מה הם רוצים
חלונות זמן לעצמנו הם לא רק נחלת אלו שלא יודעים מה הם רוצים. הם עשויים להועיל גם לאלו שיודעים מה הם רוצים ומתקשים להגיע לשם. עבור הסופר והמרצה ניל פסרישה חלונות הזמן הפכו את הקערה על פיה. במאמר שפרסם ב-Harvard Business Review הוא קורא לאותו חלון An Untouchable Day ומסביר כי למרבית הפתעתו, מאז שהתפטר מעבודתו במשרה מלאה על מנת לכתוב את ספרו, הימים שלו מתמלאים בכל טוב. מפגישות דיון על כותרות ועד לראיונות ברדיו, שיתופי פעולה עם סוכני ספרות ומפרסמים אחרים – הכול חוץ מזמן לכתוב. לטענתו, הגדרת יום קבוע בשבוע כיום בלתי ניתן לחדירה העלתה את תפוקת הכתיבה פי עשרה והחזירה לו את הרוח היצירתית שאבדה. פסרישה מסמן את היום ביומנו מבעוד מועד, באותיות קידוש לבנה, ומרגע שסומן, לא ניתן יהיה לקבוע ביום זה שום דבר. "ביום בלתי ניתן לחדירה אני מדמיין את עצמי יושב בתוך רכב משוריין, מוקף שכבת פלסטיק עבה ואטומה למראה. דבר לא מסתנן פנימה ודבר לא עוזב החוצה. פגישות נתקלות בשמשה הקדמית ומתעופפות להן. גם הודעות סמס, התראות ושיחות טלפון. הנייד נמצא על מצב טיסה והמחשב לא מחובר לאינטרנט. כלום לא יכול להטריד את יומי".
פסרישה מעיד על עצמו כי במהלך השנה האחרונה, שבה החל למקם בלוח השנה את הימים הבלתי ניתנים לחדירה, קרה קסם בעולמו המקצועי. הוא כתב למעלה מ-50,000 מילים, הפיק הרצאה בת 60 דקות, ניסח ושלח הצעות לשלושת הספרים החדשים שכתב והתחיל להקליט את ערוץ הפודקאסטים שלו. כל הדברים אותם רצה לעשות כבר שנים ולא הצליח – מומשו, וכל זה בזמן שהוא מטייל בעולם ומעביר יותר הרצאות מאי פעם.
נראה כי כמו שמים שואפים למלא את הכלי שבו הם נמצאים, ככה הזמן שלנו שואף להתמלא בעשייה, תהיה אשר תהיה. ואולי זה הראש שלנו ששואף להתמלא בקולות, ואלו הנשמעים חזק יותר או אלו המגיעים מהר יותר בדרך כלל לוקחים את הפיקוד. נשמע שבעזרת מנצח מיומן נוכל לנהל את הפילהרמונית הפרטית שלנו בצורה שתישאר הרמונית עם הסביבה ועם עצמנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
להקשיב לאחרים זו מיומנות מורכבת – 5 כלים פשוטים שיעזרו ללטש אותה
אל תהססו להסס – זה מנגנון קוגניטיבי שנועד לדייק את הבחירות שאנו עושים בחיים
כשאנו מקבלים החלטות לגבי העתיד, המוח מפעיל את החלק שאחראי על אמפתיה – מדוע?
עוד מרדיו מהות החיים:
