כשהדרך הקלה דווקא יעילה יותר – או – מהי עצלנות שמביאה תוצאות?

באילו נסיבות עדיף להניח בצד את כוח הרצון ולשנות דווקא את הסביבה?

בועז מזרחי | 30 אפריל, 2018

אם ההר לא יבוא אל מוחמד, אומר הפתגם, מוחמד יבוא אל ההר. האמנם? האם "מוחמד" נוהג לבוא אל ההר כדרך קבע בכל פעם שההר לא בא אליו? הטבע האנושי מלמד אחרת. ככל שזה נוגע לפעולות שבשגרה, אנחנו כמו מים – מתנקזים למקום שהכי נוח לעבור בו. אם זה לא קל לביצוע, אם זה דורש מאמץ רב מדי, אנחנו נעדיף דרך פשוטה יותר. המאפיין הזה הוביל אותנו מחד להמצאות מבריקות שהפכו את חיינו לנוחים מאי פעם, ומאידך הוא מונע מאיתנו להגיע להישגים או להגשים מטרות. לכאורה. כי ייתכן שיש דרך דווקא למנף את ה'עצלנות' שלנו להגיע להישגים בקלות יתרה.

לפתגם על מוחמד וההר יש שתי וריאציות עם משמעויות הפוכות. בגרסה הנוספת, הפתגם אומר שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, יבוא ההר אל מוחמד. כאן הכוונה היא שאם ננסה לברוח ממשהו, בסופו של דבר הוא יגיע אלינו, ונראה שגם משמעות זו משרתת את ענייננו. אנחנו מאמינים שכוח רצון יכול להוות תרופה לכל מחלה, ואם לא אז פשוט להגביר את המינון. אבל מחקרים מגלים שזה לא בהכרח נכון. כיוון שלפעמים, גם כשאנו מנסים להתחמק מההר עם הרבה כוח רצון, בסוף הוא משיג אותנו.

בקצרה, אנחנו לא ששים לשים פעמינו אל ההר כשהוא לא בא אלינו, ואם אנחנו רוצים להתחמק ממנו, לא אחת הוא ישיג אותנו בכל זאת. משתי פרשנויות אלה נגזרת תובנה שהולכת וצוברת פופולריות בקרב מומחים: במקרים שקשה מדי לשנות את עצמנו, אולי עדיף לנסות לשנות את הסביבה שלנו. בשנים האחרונות התפרסמו רשימות של אזורים בעולם שבהם חיה האוכלוסייה בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר, אשר זכו לכינוי "האזורים הכחולים". טבע את הביטוי דן בוטנר לאחר תחקיר שטח מקיף מסביב לעולם שערך עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. בוטנר – כותב, מרצה, חוקר, מפיק ובעל שלל עיסוקים נוספים – מספר לד"ר ג'יימס המבלין בריאיון ב- The Atlantic כי שלושה ספרים שפרסם בנושא הובילו אותו למסקנה שכוח הרצון לבדו לא מספיק ליצירת אורח חיים בריא. לפעמים השינוי מגיע כשאנו לא מנסים לכפות על עצמנו בכוח, אלא משנים את הנסיבות שמקיפות אותנו.

מדריך האושר לעצלן הממוצע

המניע של בוטנר אינו מוגבל למציאת בריאות והארכת ימים, הוא מנסה להבין גם מה מוביל אנשים לאושר. הוא מגדיר את הביטוי המופשט הזה כשילוב של שמחה, סיפוק מהחיים, משמעות, בריאות, דבקות מעשית בערכים שלנו ועוד. ואת כל אלה, הוא מאמין, אפשר להשיג בקלות יתרה אם מעצבים את הסביבה כך שיהיה לנו נוח מאוד לחיות בצורה בריאה ומלאת סיפוק ומשמעות. מכיוון שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד אושר, פירק בוטנר את המושג לרכיביו השונים, שלגביהם דווקא אפשר למצוא נתונים סטטיסטיים מובהקים. אלה הובילו אותו למקומות כמו דנמרק, סינגפור וקוסטה ריקה, שבהם בילה זמן רב וניסה לפצח את הסוד המקומי. לדבריו, אחד הדברים "שכנראה לא שמעתם במקום אחר" הוא המחשבה על אושר כעל "תיק פרישה". הכוונה היא להתייחס לאושר כמו אל תיק השקעות: "אתה רוצה את זה מאוזן – הטווח הקצר והטווח הארוך, מניות ואגרות חוב". הכוונה מאחורי ההשוואה היא שבניגוד לטרנד הגואה שלפיו עלינו לזנוח את החיפוש אחר אושר קצר טווח ולהתמקד בחיפוש אחר משמעות, עלינו למצוא את עמק השווה בין שני המרכיבים הללו. "המרדף הבלתי נלאה אחר משמעות מאבד קצת ממטרתו, כיוון שיש ערך לסך הרגשות החיוביים שאנו חווים על בסיס יומי". נכון שאנו רוצים להוריד במשקל, אבל גם לעוגייה מדי פעם יש תועלת מצטברת. נשמע סותר? ובכן, החיים הם עניין מורכב, ולו הייתה משוואת פלא סביר שלא היינו ממשיכים לדוש בנושא.

הטענה של בוטנר היא שאם אנחנו מנסים לוותר על סיפוק מיידי באופן טוטלי לטובת הטווח הארוך, אנו עלולים לצאת עם חצי תאוותנו בידינו, שכן "אנו יודעים היום שבני אדם מנבאים בחוסר דיוק עקבי מה יביא להם אושר בעתיד". במחקריו, אם כן, הגיע למסקנה כי חיים מספקים הם עניין של איזון בין הטווח הארוך והקצר, ובזמן שחיפוש אחר משמעות צריך להישאר על הפרק כל הזמן, כדאי לעשות זאת בסביבה נוחה ונעימה. הוא מביט בעין ביקורתית על הגישה של 'במקום לשנות את העולם – לשנות את האופן שבו אנו מביטים על העולם'. הוא מאמין כי האפקט של גישה זו אותנטי, אך נשחק די מהר. מניסיונו עולה, לעומת זאת, כי יש "דברים עם גושפנקא סטטיסטית שאתה יכול לעשות כדי לעצב את הסביבה בצורה אופטימלית כך שעולה הסיכוי לאושר בטווח הארוך".

קובייה הונגרית. ספרי ההדרכה החלו להימכר כמו לחמניות טריות כשהם הפכו נגישים.

המבלין מכנה זאת "הגישה של האדם העצל לאושר", ומבקש מבוטנר לתאר את "הסביבה האידיאלית – זאת שבה, אם אתה מארגן נכון את חייך, אינך צריך שוב לנסות להיות בריא או מאושר". בוטנר, שמבין את האלמנט הסרקסטי בשאלה, מאמין כי למרות זאת יש מספר דברים שחוזרים על עצמם במקומות שבהם חיים אנשים מאושרים. הוא מונה דברים כמו: מגורים ליד מקורות מים, חיים בעיר בגודל בינוני, שבילי אופניים ליד הבית, ביטחון כלכלי (שבא לידי ביטוי בחסכונות), השקעה בחוויות במקום במוצרים חומריים וכן הלאה. כל אלה הם החלטות שאנו מקבלים במהלך חיינו ויכולים להוות תשתית יציבה שמקיפה אותנו ומספקת איכות חיים בת-קיימא ללא צורך בהשקעה נוספת.

בצדק תוהה המבלין – מה החוכמה הגדולה? הרי לעבור דירה, או לסלול שבילי אופניים – אלו לא פעולות קטנות שאנחנו יכולים לבצע מעכשיו לעכשיו. בתשובה טוען בוטנר כי אלה הרכיבים הסטטיסטיים הבולטים, אך יש דברים אחרים שאפשר לעשות כדי לעצב את הסביבה די בקלות ולקטוף את הפירות לאורך זמן. הוא מביא דוגמה של עיירה קטנה בקליפורניה, שראש העיר האדריכל שלה החליט להפוך על פיה את האסתטיקה במרחב הציבורי כך שתתאים לחיי קהילה, ומאז מדורגת העיירה בעשירייה הראשונה של המקומות המאושרים בארה"ב בקביעות. את העיקרון הזה אפשר ליישם גם בקנה מידה ביתי או משרדי. להוסיף דברים שעושים לנו טוב, ולהסיר לצמיתות את מה שיכול להוליך אותנו בדרך בלתי רצויה. בוטנר מציע, למשל, לתלות תזכורות להישגים שלנו, כמו תעודות, גביעים וכדומה; להחזיק את הטלוויזיה בחדר סגור כך שהצפייה בה תיעשה באופן מושכל ולא כברירת מחדל; ולהקיף את עצמנו בחברים בעלי חוש הומור. הדברים הללו, לשיטתו, הם מקור אושר וסיפוק, שמרגע שחפרנו את הבאר היא נובעת מאליה, ללא צורך בשאיבה מפרכת.

שומר נפשו ירחק

קיימות שלל דוגמאות נוספות לאופן שבו שינויים בסביבה יכולים להקל על השגת מטרות ועל סיגול הרגלים. ג'ף ווייס מביא במאמר ב- The Cut את דוגמת הדוגמאות, שרובנו המכריע יוכל להזדהות איתה – הגלידה שבמקרר. "אם אתה לא יכול להשיג משהו, אתה לא באמת תרצה אותו", הוא כותב. "אני מוצא שאני מתפתה לאכול גלידה לאחר ארוחת הערב רק כשאני יודע שמיכל ממתין במקפיא. אם אין שם, אני לא מקדיש לזה מחשבה שנייה". בתרגום מהדוגמה הפרטית אל כלל האצבע, אנו יכולים להשתמש בעצלנות שלנו לטובתנו: אם זה לא נגיש מספיק, אנחנו כנראה לא נשקיע את המאמץ כדי לעשות את זה.

ווייס התמודד עם מקרה נוסף שרבים חולקים עימו, עישון. לדבריו, אף ניסיון להפסיק לא צלח לו ב-17 השנים שבהן עישן. השינוי חל כאשר "ראש העיר בלומברג העביר איסור על עישון ברוב הברים בעיר ניו יורק". הפיתוי כבר לא היה בנמצא. אז האם אנחנו תלויים ביד הגורל? כמובן שכן. ווייס טוען שיש גבול לפיתויים שנמצאים בשליטתנו. לגבי השאר הוא מציע לבצע שינויים מינוריים בהתנהגות, שיהיו כל כך קלים עד שלא נרגיש בהם, ואז להעלות את הרף למדרגה הבלתי מורגשת הבאה בכל פעם – טכניקה שכתבנו עליה בעבר.

מקרה הקובייה ההונגרית שמביאה מליסה צ'ו ב-Medium תורם רבות להבנת הנקודה. היא מספרת על בעל חנות שהחל למכור קוביות הונגריות וגילה במהרה כי הן מוצר מבוקש מאוד. כיאה לסוחר ממולח, הוא החליט למכור מוצרים נלווים. מה יכול לעניין אנשים שרוכשים קובייה הונגרית? בימים שלפני האינטרנט התשובה הברורה הייתה מדריך לפתרון. אז אותו בעל חנות רכש את ספרי ההדרכה ומתוך הרגל מיקם אותם במעבר הספרים בחנות.

להפתעתו, בתום חודש הוא גילה פער ניכר בין מכירות הקוביות ובין מכירות הספרים ולא הצליח להבין מה הסיבה. "לבסוף", מסבירה צ'ו, "עובד בחנות הציע הצעה. ייתכן כי יהיה זה רעיון טוב יותר אם המדריך יעבור מאזור הספרים לאזור המשחקים, שם יהיה ניתן למקם אותו ממש לצד הקוביות ההונגריות". בעל החנות החליט לנסות זאת והאימפקט היה מיידי. "מכירות הספר טסו למעלה, פשוט בגלל שהמדריכים מוקמו באזור נוח יותר עבור הלקוחות".

אנחנו, בסופו של דבר, לקוחות של עצמנו כשזה נוגע להרגלים ומטרות. או יותר נכון לקוחות של יצר הפיתוי שלנו. ככל שיהיה לנו קל יותר לבצע פעולה מסוימת, כך גדל הסיכוי שנעשה אותה. לחילופין, ככל שהיא פחות נגישה, כך עולה הסיכוי שנימנע ממנה. אנחנו יכולים לחשוב על עצלנות כעל תכונה בלתי רצויה ככל שנחשוק בכך, אבל בסופו של דבר היא מוטמעת בהתנהגות שלנו. זה לא שלא צריך להילחם בה, אבל לפעמים, כמו בג'ודו, צריך להשתמש במשקל ובתנופה שלה כנגדה.