מדענית קוגניציה מדגימה כיצד לשונות מכל העולם מעצבות סוגים שונים של תפיסת מציאות
בחיים, כך נדמה לנו, יש דברים שאין עליהם עוררין. אם תראו לשני אנשים שונים את אותה תמונה או סיטואציה, שניהם יקלטו בדיוק את אותו מידע. אנחנו קוראים לזה עובדות. החלק הפיזיקלי של זה נכון. כלומר, בהנחה שהתנאים ישוחזרו בצורה מדויקת ומצבם הביולוגי של שני המתבוננים תקין וזהה, קרני האור יישברו באותה צורה ויעברו דרך אותו המנגנון האופטי של העין. אבל לכל זה יש חשיבות מועטה לאחר שהמידע מגיע למוח. שם, כאשר מתחיל תהליך הפענוח, העסק נהיה מעניין. שם מתחילים להיווצר ההבדלים. כן, גם לגבי חלק ממה שאנו מכנים עובדות.
מה גורם להבדלים בפירוש המציאות בין בני אדם בעלי אותו מוח? כמובן שניסיון חיים, זיכרונות ושאר גורמים אישיים. אבל יש משהו עמוק יותר, בסיסי יותר שמעצב את צורת המחשבה שלנו, כפי שמסבירה פרופסור לארה בורודיצקי, חוקרת קוגניציה מאוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו. השפה שאנו רוכשים מגיל צעיר מניחה במוחנו תשתית קוגניטיבית שדרכה אנו מבינים את המציאות הפיזיקלית שלפנינו. אם אתם תוהים מה כבר יכול להיות ההבדל בין דוברי ספרדית ואיטלקית, נסו ללכת רחוק יותר ולחשוב כיצד פועל מוח שהתשתית הלשונית שלו כלל לא מכילה את המושגים "ימין" ו"שמאל".
בהרצאת TED מרתקת ומשעשעת מציגה בורודיצקי שפות שונות מסביב לעולם ואת הסיטואציות האבסורדיות שיכולות להיווצר כאשר משווים ביניהן. מדוע גרמני יתאר גשר בעדינות וספרדי – באסרטיביות? מדוע לאותו ספרדי יהיה קשה לזכור פרטים בעדות בבית משפט לעומת אמריקאי? ולמה רוסים מזהים צבעים מהר יותר מאחרים? בורודיצקי טוענת כי השפות השונות, כ-7,000 במספר, מייצרות כמות זהה של מציאויות, ומשאירה אותנו לתהות כיצד זה משפיע על האופן שבו אנו חושבים, ועל הפוטנציאל שלנו לייצר מחשבות מסוגים שונים.
לא יודעים מימינם ומשמאלם
"זאת אחת היכולות הקסומות שיש לנו בני האדם", אומרת בורודיצקי, "אנחנו יכולים להעביר מחשבות ממש מורכבות מאחד לשני". כשהיא מתארת את התהליך הפיזיקלי של דיבור, כלומר הרעדת מיתרים ויצירת ויברציות באוויר, זה באמת מעמיד את כושר השפה באור פלאי. הרי ויברציות באוויר יש סביבנו כל הזמן, אבל כשהן בתדרים מסוימים ובעלות מאפיינים ספציפיים אחרים נוספים, הן מסוגלות לשחזר בתוך ראשנו מידע רב. זה יכול לנוע מתיאור פשוט של צבע השמיים ועד לאפוס היסטורי רחב יריעה ועשיר בפרטים. הכול באמצעות ויברציות של אוויר. "אני יכולה לשתול רעיון חדש ביזארי בראש שלכם ממש עכשיו", היא מדגימה. "דמיינו מדוזה רוקדת ואלס בספרייה בזמן שהיא חושבת על תיאוריית הקוואנטים". והנה הפלא מתרחש ממש מול עינינו: זו כנראה הפעם הראשונה בחיים שהמחשבה הזו חלפה בראשכם. שהרי, היא מסבירה בהומור, "אם חייכם התנהלו באופן תקין יחסית עד כה, ככל הנראה מעולם לא חשבתם את המחשבה הזאת עדיין".
כיצד נראית הספרייה? איזו תאורה יש בה? באיזה קצב רוקדת המדוזה? האם יש לה פנים או שהיא מדוזה רגילה? כל אלה פרטים שסביר שאנחנו משלימים על סמך ניסיון אישי, אבל הדימוי הוא פחות או יותר אותו דימוי. אז על מה כל המהומה, על הבדלי גרסאות באופן שבו אנו מדמיינים סיטואציה? המחלוקת בשאלה אם השפה משפיעה על צורת המחשבות שאנו מייצרים – או שהמציאות היא אסופה של נתונים עובדתיים – העסיקה הוגים ומדענים לאורך אלפי שנים, מבלי שהצליחו להעניק לה תשובה חד-משמעית. היום קיימים כלים מתקדמים לחקר המוח, שמאפשרים בכל זאת להבין מה קורה כשאנו מדברים. בורודיצקי מסבירה כי ההבדלים הופכים למשמעותיים כאשר עוברים בין שפות וההבדלים במבנה, כמו תחביר למשל, באים לידי ביטוי.
עכשיו מתחיל הכיף שבדוגמאות. הראשונה מגיעה הרחק מדרום מזרח, מקהילה אבוריג'ינית באוסטרליה, שחבריה דוברים שפה נטולת "ימין" ו"שמאל". עם כמה שהיה מרענן לוותר מדי פעם על המושגים האלה בהקשר הפוליטי, נסו לחשוב על הסביבה שלכם באמצעות כיווני שושנת הרוחות בלבד. אתם יותר לא פונים ימינה ברמזור, אתם פונים צפון-מזרחה. אתם יותר לא אוחזים את הסכין ביד ימין ואת המזלג ביד שמאל, אתם אוחזים אותם ביד הדרומית והצפונית, או בכל כיוון אחר בהתאם למקום מושבכם בשולחן. הבטחנו אבסורד? בבקשה: בשפה של בני הקהילה, ברכת השלום הנהוגה מורכבת מהשאלה "לאן אתה הולך?" עכשיו דמיינו שאתם בדיזינגוף סנטר וצריכים לענות בכיוונים.
אם היינו כמו האבוריג'ינים – חושבים כמו מצפן – מידת ההתמצאות והתפיסה המרחבית שלנו היו מושחזות פי כמה. ואם מדברים על המרחב, איך אפשר לא לדבר על התאום הבלתי נפרד שלו – זמן. כי לחשיבת המצפן יש השפעה גם על תפיסת הסדר הכרונולוגי. בניסוי שערכה בורודיצקי נתבקשו נבדקים דוברי שפות שונות לסדר תמונות של דמויות על פי גילן. בזמן שדוברי אנגלית יעשו זאת אינטואיטיבית משמאל לימין ודוברי עברית מימין לשמאל, תופעה משונה נרשמה בקרב האבוריג'ינים. בכל פעם שהושיבו אותם בצורה שונה, השתנה גם אופן הסידור. לבסוף התברר שהדפוס הוא מזרח-מערב, כלומר הזמן נע ממזרח למערב, כך שאם אתם אבוריג'ינים שיושבים ופניכם מזרחה, הזמן נע כלפיכם וסדר הגילים יהיה לכיוון הגוף. זהו הבדל תפיסתי עמוק לגבי זמן ומרחב. אצלנו הסדר הכרונולוגי כבול לאדם ואילו אצל האבוריג'ינים הוא כבול למרחב.
7000 יקומים והיד עוד נטויה
בדוגמה אחרת מתארת בורודיצקי שפות שבהן לא קיימים מספרים, מה שיוצר אנשים שהמושג "כמותיות" לא נכלל במרחב התפיסתי שלהם. או שפות שנבדלות בחלוקת הגוונים. בשפה הרוסית, היא מסבירה, כחול כהה וכחול בהיר הם צבעים בעלי שמות שונים, להבדיל מעברית או אנגלית שבהן מדובר בשתי וריאציות של אותו צבע. במחקר שערכה בקרב דוברי השפה היא גילתה כי לא רק שרוסים מסוגלים לבצע הבחנה מהירה יותר בצבעים, אלא שהמוח שלהם מגיב בצורה שונה בחשיפה לצבעים הללו: "המוחות של אנשים המשתמשים במילים שונות לכחול בהיר וכהה יציגו תגובת הפתעה כשהצבעים עוברים מבהיר לכהה, כמו לומר 'או, משהו השתנה הגדרתית'". אצל דוברי אנגלית, לעומת זאת, לא נרשם שינוי קטגוריה.
כדוברי עברית יש לנו היכרות עמוקה עם ההבדל הבא בין שפות, השיוך המגדרי. אנחנו חושבים על עצמים במונחים של זכר ונקבה, שהם למעשה הבדלים ביולוגיים בין יצורים חיים. עבור דוברי אנגלית זה רעיון מגוחך. עבור דוברי גרמנית וספרדית זה הגיוני מאוד, כי גם השפות שלהם מחולקות מגדרית. אבל מה קורה כשאותו עצם הוא זכר בספרדית ונקבה בגרמנית, כמו למשל גשר? "דוברי גרמנית", מסבירה בורדיצקי, "לרוב יתארו גשרים כ'יפים', 'אלגנטיים' ומילים נשיות באופן סטריאוטיפי. בעוד שדוברי ספרדית סביר יותר שישתמשו במילים כמו 'חזק' או 'ארוך', מילים גבריות". משעשע שבגלל הבדלים בין עברית לגרמנית אנו נאלצים לכתוב את מילות התואר שבמקור הן נקבה, דווקא בלשון זכר.
ספרדים נבדלים בדרך נוספת מדוברי שפות אחרות, ברמה שמשפיעה ממש על הזיכרון. "באנגלית אפשר לומר, 'הוא שבר את האגרטל'. בשפה כמו ספרדית סביר להניח שתגידו 'האגרטל נשבר' או 'האגרטל שבר את עצמו'". המחשבה בסביל לעומת מחשבה בפעיל מביאה לדגשים שונים בניתוח סיטואציות. האמריקאים למשל יתמקדו במבצע, ואילו הספרדים יתמקדו בתוצאה. בעברית ובאנגלית, למשל, אפשר לומר "שברתי את היד" כדי לתאר תאונה או חוסר מזל שסופם שבר, אבל בשפות אחרות המשמעות היא שפעלתי באופן יזום כדי לשבור את היד של עצמי. להבדל הזה יש השלכות משמעותיות והוא יכול להוביל למצב שבו "שני אנשים צופים באותו אירוע, עדים לאותו הפשע, אבל בסופו של דבר זוכרים דברים שונים לגבי אותו אירוע". בורודיצקי טוענת כי זה יכול להשפיע על עדות בבתי משפט, וגם על הנטייה להעניש בחומרה או בסלחנות. "השפה מנחה את ההיגיון שסביב האירוע", היא אומרת.
חלק מההבדלים הללו עשויים להיות אזוטריים, אבל יש לכך אפקט מצטבר, שיוצר תמונת מציאות שונה באופן מובנה במוחות של דוברי שפות שונות. במילים של בורודיצקי, האדם המציא "לא רק יקום קוגניטיבי אחד, אלא 7,000". זה כנראה חלק משמעותי ממה שאנו מכנים הבדלים תרבותיים, או פערים במנטליות. לאנשים בעלי שפה אחרת פשוט יש מנוע עיבוד שונה למידע שמגיע מבחוץ. אפילו עובדות הן עניין גמיש במובן מסוים. יש בזה יופי, כפי שמסיימת בורודיצקי, כיוון שהדברים מעוררים אותנו להרהר "מדוע אני חושב בצורה שבה אני חושב? איך אני יכול לחשוב בצורה שונה? וגם, "אילו מחשבות הייתי רוצה ליצור?" לצד זה כרוכה בכך גם מידה של אחריות, כי כשאנו מבינים שאנשים אחרים חושבים אחרת מאיתנו, לא בתוכן, אלא בצורה, זה דורש מאיתנו לגלות סובלנות כלפיהם, ואם אנו מעוניינים באמת להבין אותם, גם קורטוב של סקרנות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
25 פתגמים עממיים מתרבויות העולם מגלים את גווניה הרבים של החוכמה האנושית
הגורמים המפתיעים שעיצבו את ההבדלים הפסיכולוגיים בין מזרח ומערב
האם כתב היד עתיד להיעלם לאור הטכנולוגיה – ומה ירוויח מוחנו משימורו
עוד מרדיו מהות החיים:
