מדענים ופילוסופים מתקשים לקבוע האם תיתכן תודעה בעצמים דוממים – מדוע?

דיון נוקב צובר תאוצה לגבי המונח פאנפסיכזם, המגלם את ההנחה שתודעה היא תכונה בסיסית של כל דבר

בועז מזרחי | 23 אפריל, 2018

מה יש בחידת התודעה שגורם לנו אי-נחת? מדוע אנו לא מצליחים לקבל את היותנו יצורים מודעים כעובדת מציאות ופשוט להמשיך הלאה בחיים? עושם רושם שזו שאלה לא פחות מורכבת מאשר הבנת התודעה האנושית עצמה, ולראיה כמה מהתיאוריות שעולות בנושא – שעשויות להישמע בין מופרכות לחלוטין להזויות במיוחד. כזו למשל היא תיאוריית הפאנפסיכיזם, אשר מעלה את האפשרות שתודעה קיימת באיזושהי צורה בכל חומר, כולל בעצמים דוממים.

המחשבה שלאבן או לחלון יש תודעה בוודאי לא יכולה לקבל יחס רציני, הלא כן? ובכן, תלוי כיצד אנו מגדירים יחס רציני. אם אמת המידה היא מחקר אקדמי של פרופסורים מכובדים לפילוסופיה, לפיזיקה ולנוירולוגיה, אז אפשר לומר כי השערת הפאנפסיכיזם בהחלט מקבלת יחס רציני. הנקודה שמנחה את המומחים אשר משתעשעים באפשרויות לגבי תודעה, מסבירה אוליביה גולדהיל במגזין Quartz, היא שההיגיון הבריא שלנו עלול להטעות אותנו. היא מציגה, למשל, את דבריו של פרופסור לפילוסופיה פיליפ גוף מאוניברסיטת מרכז אירופה בבודפשט, אשר טוען כי כשזה נוגע לנושא כה מורכב ועמום כמו תודעה, לשכל הישר פשוט אין את הכלים לגשת לבעיה. בדיוק כשם שהקונספט של תורת הקוונטים נראה לאנושות בלתי הגיוני במבט ראשון ושטחי, או העובדה שכדור הארץ עגול.

משום כך אנשי אקדמיה עוסקים במחקר מתודולוגי של השאלה. זה לא אומר שהם הגיעו למסקנות חד-משמעיות, אבל זו בדיוק הנקודה – האפשרות שתודעה יכולה להתקיים בחומר דומם לא הופרכה מהיסוד. אחת הסיבות היא שאנחנו עדיין לא מחזיקים בהגדרה מובהקת וברורה מספיק של תודעה, אבל יש גם סיבות יותר עסיסיות. העיקרית שבהן היא הפער הבלתי מוסבר שבין התודעה לחומר, שאלה שבמקומות רבים מתייחסים אליה בכינוי דילמת הגוף-נפש. מכיוון שהתודעה היחידה שאנחנו עוד איכשהו יכולים לחקור היא של האדם – ולמעשה היא גם המעניינת ביותר שכן היא זו ששלחה אותנו למסע במורד מחילת הארנב – שאלת התודעה מפגישה שלושה תחומים עיקריים: נוירולוגיה – כיוון שהמוח הוא מחולל התודעה, פיזיקה – בגלל המשמעויות לגבי מבנה המציאות, ופילוסופיה – כיוון ששני התחומים האחרים יכולים להגיע רק עד לנקודה האמפירית, נקודה שטרם סיפקה את מבוקשנו.

כיסא, מרגיש שיושבים עליו?

לא משנה מאיזה תחום, השאלה חילקה את המומחים בגסות לשני מחנות. הראשון הוא המחנה המטריאליסטי, שתומכיו, מסבירה גולדהיל, טוענים כי "הכרה נובעת לחלוטין מחומר פיזי", כלומר, התודעה שלנו נובעת מהמבנה הפיזיולוגי של המוח ותו לא. במחנה השני נמצאים הדואליסטים, אשר גורסים כי "ההכרה נפרדת ומובחנת מחומר פיזי". קיימים טיעונים מעניינים בעד שתי הגרסאות, אך הן מציגות גם קשיים, חורים ופערים. למשל, פרופסור לפילוסופיה דיוויד צ'למרס טוען כי המטריאליזם לא יכול להסביר את המנגנון שגורם לחומר לייצר לא-חומר, ואילו הדואליזם לא יודע להסביר בדיוק את ההיפך, קרי כיצד הם באים באינטראקציה הדדית. "פאנפסיכיזם מציע פתרון אלטרנטיבי אטרקטיבי", כותבת גולדהיל, "הכרה היא רכיב יסודי של חומר פיזי; כל חלקיק וחלקיק שקיים מכיל באופן מובנה צורה של תודעה בלתי-תיאמן בפשטותה". במילים אחרות, תודעה היא תכונה של הקיום עצמו, ולכן אפשרי שהיא תהיה מוכלת בחומר, ובאותו אופן אפשרי שהיא תקיים עימו אינטראקציה.

האם זה אומר שהכיסא יכול להרגיש שאנו יושבים עליו? ספק רב, וגם המומחים לא חותרים לכיוון הזה. ההנחה מנוסחת בלשון זהירה בהרבה: "בסך הכול שקיימת חוויה סובייקטיבית כלשהי של תודעה אפילו בחלקיק הקטן ביותר". אז מה בכל זאת אומרת התיאוריה? כיצד ייתכן שאוסף חלקיקים מסוים, שכל אחד מהם מכיל תודעה בפני עצמו, יוצר כיסא חסר מודעות – ואילו אוסף חלקיקים אחר יוצר מוח אנושי בעל הכרה מורכבת?

האם סוג כלשהו של תודעה בסיסית הוא רכיב מולד מכל חלקיק שקיים ביקום?

ניסיון אחד לפתור את הקצה הפתוח הזה בא מכיוון תיאוריית המידע האינטגרטיבי של חוקר המוח ג'וליו טונוני. במילים פשוטות, ההסבר הוא שכל חלקיק מכיל מידע וכאשר חלקיקים רבים מצטרפים לכדי מערכת אחידה, מידת האינטגרציה של המידע שלהם קובעת את רמת התודעה. כך, למשל, לחלקיקים המרכיבים את המוח יש אינטגרציית מידע גבוהה, ואילו לכיסא – פחות. אבל בכל מקרה התודעה נעה על ספקטרום ולא נמדדת בצורה בינארית. כלומר, אפשר לבדוק באמצעות מודל מתמטי לאיזו דרגה של מודעות מגיעה ישות כלשהי.

וכשמדברים על קיום, גם למדע הפיזיקה יש מה לומר. או יותר מדויק, לומר מה לא. גולדהיל מתמצתת את דעתם של חלק מהפיזיקאים באמצעות טענה של סר ארתור אדינגטון, האסטרופיזיקאי האנגלי שניסוייו איששו את תורת היחסות הכללית של איינשטיין: "יש פער בתמונה שלנו לגבי היקום. אנחנו יודעים מה חומר עושה, לא מה הוא עצמו". פרופסור גוף משוכנע שאם אנחנו לא יודעים מה הוא חומר פיזי, תהיה זו פזיזות אינטלקטואלית להניח שאין לו שום קשר לתודעה מבלי להוכיח זאת. ולכן, אפילו שעדיין מדובר בהשערה פילוסופית, האפשרות של פאנפסיכיזם נחקרת ברצינות.

אבל יש אפשרויות פילוסופיות רבות שלא נחקרות כך. מה שמייחד את הפאנפסיכיזם, כפי שציינו, עסיסי יותר מהיותו אפשרי גרידא. אם חוש הריח שלכם מחודד מאוד, אתם בוודאי חשים ברמזים של ניחוחות קוונטיים באוויר. אחד האתגרים הגדולים של הפאנפסיכיזם הוא השאלה כיצד רכיבי תודעה קטנים בונים תודעה מורכבת יותר. תיאוריית המידע האינטגרטיבי יכולה אולי לחזות את מידת המורכבות, אבל לא את המנגנון שמאפשר לחלקיקים לתקשר ביניהם וליצור "שלם הגדול מסך חלקיו". אלמנטים בתורת הקוונטים מרמזים שייתכן כי עלינו להסתכל על האינטראקציה בין חלקיקים בכלל מהצד השני של המשקפת. ייתכן, מסבירה גולדהיל, כי "היקום כמכלול הוא בעל תודעה". גם במקרה הזה אין כוונה לכך שהיקום הוא ישות חושבת ובעלת פרספקטיבה על המציאות, אבל זה כן מרמז על כך שלא המגע בין החלקיקים יוצר את התודעה, אלא שהתודעה היא תכונה כללית של היקום אשר מונחלת לכל מה שקיים בתוכו.

מה זה אומר לגבי היחס שלנו כלפי הסביבה והעולם בכלל?

כיצד קשורה תורת הקוונטים? אחת התופעות המסתוריות והמדוברות ביותר של התיאוריה נקראת שזירה קוונטית. המונח מתאר את הקשר שמתקיים בין שני חלקיקים, אשר נפרדים זה מזה במרחב אך בעלי כושר השפעה זה על מצבו של זה. כלומר, אם רכיבים של היקום נמצאים באינטראקציה שאינה מושפעת מחלל ומזמן – שני רכיבי הבסיס של המציאות בקנה המידה שלנו – לא מן הנמנע שהיקום הוא מערכת אחידה ולא אוסף של חלקים. ואכן, בעקבות גילויים בתחום, העלו פיזיקאים השערות שלפיהן המציאות היא למעשה רשת מידע. השערה זו הולכת אף רחוק יותר לגבי אופייה של התודעה, שבה החומר כלל לא משחק תפקיד מלבד היותו תפאורה אשלייתית שנוצרת באמצעות הרוח – תמונת התשליל של הגישה המטריאליסטית.

פתחנו בשאלה מדוע בכלל אנו כה להוטים להבין מהי תודעה והיכן היא קיימת. מדוע האנושות מעלה את כל האפשרויות הללו, שלמרבה האירוניה הן כמעט בלתי נתפסות עבור התודעה, לפחות באופן שבו אנו משתמשים בה כדי לחוות את המציאות. אחת התשובות נמצאת בהשלכות המוסריות של קיומה, אי-קיומה או מידת קיומה של תודעה ביצורים אחרים, בעצמים דוממים או בסביבה שמקיפה אותנו. ג'ים דיוויס, פרופסור למדעי הקוגניציה מאוניברסיטת קרלטון באוטווה, מסביר כי מבחינת האדם, קיומה של הכרה בקרב ישות כלשהי קובע את היחס ההתנהגותי שלנו כלפי הישות הזו. "עבור רבים", הוא כותב במגזין Nautilus, "תודעה היא תכונה חשובה, אם לא הכרחית, שיצור חי חייב שתהיה לו כדי בכלל להבטיח לו יחס מוסרי כלשהו".

העץ קרוב לוודאי לא מרגיש כאב, אבל הוא 'יודע' אם פוגעים בו.

נראה כי לאורך הדיון הקדמנו את שאלת היצורים החיים בהרבה. אנחנו, הרי, כבר תוהים לגבי עצמים דוממים והיקום בכללו. אבל כאן זה דווקא יכול להפוך למעניין יותר, כיוון שמרגע שקבענו אמות מידה מוסריות, אפשר להשליך אותן על כל מה שנכליל בקטגוריה של 'בעל-תודעה'.

דיוויס, אם כן, מנסה לחפש את התודעה קרוב יותר, ועל בסיס הגדרות מוכרות יותר. הוא מתמקד ביצורים חיים, מצמחים ועד יונקים, ובמבנה מערכת העצבים שלהם, במידה וקיימת. לדבריו, קיימת הפרדה בין תגובה של יצור חי לסכנה או לפגיעה, ובין תחושה סובייקטיבית של כאב וצער. הוא מסביר כי קיימים סוגים של עצים המפרישים כימיקלים כדי למנוע מחרקים לפגוע בהם, ויחד עם זאת "חלק מהסיבה שאנו חושבים שזה בסדר לקטוף פירות מעצים, הוא שאנו לא חושבים שלעצים יש חוויה סובייקטיבית של כאב, או אינטרס מודע לשמור את פירותיהם מחוברים". אז בני אדם מרגישים כאב ועצים ככל הנראה לא. מה לגבי כל היצורים שבאמצע?

כחוקר באקדמיה, לדיוויס יש עניין מיוחד במידת התודעה, אם בכלל, של צורות חיים מסוימות, כמו למשל זבוב הפירות, שכן אלו משמשים למחקרים מדעיים אשר נתונים לכללי אתיקה. חוקרים באקדמיה שמעוניינים לבצע ניסויים בזבובים ובחסרי חוליות אחרים לא נדרשים לאישור מיוחד, מסביר דיוויס. הכלל הוא שאם המבנה שלהם פשוט מספיק, מידת ההכרה שלהם אמנם לא מצדיקה יחס רע, אבל כששוקלים את התועלת שיכולה לצמוח לאנושות מקידום המדע – התועלת מנצחת את המוסר.

עכשיו דמיינו צוות חוקרים שרוצה לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של הרעלת קרקע, ומגיש בקשה לזהם קשות אזור טבעי באופן יזום. הצוות מצהיר כי הוא מתחייב לוודא שבאזור אין יצורים חיים שאינם עומדים בכללי האתיקה, ואף להחמיר ולוודא שאין באזור גם עצים. האם אפשר לחשוב על מוסד אקדמי שיאשר דבר כזה? קרוב יותר לוודאי שתקום צעקה בציבור, ואינטואיטיבית, נראה לנו שבצדק. אלא שעתה ניאלץ להתמודד עם מה שיכול להיות דיסוננס לא קטן: אם אמת המידה שלנו היא רמת תודעה, מדוע האתיקה של ניסויים מדעיים תאפשר פגיעה בזבוב – יצור חי, אך לא תאפשר פגיעה בסביבה – ישות מופשטת ודוממת?

חידה נדירה שספק אם אי פעם תיפתר

ימהרו המבקרים לטעון שזוהי שאלה דמגוגית, כי לפגיעה בסביבה יש השלכות על מינים חיים בעלי תודעה לעילא ולעילא, כמו האדם. אבל אז המסקנה תהיה שהאדם, עם כל תודעתו המפותחת, תלוי במכלול המקיף אותו. וכמוהו גם שאר היצורים החיים. פגיעה במערכת ההיקפית היא בהכרח פגיעה במקרה הפרטי. ולפחות לגבי מקרה פרטי אחד אנו יודעים בוודאות שיש תודעה. המסקנה הזו מחזירה אותנו להשערה שהתודעה היא תכונה של היקום כמכלול. תודעה, ייתכן, היא מאפיין יסודי של ה"יש" עצמו, אשר פשוט באה לידי ביטוי בצורות שונות.

ואם לבחון זאת סטטיסטית, הצורה שבה המאפיין הזה בא לידי ביטוי באדם היא די נדירה, אם לא הנדירה ביותר שידועה לנו. באופן מחשיד אפילו. ואולי בגלל שזו התשובה לשאלת השאלות – אנחנו חוקרים את התודעה בצורה כמעט אובססיבית לא רק משום שהיא המאפיין החשוב ביותר שלנו, אלא בגלל שהיא תופעה שככל הידוע לנו אין שני לה. והחלק המצחיק הוא שאנו משקיעים בכך את מלוא מרצנו מתוך ידיעה כמעט מוחלטת שלעולם לא נוכל להבין את התודעה. שהמאפיין הבסיסי שהתיאוריות מייחסות ליקום פשוט נמצא מחוץ להישג ידינו.

בסוף עוד נגלה שהתודעה האנושית היא לא יותר מאשר שעשוע שמישהו, או משהו, יצר כהלצה כדי לבדר את עצמו, כמו לולאה אלגוריתמית שתוכנתה רק כדי לנסות להבין מה זה לולאה אלגוריתמית.