בניגוד למה שמקובל לחשוב, הבילוגיה שלנו כוללת גם חלקים שאינם בשימוש - מדוע הם שם?
מומחים שונים מאמינים כי בטווח של עשרות עד מאות שנים בודדות תחול קפיצה אבולוציונית משמעותית באדם. אחרי התפתחויות משמעותיות כמו גדילת האונה הקדמית של המוח או פיתוח כושר השפה, השלב המשמעותי הבא יהיה כנראה היתוך של הביולוגיה האנושית עם טכנולוגיה, לאו דווקא בצורתה החומרית. התחזיות מדברות על שילוב של תודעה, אלגוריתמים ומאגרי מידע.
תחזיות כאלה יכולות לעורר מגוון רחב של מחשבות ורגשות על כל קצוות הקשת. אבל לא משנה אם אנחנו בהתלהבות יתרה או בחרדה מופרזת, התבוננות בגוף שלנו עשויה להחזיר אותנו אל הקרקע. בזמן שאנחנו מפליגים בתרחישים, הגוף שלנו עדיין נושא עימו זיכרונות מעבר אבולוציוני בן מאות אלפי שנים. כן, זה פרק הזמן שדרוש לחלק מהשינויים להתרחש, כך שאפשר לשכך קצת את ההתלהבות או לרכך את החשש מהיטמעות המין האנושי בתוך עולם וירטואלי. זה לא אומר שזה לא יקרה, אבל נראה כי לטבע יש קצב משלו, ואולי הוא נועד להזכיר לנו מדי פעם את המקום שלנו בסדר הדברים הכללי.
האירוניה המשעשעת היא שככל שהטכנולוגיה מתקדמת היא דווקא מאפשרת לנו גישה אל תקופות קדומות יותר ויותר. אפילו טכנולוגיה פשוטה יחסית כמו ספינת מפרש – לצד אמצעי ניווט ידניים שבמונחים של ימינו נחשבים פרימיטיביים – יכולה לשחק תפקיד קריטי בהבנה שלנו את העולם ואת עצמנו. שכן בעשורים הראשונים של המאה ה-19, הייתה זו ספינת מפרש שאפשרה למדען בריטי צעיר בשם צ'ארלס דרווין לצאת למסע מסביב לעולם, מסע שהפגיש אותו עם מגוון תופעות בלתי מוסברות בטבע והיווה בדיעבד את ערש לידתה של תיאוריית האבולוציה.
המרחק בין זאב לשנאוצר, או – מדוע לחלק מהכלבים יש אוזניים שמוטות?
המפגש עם הטבע במקומות שטרם נחקרו עורר בדארווין הצעיר תהיות ותמיהות. הוא החל לשאול "מדוע יש מגוון עצום כזה של חיים?" וגם "מדוע לעיתים מינים דומים של בעלי חיים נמצאים בצדדים מנוגדים של כדור הארץ?" כפי שמסביר העיתונאי ארי דניאל בסרטון אנימציה שהפיק עבור PBS. השאלות הללו הובילו אותו לבסוף להגיית תיאוריית האבולוציה, שמעניקה הסבר מדעי לתהליך התפתחות החיים על פני כדור הארץ (אם כי לא ליצירת החיים עצמם). דארווין היה זקוק בסך הכול להביט בטבע כדי להבין את הלוגיקה שעיצבה – וממשיכה לעצב – את החיים, בפרט של המין האנושי. בכלל, בחינת ההיסטוריה של הטבע יכולה ללמד אותנו לבטח הרבה על ההווה, אבל גם על מגמות העתיד. כך, למשל, גילוי מאובנים דומים ביבשות שונות הוליד את ההנחה שהיבשות היו פעם מחוברות, מה שהוביל לשחזור תנועתן ולתחזית לגבי מיקומן בעוד שנים רבות. במילים אחרות, אם אנחנו מצוידים בשאלות הנכונות, די בדברים שעומדים לנגד עינינו בסנאפ-שוט של היום כדי לספר לנו המון על מה שהיה ועל מה שעשוי להיות.
שני יסודות חשובים מסבירים את מצב הטבע כיום, מספר דניאל, האחד הוא הורשת תכונות מדור לדור, כלומר שימור, והשני הוא רכישת תכונות חדשות לאורך הדורות, כלומר הסתגלות. לדבריו, ללא התנאי הראשון היצורים החיים הראשונים היו מתים בלי להעמיד דור המשך, או שדור ההמשך היה משהו אחר לגמרי שלא קשור אליהם. ללא התנאי השני כולנו היינו היום יצורים חד-תאיים. מנגנון ההתרבות נתפס אצלנו בצורה די אינטואיטיבית. מאוד טבעי לנו שיצור מסוים יביא לעולם יצור דומה לו. לעומת זאת, מנגנוני השינוי הם הרבה יותר אניגמטיים. לא ניכנס כעת לעומק התיאוריות לגבי רכישת תכונות חדשות, אבל אחת הסברות הדומיננטיות היא שהבדלים גנטיים בתוך אותו מין יכולים לסייע לאינדיבידואלים להסתגל טוב יותר לתנאים סביבתיים בזמן ומקום מסוימים.
מכיוון שתנאים סביבתיים הם רבים, מגוונים ודינמיים, "אבולוציה אינה מתקדמת בכיוון אחד קבוע, אבל היא גם לא רנדומלית לגמרי. עם כל כך הרבה מערכות אקולוגיות […], האבולוציה הובילה לאינספור המינים שחיו על כדור הארץ". ידידינו הטובים ביותר הם המחשה טובה לאופן שבו מתרחשים שינויים בין-דוריים ולקשר שביניהם. כאמור, מבט בטבע המלווה בשאלה נכונה יכול ללמד המון, וכאשר אנו מביטים על בני משפחת הכלביים עולה, למשל, התהייה כיצד ייתכן שפודל והאסקי סיבירי הם צאצאים של אותו אב קדמון – הזאב? כשמדענים שואלים שאלות כאלה הם יורדים לפרטים קצת יותר מדוקדקים המבוססים על ראיות אמפיריות שקשורות למבנה. אדם קול מספר בסרטון של NPR כי דארווין, למשל, התעניין מדוע לחלק מהכלבים המבויתים אוזניים נפולות בעוד שלקרוביהם הפראיים אוזניים זקופות.
זנב, שרירי זרוע ושאר שרידים ביולוגיים שעדיין נמצאים בגופנו
למעשה, ההבדלים הללו לא מוגבלים לאוזניים וגם לא לכלבים. אם מסתכלים על פרות, עיזים, חזירים, ארנבות וחיות נוספות, ניתן לראות לא רק אוזניים שמוטות, אלא גם חוטם קצר יותר ופרווה בהירה או מוכתמת. הכלאה מהונדסת היא זו שגרמה להיווצרות הגזעים השונים של הכלבים ושל חיות משק נוספות. בני האדם שימשו כקטליזטור לאבולוציה – זה היה ברור. מה שלא היה ברור הוא הקשר בין המראה להתנהגות, כלומר מדוע אותם שינויים פיזיולוגיים היו משותפים לבעלי חיים ממינים שונים, אשר הפגינו התנהגות נוחה ביחס לאדם.
מדענים שחקרו את העניין לאורך שנים הגיעו לבסוף למסקנה שייתכן כי השינויים נובעים מאותו מקור – קבוצת תאים שמווסתת מגוון תהליכים בגוף החיה. באופן ספציפי, כמות נמוכה מהתאים הללו מובילה לירידה ברמת האדרנלין המופרש אצל בעל-החיים בזמן סכנה, מה שהופך אותו לנגיש יותר לאדם. ובמקביל, מחסור בהם משפיע גם על מראה הפנים, צבע העור והשיער ויצירת סחוס באוזן. כאשר האדם החל להרביע בעלי חיים עם רמות נמוכות של התאים הללו, השינויים החלו לעבור מדור לדור בהתאם לעיקרון הראשון של אבולוציה, תורשה גנטית. כך משחקים שני העקרונות יחד – שונות ותורשה – ליצירת צורות חיים מגוונות.
אז אנחנו יכולים להביט על מאובנים וללמוד על תנועת היבשות; להביט על מגוון בעולם החי – וללמוד על עקרונות התפתחות החיים; להביט על כלבים ועיזים – וללמוד על ביות ועל תאים מיוחדים שמעצבים התנהגות ומראה. מה קורה כשאנו מביטים בעצמנו? אילו קשרים היסטוריים ורמזים לעבר ולעתיד שלנו מסתתרים בגוף האדם? ג'וס פונג מ-VOX חושפת בסרטון 'שאריות אבולוציוניות' שאנו עדיין נושאים עימנו, זכר לשושלת ארוכה מאוד שבקצה אנו עומדים היום.
"הגוף שלכם הוא מקדש, אבל הוא גם מוזיאון להיסטוריה של הטבע", אומרת פונג. "הביטו מקרוב ותגלו חלקים שנמצאים שם לא כי אתם זקוקים להם, אלא מכיוון שאבותיכם בעלי החיים היו זקוקים להם". רגע, אז מדוע הם עדיין שם? ההשערה היא שהחלקים הללו פשוט לא הפריעו לנו יותר מדי, כך שהאבולוציה דחקה את שינוים לתחתית סדר העדיפויות. במונחים אבולוציוניים, שינויים לא דחופים שכאלה יכולים להיפרש על פני מאות אלפי שנים, אם לא יותר.
אנחנו יכולים לראות את השרידים הללו ממש מול העיניים. הראשון שמציגה פונג הוא שריר בזרוע שקיים אצל חלקנו. כאשר מניחים את היד כשגבה מופנה כלפי משטח, מצמידים אגודל לזרת ומכופפים את כף היד כלפי מעלה, ניתן להבחין בגיד בולט ממש בשורש כף היד. הגיד הזה מחובר לשריר בזרוע שקיים בקרב כ-90% מהאוכלוסייה, והוא נצר לתקופה של תנועה על ארבע בין העצים. לראיה, ניתן לראות כי השריר הזה ארוך בקרב למורים ופרימאטים קטנים נוספים, וקצר בקרב שימפנזים שתנועתם פחות מבוססת על ארבע וחלק ניכר חייהם מתנהל על הקרקע. אצל האדם השריר הזה לא עושה כל הבדל, וכאמור אף חסר אצל חלק מאיתנו.
שריר נוסף שהתנוון עקב חוסר שימוש קיים לצד האוזניים. ניסויים בדקו את תגובת השרירים לסאונד וגילו כי נרשמת בהם תנועה כלשהי, אבל לא כזו שיכולה להזיז את האוזן, כפי שבוודאי ראיתם אצל יונקים רבים. "זו האוזן שלהם, שבאופן תת-מודע מנסה ונכשלת לזוז לכיוון הצליל". גם עור הברווז שמאפיין את התגובה לקור הוא חידה אבולוציונית, שהרי תוספת חימום הוא בטח לא מעניק לנו. אלא שאם הייתה לנו פרווה סמיכה, האפקט הזה היה יכול לעשות את ההבדל, כיוון שהשיער הסומר מגדיל את חלל הבידוד שלהם. ועל פי הלוגיקה הזאת, במקום להגיד "אם הייתה לנו פרווה", יש לתקן ולומר "כשהייתה לנו פרווה".
דע מאין באת ונסה לנחש לאן אתה הולך
הדוגמה הכי מוכרת היא אולי עצם הזנב. פונג מסבירה כי אף על פי שהיום החוליות התחתונות של עמוד השדרה משמשות עוגן לשרירים מסוימים, הן עדיין שאריות לזנב שפעם היה לנו. את זה אפשר לראות בצורה בולטת עוד יותר אצל עוברים, שמפתחים זנב עד שלב מסוים, שרק לאחריו מתים התאים ומתחילה התפתחות אופיינית לאדם. היא מספרת כי לאורך ההיסטוריה אף תועדו תינוקות שנולדו עם זנב של ממש כתוצאה ממוטציה גנטית. זה עלול להישמע מחריד, אבל פונג מסבירה שגם התנהגות מאוד חמודה של תינוקות היא תוצאה של אינסטינקט חייתי. כולנו מכירים את הנטייה של עוללים ללפות בחוזקה אצבע שמונחת בכפה הזעירה, ואנו ממש נמסים כשזה קורה. אבל הסברה היא שזה פשוט "הקוף הפנימי" שלהם, שחושב שאתם ענף ומנסה להיתלות עליו. בשנות ה-30 תועדו תינוקות בני חודש כשהם מסוגלים לשאת בידיהם את מלוא כובד משקלם על מוט, כמו לפני עליות מתח.
מאז שעלתה תיאוריית האבולוציה, מדובר באחד הנושאים הנפיצים ביותר לדיון. שכן לכאורה קיימת סתירה בין גישות מסורתיות ליצירת העולם ובין הגישה המדעית. אלא שהראיות הללו, שעימן קשה מאוד להתווכח, הובילו מצד אחד לפתיחות מחשבתית לגבי הטבע, ומאידך, מה שאינו ידוע לנו, כמו היווצרות החיים והיקום בכלל, הוביל דווקא לפתיחות לגבי האפשרויות שמציעות מסורות עתיקות. הדבר הוודאי היחיד הוא שאין לנו תשובות חותכות לגבי אף אחת מהגישות כשהן מוצגות בצורה דיכוטומית. מצד אחד מדובר באמונה, מהצד השני – בתיאוריות שלמרות שקיימות כבר קרוב למאתיים שנה, עדיין יש בהן פערים משמעותיים (פער קטן לדוגמה קיים בהסבר על ביות חיות: גילוי התאים שמעצבים את מראה הכלבים לא מסביר כיצד ייתכן שלחתולים או לגמלים אוזניים זקופות).
אבל אנחנו לא כאן כדי להכריע בשום דיון, אין לנו יומרה או יכולת לעשות זאת. מה שמעניין אותנו הוא הדברים שאפשר לגלות כאשר מביטים בסביבה ובעצמנו חמושים בסקרנות בריאה. חידת ראשית החיים והיקום טרם נפתרה ובני האדם עדיין לא פיתחו אמצעים לנבא את העתיד. אבל מכיוון שאנו חוליה בשרשרת, בחינה של מי ומה שאנחנו עכשיו יכולה לרמוז לנו על המקורות האפשריים שמהם הגענו, הרחק עד המפץ הגדול והן לעתיד שאולי מצפה לנו. הקשר שלנו ליקום נמצא בתוכנו, ומעניין יהיה לגלות כיצד הוא יבוא לידי ביטוי בביולוגיה שלנו גם בעתיד. אם לסמוך על התחזיות, ייתכן כי הגוף הביולוגי כולו יהיה כמעט חסר רלוונטיות, ורק התודעה תשחק תפקיד. אם זה גורם לכם לצמרמורת, זה סימן טוב ותזכורת שאתם יכולים להיות רגועים. בינתיים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מתי הפכנו לבני אנוש ומה עושה אותנו לכאלה – החלקים החסרים בפאזל מקורות האדם
מדוע האמין סטיב ג'ובס כי 1818 הייתה שנה קריטית לאנושות?
ההרצאה השבועית של TED: האם אי פעם נוכל לבצע השתלות של תודעה אנושית?
עוד מרדיו מהות החיים:
