מלקולם גלדוול מספר על הגישה שלו לחשיבה מקורית – וכיצד היא קשורה להרגלי צריכת המדיה שלנו
מאז צאת ספרו נקודת מפנה בשנת 2000, נחשב מלקולם גלדוול לאחד הכישרונות העיתונאיים הבולטים ביותר של תקופתנו. מעבר למאמרים שהוא כותב עבור ה-New Yorker, גלדוול פרסם סדרה של ספרים שהפכו כל אחד בתורו להצלחה מסחררת. הצלחתו השיטתית בכתיבת ספרי עיון מיוחסת בין היתר לסגנונו הקולח, לרהיטות, ליכולת ההפשטה ולכישרון הכתיבה הצבעוני והשובה שלו. אבל יותר מכל, גלדוול הצליח בזכות יכולתו להמציא תפיסות חדשות ולהכניס אותן לשיח הציבורי ואף לאקדמי.
למשל, נקודת המפנה (באנגלית tipping point) היא מושג שהיום לא ניתן לקיים דיון על תופעות חברתיות, שיווק ויראלי וצמיחה בכלל, מבלי להזכיר אותו; או ספרו מצוינים מ-2008 שהיווה השראה לצונאמי של חקר ביצועים שנמשך זה עשור. היכולת של גלדווול להביט על אותה מציאות שרואים אחרים – לנתח את אותם מקרים – ולהגיע לתובנות חדשות לגמרי, היא כוח המשיכה שלו. זוהי אחת ההמחשות המובהקות ביותר לחשיבה יצירתית.
תמרון ההתחמקות של מלקולם גלדוול
בריאיון עם דיוויד רמניק, העורך הראשי של ה-New Yorker שבו כותב גלדוול מאז 1996, משוחח האחרון על היצירתיות והדרך שבה הוא מגיע לרעיונות החדשים שלו, ואף חושף סוד קטן: כל זה נובע למעשה מחיסרון שיש לו ככותב. בפתיחת הריאיון מנסה רמניק להבין כיצד נוצר החותם הייחודי של גלדוול, שהפך אותו לסוג של מותג. "זו ככל הנראה הייתה הסתגלות לחולשה", מסביר גלדוול. "כשהגעתי לניו יורקר לראשונה, הייתה לי הזדמנות ליצור כתבות ארוכות פי שלושה או ארבעה משכתבתי אי פעם בחיי. ואני לא מראיין עומק". עבור אדם שכותב, זהו בהחלט חיסרון. לגלדוול לא הייתה היכולת לשבת עם האנשים שבמרכז הסיפור למשך יותר משעה וחצי, בזמן שעיתונאים אחרים מתלווים למושאי הכתבות למשך שבועות.
ועדיין, את מכסת המילים צריך לספק. גלדוול נאלץ לפתח טכניקה ייחודית כדי להתגבר על החולשה שלו כמראיין. במקום לתפור את הסיפור סביב האדם, הוא החל לחפש את המשמעויות הרחבות יותר של הסיפור במקומות אחרים. "אם אני אכתוב על אדם כלשהו, הוא יתפוס עשרים וחמישה אחוזים מהסיפור, ואני יכול למלא את יתר שבעים וחמישה האחוזים בהרהורים על המשמעות של זה, או בחריגה [לסיפור אחר] שבסופו של דבר תעזור לך להבין את האדם הזה טוב יותר. הרבה יותר נוח לי בספרייה מאשר לראיין מישהו פנים אל פנים".
חוסר הנוחות שלו לראיין גרם לו לצאת החוצה ולחפש כיוונים חדשים שקשורים לנושא. למשל, כאשר ניסה להימנע מלשוחח עם משפחתה של קורבן לתקיפה אלימה, בחר גלדוול לדבר דווקא עם מנתח המוח שלה והפך את הכתבה לסיפור על הבעיה של רופאים ליצור אחידות בטיפול במקרים דומים. או כאשר היה צריך לכתוב על תלמיד בית ספר שנתפס רגע לפני שיצא למסע הרג, העדיף להימנע מעיסוק בהודאה של הנער. במקום זה הוא העלה מן האוב מאמר תיאורטי בן למעלה מעשרים שנה שמסביר כיצד מתחילות התפרעויות ציבוריות, וניסה לבחון את המקרה הנ"ל בפרספקטיבה רחבה – מהי שרשרת האירועים שיכולה להוביל בסופו של דבר כל אדם לבצע עבירה. הוא יכול היה להישאר עם חומר הגלם של ההודאה, מה שלדבריו היה מספק עושר ושפע של מילים, אבל לא מחדש דבר. החידוש – שלתפיסתו הוא מחויבותו של העיתונאי – מתאפשר כאשר יוצאים לחפש את המטבע מחוץ לאלומת הפנס.
למרות זאת, סנדרס טוען כי היום האלגוריתמים החכמים עדיין לא מספיק חכמים כדי למנוע מאיתנו התנגדות. אם בהרחבת ספקטרום הדעות חפצנו, אנחנו יכולים לאתגר את המכונה. ראשית באמצעות קריאה מעמיקה ישנה וטובה. אין תחליף למחקר יזום בכמה מקורות. שנית, כשאנחנו ברשת, יש כמה פעולות שאפשר לעשות כדי 'לבלבל' את האלגוריתמים. אם הוא מנסה לקטלג אותנו בצורה צרה, תפקידנו לעשות לו חיים קשים. זה אומר להשתמש ברכיבי חיפוש רנדומלי כשאפשר, לעקוב אחר דמויות וגופים בעלי דעות שונות משלנו – אפילו מנוגדות, לבצע חיפושים יזומים במקום לצרוך את הפיד באופן פאסיבי, לגלוש במצב פרטי ובאופן כללי להתנהג בצורה בלתי צפויה מדי פעם. תנו לאלגוריתם לחשוב שאיבדתם את זה. כמובן שאחת השיטות הבדוקות להערים על האלגוריתם היא פשוט להתנתק ממנו ולצרוך מידע ממקורות מסורתיים יותר, כמו ספרים או בני אדם. "הסבו תשומת לב רבה יותר לרגשות, תובנות, מחשבות ושיחות שיש לכם בחיים האמיתיים", הוא מציע.
אחרי שלימדנו את האלגוריתם להביא לנו רעיונות חדשים ושונים, מוטלת עלינו גם היוזמה לחפש אותם בכוחות עצמנו. ניל סטיבנסון, מנהל בכיר בענקית העיצוב הגלובלית IDEO, כותב בבלוג של החברה כי "טעות קלסית של טירונים בעבודת העיצוב היא 'חיפוש עצמי' – ביצוע מחקר על עצמך ויצירת משהו מותאם אישית לצרכים שלך, במקום לחפש השראה רחבה יותר מהעולם שבחוץ". הוא מציין ארבע דרכים שמסייעות למכ"ם הרעיונות שלנו לאתר יותר מטרות. ראשית, "דברו עם זרים". לדבריו, האפשרות לחפש כל דבר בסמארטפון הובילה אותנו למצב שבו אין לנו עוד צורך לדבר עם זרים, מה שיכול לחסום את האקראיות שכל כך נחוצה לחשיבה יצירתית. כדי לפצות על כך הוא מציע ליצור את ההזדמנויות הללו לעצמנו: "חפשו את המקומות שהם חברתיים מטבעם – ברים, מועדוני ספרים […] צאו לבד כך שתיאלצו לבוא במגע עם מישהו חדש". בנוסף, כותב סטיבנסון, אפשר לצמצם את אפקט התהודה באמצעות סינון האנשים שאנחנו עוקבים אחריהם. זהו האקט המשלים לחיפוש אחר בעלי דעות שונות – אם יש לכם בפיד דמויות או ארגונים שחוזרים על עצמם מבחינה תמטית, אפשר לוותר. שתי דרכי פעולה נוספות הן הצטרפות לפעילויות של אוכלוסיות שונות מאיתנו, והתנדבות. תתפלאו כמה אפשר ללמוד על אנשים אם מעולם לא ישבתם באצטדיון כדורגל, או שטרם יצא לכם לדבר עם בן אדם שגר ברחוב ולא יודע מהיכן תגיע הארוחה הבאה.
יש תפיסה של יצירתיות וחשיבה עצמאית כתוצר שנובע מהאדם עצמו באופן בלעדי – מצב שבו התודעה שלנו מחוללת רעיונות חדשים יש מאין. לאורך ההיסטוריה הדוגמאות לכך נדירות ביותר, וגם אז, כשיורדים רגע לעומק הדברים, מבינים שאין דבר כזה רעיונות חדשים. כל מה שחולף במוחנו מבוסס על משהו שקלטנו מתישהו בחוץ. היצירתיות ועצמאות המחשבה, באופן פרדוקסלי, מתאפשרות דווקא כשאנו פתוחים לשלב דברים חדשים מבחוץ. אבל פתיחות היא רק תנאי הסף – כפי שאפשר ללמוד ממלקולם גלדוול, החשיבה שלנו מוצפת ביצירתיות כשאנו יוצאים לחפש רעיונות חדשים באופן יזום. אז גם יש לנו שליטה על מה אנחנו חושבים במקום שאחרים יארזו לנו את אותן דעות בעטיפות בצבעים שונים. כשמתחככים בחיים ללא החיץ המגונן של הקונכייה, מבינים פתאום שהיא קצת מיותרת. אנחנו מפתחים את היכולת להשחיז את הדעות שלנו כנגד אלה של אחרים, לאמץ תפיסות חדשות אל חיקנו, וליצור חדשות מאיחודם לרעיון שטרם הציעו לפנינו.
עם השנים הפך גלדוול למומחה בחיבור תיאורטיות עם סיפורים. הוא משתמש במקרי בוחן כעוגנים ומנסה ללמוד מהם בצורה אינדוקטיבית על דפוסים רחבים של תופעות. רמניק מציין כי בעשותו כך, גלדוול לא טוען לדיוק מדעי, אלא מציע לקוראים לחשוב על אפשרויות חדשות. המומחיות שלו כמספר סיפורים לוטשה בצורה כה מעודנת, שהעבודות שלו כמעט מעוצבות בדמותו הפיזית. אבל את העיקרון שבבסיס הצלחתו מיישמים רבים אחרים, ולמען האמת כל אחד יכול להפיק ממנו תועלת – חיבור בין רעיונות שלכאורה אינם קשורים הוא אבי עקרונות החשיבה היצירתית.
אלא שהיום, כפי שטוען מארק זאו-סנדרס ב- Harvard Business Review, אנו חיים בתקופה שבה החיבור בין רעיונות רחוקים הוא לא דבר פשוט כל כך לביצוע. היינו חושבים שהאינטרנט פתח את כל הסכרים והפך את הגישה לרעיונות חדשים לזמינה, ואת הכמות שלהם לאינסופית. וזה נכון במובן הטכני. אבל בפועל, לדבריו, זו בעצם אשליה. "בהקשת מתג, חופן של ענקי טכנולוגיה יכולים לשנות את טבע והיקף צריכת המידע של המין האנושי", כותב סנדרס. זה אולי נשמע מרחיק לכת, אבל לאור השערוריות שבהן הייתה מעורבת פייסבוק לאחרונה, ובהתחשב בעובדה שמנוע החיפוש של גוגל הפך עבור שקוף כמו מים לדג, ועם שינויים תדירים בתנאי השימוש של כל ענקיות המדיה החברתית, הטענה שלו עומדת יציב. זרימת המידע שלנו מוכתבת על ידי אלגוריתמים של בינה מלאכותית המסוגלים ללמוד. והטרנד היום הוא התאמה אישית.
הבה ונתחכמה לו
האלגוריתמים לומדים את תחומי העניין ודפוסי השימוש שלנו, וחושפים אותנו באופן סלקטיבי למידע שתפור עבורנו כמו חליפה בעבודת יד. "זה העיקרון שאם אני אוהב X – ואתם ואני דומים באיזשהו מובן שנקבע על ידי האלגוריתם – כנראה שגם אתם תאהבו את X", מסביר סנדרס. הגישה הזו של ענקיות הטכנולוגיה נובעת משני טעמים עיקריים: המודל העסקי של פרסום, והשאיפה למשוך את הגולש לבלות זמן רב יותר ברשת על ידי יצירת תחושה שהוא 'בבית'. אבל לנו, הצרכנים, כל זה לא צריך לשנות, כי מה שקורה בפועל הוא שבמקום בית בונים לנו קונכייה. וככל שהקונכייה מעובה יותר היא מגוננת יותר מפני מה שקורה בחוץ, ואז כל דבר שמחוץ לה נראה מפחיד יותר.
המקורות באינטרנט אולי אינסופיים, אבל תזרים המידע שמתווך לנו באמצעות הרשתות החברתיות ומנועי החיפוש הוא למעשה תיבת תהודה לתפיסות ולדעות שלנו. יזם האינטרנט אלי פאריסר העניק לתופעה את הכינוי "בועת הפילטר". האלגוריתם של פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, גוגל ויתר החברים, גורם לנו להתבוסס בדעות ובתפיסות שלנו. האינטרנט, בתיווך הרשתות החברתיות, יוצר לנו הרגשה שאנו בחדר נעים עם חלונות רבים וגדולים שמאפשרים לנו להשקיף על כל העולם, אבל במקום זגוגיות שקופות קבועות בו מראות. ועד כמה שהתבוננות במראה זה דבר נחמד כשלעצמו, האלגוריתמים מבטיחים שזה המראה היחידי שנצפה בו וכך אנו מפתחים דעות מוטות ותפיסות עולם לא מציאותיות. זוהי האנטיתזה האולטימטיבית לעיקרון היצירתיות של גדלוול: במקום לחבר בין רעיונות חדשים אנחנו כבולים ללופ חכם שיודע ללמוד אותנו ולהגביר את מה שאנו כבר מכירים. More of the same.
הקליפה שלנו אמנם מגוננת, אבל מבודדת.
למרות זאת, סנדרס טוען כי היום האלגוריתמים החכמים עדיין לא מספיק חכמים כדי למנוע מאיתנו התנגדות. אם בהרחבת ספקטרום הדעות חפצנו, אנחנו יכולים לאתגר את המכונה. ראשית באמצעות קריאה מעמיקה ישנה וטובה. אין תחליף למחקר יזום בכמה מקורות. שנית, כשאנחנו ברשת, יש כמה פעולות שאפשר לעשות כדי 'לבלבל' את האלגוריתמים. אם הוא מנסה לקטלג אותנו בצורה צרה, תפקידנו לעשות לו חיים קשים. זה אומר להשתמש ברכיבי חיפוש רנדומלי כשאפשר, לעקוב אחר דמויות וגופים בעלי דעות שונות משלנו – אפילו מנוגדות, לבצע חיפושים יזומים במקום לצרוך את הפיד באופן פאסיבי, לגלוש במצב פרטי ובאופן כללי להתנהג בצורה בלתי צפויה מדי פעם. תנו לאלגוריתם לחשוב שאיבדתם את זה. כמובן שאחת השיטות הבדוקות להערים על האלגוריתם היא פשוט להתנתק ממנו ולצרוך מידע ממקורות מסורתיים יותר, כמו ספרים או בני אדם. "הסבו תשומת לב רבה יותר לרגשות, תובנות, מחשבות ושיחות שיש לכם בחיים האמיתיים", הוא מציע.
אחרי שלימדנו את האלגוריתם להביא לנו רעיונות חדשים ושונים, מוטלת עלינו גם היוזמה לחפש אותם בכוחות עצמנו. ניל סטיבנסון, מנהל בכיר בענקית העיצוב הגלובלית IDEO, כותב בבלוג של החברה כי "טעות קלסית של טירונים בעבודת העיצוב היא 'חיפוש עצמי' – ביצוע מחקר על עצמך ויצירת משהו מותאם אישית לצרכים שלך, במקום לחפש השראה רחבה יותר מהעולם שבחוץ". הוא מציין ארבע דרכים שמסייעות למכ"ם הרעיונות שלנו לאתר יותר מטרות. ראשית, "דברו עם זרים". לדבריו, האפשרות לחפש כל דבר בסמארטפון הובילה אותנו למצב שבו אין לנו עוד צורך לדבר עם זרים, מה שיכול לחסום את האקראיות שכל כך נחוצה לחשיבה יצירתית. כדי לפצות על כך הוא מציע ליצור את ההזדמנויות הללו לעצמנו: "חפשו את המקומות שהם חברתיים מטבעם – ברים, מועדוני ספרים […] צאו לבד כך שתיאלצו לבוא במגע עם מישהו חדש". בנוסף, כותב סטיבנסון, אפשר לצמצם את אפקט התהודה באמצעות סינון האנשים שאנחנו עוקבים אחריהם. זהו האקט המשלים לחיפוש אחר בעלי דעות שונות – אם יש לכם בפיד דמויות או ארגונים שחוזרים על עצמם מבחינה תמטית, אפשר לוותר. שתי דרכי פעולה נוספות הן הצטרפות לפעילויות של אוכלוסיות שונות מאיתנו, והתנדבות. תתפלאו כמה אפשר ללמוד על אנשים אם מעולם לא ישבתם באצטדיון כדורגל, או שטרם יצא לכם לדבר עם בן אדם שגר ברחוב ולא יודע מהיכן תגיע הארוחה הבאה.
יש תפיסה של יצירתיות וחשיבה עצמאית כתוצר שנובע מהאדם עצמו באופן בלעדי – מצב שבו התודעה שלנו מחוללת רעיונות חדשים יש מאין. לאורך ההיסטוריה הדוגמאות לכך נדירות ביותר, וגם אז, כשיורדים רגע לעומק הדברים, מבינים שאין דבר כזה רעיונות חדשים. כל מה שחולף במוחנו מבוסס על משהו שקלטנו מתישהו בחוץ. היצירתיות ועצמאות המחשבה, באופן פרדוקסלי, מתאפשרות דווקא כשאנו פתוחים לשלב דברים חדשים מבחוץ. אבל פתיחות היא רק תנאי הסף – כפי שאפשר ללמוד ממלקולם גלדוול, החשיבה שלנו מוצפת ביצירתיות כשאנו יוצאים לחפש רעיונות חדשים באופן יזום. אז גם יש לנו שליטה על מה אנחנו חושבים במקום שאחרים יארזו לנו את אותן דעות בעטיפות בצבעים שונים. כשמתחככים בחיים ללא החיץ המגונן של הקונכייה, מבינים פתאום שהיא קצת מיותרת. אנחנו מפתחים את היכולת להשחיז את הדעות שלנו כנגד אלה של אחרים, לאמץ תפיסות חדשות אל חיקנו, וליצור חדשות מאיחודם לרעיון שטרם הציעו לפנינו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד הסתירות הפנימיות שלנו מקדמות את המדע, את האמנות ואת המחשבה האנושית בכלל
מבוא לחשיבה – מה אנו יכולים ללמוד מהאדם ששיגר את החללית הפרטית הראשונה
השראה חיונית לחיינו - אבל האם יכול להיות יותר מדי ממנה?
עוד מרדיו מהות החיים:
