מה גורם לנו לדחות דברים ל"אחר כך" – ומספר דרכים מפתיעות להתמודד עם דחיינות

לרבים מאיתנו יש חסמי ביצוע בתחומים כאלה ואחרים – האם יש דרך להתגבר עליהם?

קיימים, בגדול, שני סוגים של דחיינות. האחת היא לא בדיוק דחיינות אלא נטייה לעשות דברים ברגע האחרון, והשנייה היא דחיינות ללא תאריך תפוגה. בזמן שהסוג הראשון יכול להיתפס כמעורר לחץ, הוא יכול להיות אידיאלי לסוגי אישיות מסוימים. דחיינות למועד לא ידוע, מאידך, היא תופעה שקשה למצוא את היתרונות שלה. העובדה שאין לנו דד-ליין משמעה שבדרך כלל אנו דוחים דברים שקשורים לעצמנו: מפרויקטים אישיים ועד להגשמת חלומות. ולכן דחיינות מהסוג הזה מאתגרת יותר – בהיעדר מוטיבציה חיצונית (אם בצורת גמול ואם בצורת עונש), היא דורשת מאיתנו להיות השוטרים של עצמנו. נדירים האנשים שאוהבים להיות בעמדה הזו.

דחיינות היא מהנושאים החמים בתחום העזרה העצמית ושפע של חומר קיים בנושא. אבל פעמים רבות ההמלצות מסתכמות בפשוט לקום ולעשות משהו, או למצוא דרך להתגבר על החסם – מילים שבניסוח נכון יכולות לצלצל טוב באוזן, אבל מספקות מעט תועלת מעשית למי שמתמודד עם דחיינות. ואולם, מדי פעם צצים כמה רעיונות מקוריים ונקודות מעניינות למחשבה, שיכולים לקדם אותנו מעולם שמלא בתוכניות מדהימות לעולם של מעשים. הבלוגר דיוויד קיין, למשל, מציג ב- Raptitude מספר מיתוסים שבהם אנו אוחזים, ומפריך אותם בצורה לוגית פשוטה. לשיטתו, פעמים רבות המציאות הפוכה במאה ושמונים מעלות לתפיסות ולאמונות שלנו ביחס לעבודה ולדחיינות.

דחיינות שמנציחה את עצמה – כיצד לשבור את מעגל הקסמים?

קיין מתמקד בארבעה מיתוסים. ראשית, הוא מסביר כי אחד החסמים הכבדים בדרך לביצוע הוא חוסר ביטחון, אך הפרדוקס הוא שביטחון הוא תוצר של תחילת עשייה, ולכן דחיינות היא מצב שמנציח את עצמו. ההישאבות לדחיינות, אחרי הכול, מספקת לנו ביטחון מדומה. "עבור הדחיין, התחלת משימה תמיד מרגישה מסוכנת, כיוון שזה הרגע הראשון שבו אתה יכול להיות חשוף", הוא כותב. "אתה יכול להרהר ולתכנן ללא הגבלת זמן וליהנות מתחושה כלשהי של ביטחון". החשש הזה מוביל אותנו למחשבה הרציונלית לכאורה שעלינו להמשיך לבדוק, לתכנן ולחקור את הנושא לפני שאנו יוצאים לדרך, אבל למעשה זו רק הסוואה להימנעות מעשייה של ממש.

האם קיימת דרגה מסוימת של ביטחון שמאפשרת לנו להתחיל להוציא את התוכניות שלנו לפועל בלב שלם? לדברי קיין, רמת הביטחון שלנו לפני תמיד תהיה נמוכה במעט מהדרגה שנראית לנו מספקת. זה טבעה של יציאה אל הלא ידוע ושל חידוש. את הביטחון אנחנו לא צריכים לחפש לפני העשייה, אלא לסמוך עליו שיגיע ויתעצם תוך כדי. "ברגע שאתה מתחיל במשימה עצמה, דברים מתחילים להסתדר מאליהם […] כמעט כבמטה קסם, המשימה מתכווצת אל מול עיניך", מסביר קיין. תחילת העבודה עצמה עושה אם כן שני דברים: היא מוציאה את הדבר שעל הפרק מתחום הדמיון הפורה, ומגלה לנו כי לרוב האתגר קטן משחשבנו. במקביל היא מספקת לנו הזדמנות לרכוש ביטחון מהצלחה קטנה אחת לשנייה.

פועל נוסף יוצא של שהייה בספרת הדמיון הוא הפרזה של רמת המורכבות. קיין מסביר כי כאשר אנו חושבים על הדברים שעלינו לעשות בצורה מופשטת, הם מתלכדים לכדי גוש הולך ותופח של משימות הסבוכות זו בזו. עולם המחשבה לא מספק לנו גבולות ברורים בין משימה למשימה – אלה מתקיימים ומתבהרים רק בעולם המעשה. "אין לך מושג כמה זמן ייקח כל דבר ואילו בעיות חדשות יצוצו שתתחיל לעשות משהו". אבל במציאות, בליל החוטים הזה לא קיים. "זהו מיראז' שנוצר כשאתה מנסה למפות את כל מה שיש לך בראש". לכל משימה יש התחלה וסוף, פעולות מוגדרות שדרושות כדי להשלימה, זמן, מקום, אנשים ושאר מאפיינים שתוחמים ומבדילים אותה מהיתר. אבל צריך להתחיל לעשות כדי לפורר את חזיון בליל החוטים. קיין ממשיך במטפורה ומסביר שכדי להתגבר על דחיינות צריך להסתכל רק על קצה אחד של הבליל ולהתחיל לפרום אותו. אם ננסה לעקוב אחרי כל החוטים יחד, ניקלע לחרדת ביצוע שכן הדבר בלתי אפשרי ויוביל להשלכת הכדור במגירה, ממתין להתרה 'אחר-כך'.

זה עשוי להתפרש כאילו הדבר החשוב ביותר הוא פשוט להתחיל, וזו גם עצה נפוצה שעולה ממקורות אחרים, אבל קיין מאמין כי זהו מיתוס נוסף. לדבריו, עבודה על משהו סתם לשם עבודה היא מסוכנת יותר, כיוון שהיא יוצרת תחושה מדומה של עשייה, אבל בפועל היא משהה אותנו באזור הנוח של דחיינות. "אפשרי בהחלט להחזיק בתחושת התקדמות עשירה מבלי להתקרב באמת להשלמת דבר", הוא כותב. "למעשה, קל להפוך בטעות את המשימה לגדולה יותר כשעובדים עליה. אתה ממשיך להוסיף, ללטש, להחליף ולהטיל ספק, ובסוף היום יש לך יותר עבודה, לא פחות". וזו בדיוק ההגדרה של דחיינות. הרי, כפי שאמרנו, ברגע שמתחילים לבצע משימה מגלים כי היא תחומה וסופית, ומה אם לא השלמת יעד מסמן את סופה של משימה, או של שלב מתוכה? ולכן, אחת הדרכים לוודא שאנחנו לא דוחים את הקץ היא להציב יעדים ולסמן לידם 'וי' בכל פעם שמגיעים אליהם.

דחיינות אמנם אינה רצויה, אבל הכאה על חטא גרועה עוד יותר.

לבסוף, טוען קיין, "דחיינות כרוכה בכמות גדולה של מחשבה על עשייה, מבלי לעשות משהו בפועל", וזה אחד הגורמים שמייצרים תחושה שלילית ביחס לפעולות. כבר ציינו כי המחשבה על עשייה לרוב תיצור בעיני רוחנו מצב חמור מכפי שהוא במציאות, והניפוח המלאכותי הזה מוביל אותנו לחכות עוד קצת ועוד קצת. כך שהביטחון של עולם המחשבה הוא מדומה בשני מובנים – ראשית, כפי שמוסבר במיתוס הראשון, הביטחון שלנו לעולם לא יגיע לשלמות, ושנית, השהייה בעולם המחשבה בסופו של דבר מייצרת תרחישי אימים (לרוב רחוקים מהמציאות) ודווקא מורידה את הביטחון שלנו. "התחלה של כל דבר בלי הרבה ביטחון מרגישה מסוכנת, אבל הסכנה האמיתית היא דחייה […] ככל שאתה מבלה יותר זמן בחימום מתוח, כך קרש הקפיצה הופך גבוה יותר".

המיתוסים הללו מספקים תשתית לוגית לפעולה ומוכיחים לנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים  מדוע כדאי להתחיל לפעול. ועם כמה שזה חשוב, כדאי לשאול האם קיימות דרכים קלילות לצאת לדרך. תשמחו לשמוע שעל פי מחקר שפורסם במגזין ה-British Psychological Society התשובה לכך חיובית. כמה קליל? פשוט לסלוח לעצמם על הפעמים הקודמות שנהגתם בדחיינות.

החוקרים בדקו את הנטייה לדחיינות ביחס לאחת המשימות הידועות לשמצה בקרב סטודנטים – בחינות גמר. אם נהיה ישרים, נצטרך להודות כי במקרה הזה מדובר בדחיינות ללא תאריך תפוגה באופן חלקי בלבד, כי מצד אחד יש למשימה תאריך יעד ברור מאוד, אך מצד שני עדיין מדובר במשימה שמחייבת מוטיבציה אישית, היא נוגעת לקידומנו האישי, והשלכותיה אינן משפיעות על בעלי עניין אחרים שעלינו לתת להם דין וחשבון. כך שלענייננו היא יכולה להתאים. ובכן, כדי לבדוק את מנגנון הדחיינות ערכו החוקרים לסטודנטים בדיקות בשלושה מועדים: לפני בחינות האמצע דיווחו הסטודנטים על מידת הדחיינות בלימוד למבחנים וכמה הם סלחו לעצמם על כך; בחצי הדרך בין בחינות האמצע לבחינות הגמר הם דיווחו עד כמה רגשותיהם חיוביים או שליליים; ולפני בחינות הגמר דיווחו הסטודנטים פעם נוספת על מידת הדחיינות.

כשלוקחים אותה בקלות, דחיינות יכולה להפוך להזדמנות

שני ממצאים מעניינים עלו מהמחקר. ראשית הסטודנטים שסלחו לעצמם על הדחיינות בסבב הבחינות הראשון הפגינו רגשות חיוביים יותר בין התקופות ונטייתם לדחיינות ירדה לקראת הסבב השני. הממצא השני היה ציונים גבוהים יותר בקרב סטודנטים שסלחו לעצמם לעומת אחרים. החוקרים משערים כי ניתן להסביר את התוצאות הללו ביכולת של הסטודנט להתקדם הלאה "ללא העול של התנהגות קודמת שתעכב את הלימודים". הסליחה משחררת מרגשות שליליים ומאפשרת להתמקד בביצוע המשימה, שהרי הלקח כבר נלמד ואין עוד סיבה לבחוש בהתנהגותנו הקלוקלת. במקום להכות על חטא, מה שמסיט את תשומת הלב מהדבר החשוב, אנו פנויים מנטלית וקוגניטיבית להתמקד במשימה שעל הפרק.

ואחרי שסלחנו לעצמנו וקיבלנו את הדחיינות כנטייה טבעית שאפשר להתמודד איתה, נפתח לנו פתח להסתכל עליה באור חיובי. זה אמנם נשמע מעט מוזר, אבל לאו בבאוטה כותב בבלוג Zen Habits כי דחיינות עשויה לספק לנו הזדמנות טובה לתרגל כישורי חיים חשובים. המפתח טמון בזיהוי הרגע שאנו רוצים לדחות פעילות לא נעימה – ולעצור שם. בהשתלשלות אירועים 'רגילה', זה השלב שבו אנו זורקים את המשימה בחזרה למגירה, או את עצמנו בחזרה לשילוב המנחם ספה-טלוויזיה. אבל כאשר אנו מאפשרים לעצמנו לשהות רגע עם חוסר הנוחות של הביצוע, אנו יכולים לברר עם עצמנו מה בדיוק המשמעויות הרגשיות של כך: "איזו תחושה זה מעורר בנו, האם זה נורא? האם אנו יכולים לעבוד באווירה כזו? האם אנו מסוגלים להיפתח לחוסר הנוחות שבכל זה, לאמץ את חוסר הוודאות?"

בשיטה הזו לא צריך להגיע למסקנות מיידיות, אבל לדברי בבאוטה חזרה למרחב חוסר הנוחות ושהייה בו מתרגלת אותנו בכישור הכרחי לחיים – פיתוח יכולת ביצועית גבוהה שמובילה גם להשלמת משימות המועדות לדחיינות. החלק המעניין היא שהשיטה הזו לא כרוכה בעשייה, אלא במחשבה. אבל לא כדאי להתפתות לחשוב שזה קל יותר. לעיתים המחשבה על חוסר נוחות עלולה להיות משימה כבדה יותר מאשר עצם הביצוע. ואם נכון הדבר גם עבורכם, תוכלו לפטור את עצמכם מהטרדה המנטלית הזאת באמצעות הסחת הדעת המבורכת שיביא לכם ביצוע המשימה עצמו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום

אם זה מספיק חשוב לנו, אנחנו כבר נדאג לעשות את זה

השראה חיונית לחיינו - אבל האם יכול להיות יותר מדי ממנה?

עוד מרדיו מהות החיים:

הגורל הגנטי שלנו – אנו יכולים להיות המהנדסים הגנטיים של עצמנו