מהו המפתח להטמעת ידע שהתגלה לפני אלפי שנים על ידי מוסד הלמידה הראשון בהיסטוריה?
למידה היא אחד התהליכים הקוגניטיביים הראשוניים המתרחשים במוח האדם. מיום היוולדנו, אנחנו לומדים את הקשר בין פעולה לתגובה: אנחנו מחקים הבעות פנים ולומדים את תגובת הסביבה אליהן, מנסים לראשונה מזון חדש ולומדים את הטעם המתגלה בפינו. מאוחר יותר אנחנו רוכשים כלים לאינטראקציה חברתית ולומדים לקרוא סיטואציות, משפרים מיומנויות כגון רכיבה על אופניים או מציאת כל חלקי הפאזל בזמן קצר יותר, ומרחיבים את הידע שלנו על העולם ועל אופן התנהלותו. למידה כוללת בתוכה רכישה, הרחבה ושיפור של ידע, תובנות ומיומנויות.
נהוג לחשוב כי אנשים שונים לומדים טוב יותר באופן שונה. כלומר, שיש מי שאופן הלמידה הכי מוצלח עבורו הוא למידה ויזואלית, בעוד שלאחרים יהיה הכי נכון להקשיב לידע או להיחשף אליו בדרכים שונות אחרות על מנת לרכוש אותו. במקומות רבים אפילו מסווגים את התלמידים מגיל צעיר למספר קטגוריות על מנת לעזור להם ולהקל עליהם בתהליך הלמידה. אחד המבחנים הידועים בתחום נקרא VARK והוא פותח על ידי ניל פלמינג שעבד כמפקח בבית ספר בניו זילנד בשנות התשעים. מבחן ה-VARK מרכז 16 שאלות בסגנון: כשאתה מבקש הוראות הגעה ליעד, האם אתה מעדיף שיסבירו לך במילים או שיציירו לך מפה? והוא נותן אינדיקציה מספרית למידת השייכות שלך אל כל אחת מארבע הקבוצות: ראייה, שמיעה, קריאה-כתיבה או תנועה. במאמר שפורסם בכתב העת Anatomical Sciences Education שואלת פולי האוסמן האם סגנון הלמידה הוא באמת כלי בר מדידה לשיפור תוצאות הלמידה או שמדובר בכלי לקביעת העדפה? כלומר, האם סגנון הלמידה באמת ישפיע על ההישגים או שהוא "רק" ימקסם את ההנאה שנפיק מהלמידה.
מבחן המעבדה
ממחקרה, שבו סווגו 426 סטודנטים לאנטומיה על פי מבחן ה-VARK, עולה כי לא רק שרוב הסטודנטים לא בוחרים בצורה אינטואיטיבית ללמוד בדרך המתאימה להם על פי סגנון הלמידה שאליו הם משתייכים, או לסגל לעצמם הרגלים חדשים הנגזרים מהתוצאות שקיבלו, אלא שאלו שכן התבקשו או בחרו ללמוד בצורה התואמת את סיווגם לא הגיעו להישגים גבוהים יותר מאלו שלא. במחקר אחר, שפורסם על ידי אבי קנול בכתב העת British Journal of Psychology, נבחנו נבדקים בזיכרון תמונות ומילים. אלו שתיארו את עצמם כלומדים ויזואליים הניחו כי יזכרו טוב יותר תמונות מאשר מילים, ואלו שהגדירו את עצמם כשמיעתיים הניחו להפך. על פי תוצאות המחקר לא נמצאה קורלציה בין השימוש בסגנון הלמידה של הנבדקים ובין הישגיהם במבחנים. במילים אחרות, יכול להיות שהמונח "סגנון למידה" מתאר את דרך הלמידה הנעימה ביותר בשבילנו אבל לאו דווקא את הדרך המוצלחת ביותר.
כתגובה לבחינה המחקרית של הנושא כתב פלמינג "אנשים נוטים לבלבל בין העדפות ליכולות או לחוזקות. אתה יכול לאהוב משהו וגם להיות טוב או לא טוב בו, או כל נקודה אחרת על הרצף שביניהם. VARK מספר לך על הדרך שבה אתה מעדיף לתקשר. לא על האיכות של תקשורת זו". פלמינג מתאר את המבחן שיצר כתחילה של דיאלוג ולא ככלי מדידה או כחוקה. אז מה כן אפשר לעשות על מנת לשפר את יכולת הלמידה?
במרחק נגיעה. קליק אחד על העכבר וכל הידע נגיש.
תרבות הכאן ועכשיו
לעיתונאית אמנדה ריפליי יש נקודת מבט מעניינת לגבי העניין. היא טוענת כי מה שחסר לנו היום בשביל להשתפר בלמידה הוא סוג של תחושת נוחות עם המאבק הכרוך בלמידה. הסכמה וקבלה של האתגר. במובן הפרקטי, עלינו לעבוד על תחושת אי הנוחות המלווה את החוויה של "לא לדעת": תחושת חוסר הביטחון הנובעת מנקודת המוצא, המתסכלת אך החיונית, של למידה – אי הידיעה. בעולם של המאה ה-21 הכול נמצא במרחק הקשה. קליק אחד על העכבר וכל הידע שבעולם פרוש לפנינו כמו שולחן ארוחת חג. אנחנו מגיעים ליבשת אחרת תוך שלוש שעות טיסה ואפילו לא חייבים לחכות לקופאית בסופר שתתפנה, אלא לשלם בעמדת שירות עצמי ממחושבת.
אנחנו חיים במציאות שמעודדת אותנו לחשוב שזמן שווה כסף ושכסף שווה חיים. ומהגדה הנגדית, מנופף אלינו, כמו בהילוך איטי, בידידותיות של מכר משנים שעברו, תהליך הלמידה. תהליך ארוך, שאין בו קיצורי דרך. הדורש מאיתנו לחוות את השיפור הקטן שבכל צעד. להתמיד ולהצליח לשמוח משינויים מזעריים בדרך, מהרצף. אנחנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים ממשך הזמן ומהקושי שבחוסר הצלחה. אנחנו רוצים שזה יהיה בדיוק כמו להדליק את הטלוויזיה: ללחוץ על כפתור ולצפות. אנחנו רגילים הרי לקבל תוצאה במהירות של סמס.
עם כל הכבוד לקדמה, ויש כבוד, הפילוסוף אלן דה בוטון לוקח אותנו דווקא אחורה בזמן כדי ללמוד שיעור חשוב. בסרטון של The school of life, הוא מסביר שהדת – מוסד הלמידה הראשון שהוקם על ידי המין האנושי – עלתה על קונספט מעניין בכל הנוגע לנושא. דה בוטון מציג את ההבדל בין שיטות החינוך של היום לגישה של דתות מסביב לעולם באמצעות אלגוריית הדלי והמסננת. לדבריו, במערכת החינוך הנפוצה היום הציפייה היא שמוחנו יתמלא כמו דלי: בכל יום נגיע לבית הספר, נלמד משהו חדש, והוא פשוט יישאר שם. יתמלא על בסיס יומיומי עד שסביב שנות העשרים נסיים עם הסיפור הזה, ומנקודה זו והלאה נסתובב בעולם עם דלי מלא באינפורמציה ותובנות לחיים. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. להבדיל, הדת מסתכלת על הקיבולת שלנו בצורה אחרת. יותר דומה למסננת: המידע שאנו מקבלים עובר דרכנו וכדי להחזיק בו אין מנוס משמירה על זרם מים קבוע, כלומר חזרתיות. דתות הבינו עוד לפני אלפי שנים כי כל מה שנלמד במהלך הבוקר ילך וידהה עם בוא הצהריים ולעת ערב יישארו רק פירורים של זיכרון, אבל – אם נטפטף את החומר יום יום במשך כל חיינו, או לפחות לתקופת זמן מכובדת אחרת, הוא ייטמע במוחנו ויהפוך לחלק בלתי נפרד מהידיעות שלנו. בדיוק כמו היכולת לנהל שיחת חולין או לנהוג ברכב: מה שבשימוש נשאר נוכח ונגיש ומה שלא – הולך ומתמוסס לו מהתודעה שלנו.
במשך אלפי שנים מיליארדים של אנשים מסביב לעולם, מתרבויות ודתות שונות, משתמשים באותו מנגנון פשוט וחד משמעי: חזרה. דה בוטון אומר כי תלמידי ישיבה משקיעים 300 ימים בשנה לשם חזרה ושינון של התורה באופן פרטני ובקבוצות, מוסלמים חוזרים חמש פעמים ביום על העקרונות המרכזיים של האיסלאם בתפילותיהם ונזירים בודהיסטים חוזרים על תרגול המדיטציה 12 פעמים ביום. לא בכדי, רובנו זוכרים את סיפורי הילדות שהוקראו לנו לילה אחר לילה לפני השינה גם בגיל 40.
מה אנחנו בוחרים לטפטף
זה כמובן לא עיקרון בלעדי לאמונות תיאולוגיות, אלא דרך פעולה של המוח האנושי. גם במדע היו לגישת החזרה מייצגים דומיננטיים, כמו שיטת פיינמן, הידועה כאחת השיטות המוצלחות ביותר ללמידה או וידוא למידה של נושא חדש. על פי הפיסיקאי ריצ'רד פיינמן, שכונה "המסביר הגדול" בשל יכולתו המרשימה להסביר בפשטות נושאים מאד מורכבים להבנה, השלב הראשון בלמידת נושא חדש הוא תיאור הנושא במילים פשוטות. עלינו לשבת עם דף ועיפרון, או מחשב נייד, ולכתוב. סיכום מתומצת של כל החומר שקראנו או אספנו בצורות שונות. חזרה ראשונה. אחר כך מגיע הניסיון להסביר אותו לאדם שטרם שמע עליו – חזרה שנייה. לאחר מכן, על ידי פידבק נזהה נקודות תורפה בהסבר ונחדד אותן – חזרה שלישית. לבסוף, נבצע ניסיון הסברה נוסף עם הגרסה המשופרת לאדם חדש – חזרה רביעית.
כלומר, אם יש משהו שחשוב לנו, אומר לנו דה בוטון, כדאי להשאיר את הברז פתוח. ומה שנכון לאמונה ולמדע, תופס גם לגבי ערכים. זוכרים איך פעם, כילדים, היינו שומעים שוב ושוב, בכל יום, על חשיבותן של סובלנות ועדינות באינטראקציה שלנו עם הסביבה? על כמה משמעותית לחיינו היכולת לסלוח ולבקש סליחה? או מילות עידוד על המאמץ שלנו למתוח את גבולות ההבנה והידיעה שלנו אל מחוזות זרים ומאיימים? לא נוכל לצפות מאותם אלו שדאגו לחזור על השיעורים החיוניים האלו להמשיך לעשות זאת לעד. אבל אולי, כדי לשמר את אלו החשובים לנו, נוכל להפוך אנחנו לאלו שמטפטפים את המים מעל המסננת שלנו. נראה כי כל עוד לא הומצא הקסם שיטמיע למידה נצחית ברגע, מיטב המוחות וגדול המוסדות האנושיים מצביעים על כך ששווה להשקיע את האנרגיה בחזרה על החומר, כל חומר. לקחת נשימה עמוקה ולהתכונן לריצה למרחקים ארוכים למען הדברים שחשובים לנו באמת. אנחנו לא חייבים לשנן קטעים מהתורה בשביל ללמוד ממנה. אנחנו יכולים לייצר לעצמנו טקסיות של תפילה יומיומית שאותה נבנה על בסיס כל אותן הבנות ותפיסות שאנחנו רוצים להטמיע בחיינו. ולטפטף. פשוט לטפטף.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח
לא סתם מכנים אותו "המורה שאין שני לו" – ריצ'רד פיינמן בהרהורים מרתקים על המדע
התמדה – הזווית הפחות סקסית אך בהחלט אפקטיבית בדרך ליעד
עוד מרדיו מהות החיים:
