האדם נע על צירו – הפער בין מי שאנחנו שואפים להיות ובין ההתנהלות שלנו בפועל

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

מה ניתן ללמוד מהמחול הסופי על ההגדרה העצמית שלנו וכמה השפעה יש לבחירות שלנו עליה?

תום לב-ארי בייז | 10 אפריל, 2018

כמו להרבה סגנונות מחול אחרים, גם במחול הסופי לכל תנועה יש משמעות. ריקוד הסחרור הסופי, המוכר לרוב, מהווה כלי במסעו של האדם אל עבר החופש, אל עבר תחושת האחדות עם החיים. עם האלוהות. תרגול הריקוד מתחיל בקידה עמוקה, כשהידיים כמו מחבקות את פלג הגוף העליון. כך המתרגל מעלה אל המודעות שלו הוקרת תודה על הרגע הזה, על ההזדמנות לתרגל את הסחרור. הרגל השמאלית מהווה ציר מרכזי והמחולל מתחיל להסתובב לכיוון שמאל, אל הלב שלו עצמו, בעזרת רגלו הימנית. רגל שמאל הנטועה במרכז מזכירה למחולל את נקודת המוצא, את המרכז הפיזי והרוחני שלו.

עם הסיבובים, הידיים מרפות את החיבוק וברכות, כמו מלטפות מבלי לגעת את אזור בית החזה הנקרא "מראת הלב". תנועה זו, משמעותה ניקיון מראת הלב. הסופים מאמינים כי על האדם להשקיע בניקיון מראת הלב על מנת שיוכל לראות את האמת – השוויון והאחדות המחברים בין כל מה שנוכח. הסיבובים ממשיכים והידיים מתקדמות ועולות מעלה אל עבר הפנים, גב כף היד מלטף את הלחיים ומזכיר למתרגל את העדינות והרכות, והידיים נפרשות לצדדים. כף יד אחת פונה אל השמיים ופתוחה לקבל וכף יד שנייה פונה אל האדמה, פתוחה לתת. וכך מסתובב המחולל הסופי והופך למעין צינור חלול, חג סביב צירו, מקבל ונותן.

כדי לא לאבד את שיווי המשקל וליפול, המחולל מרפה את המבט. משחרר את הצורך לפקס את עיניו על נקודה מסוימת ומעין בוהה באוויר, בתמונה הלא ברורה המסתובבת סביבו כאשר הוא עצמו מסתובב. המחול הסופי הוא חוויה המגלמת בתוכה תחושת חופש ושחרור ממגבלות התודעה שלנו. כמובן שיש לעבור את שלבי התרגול הראשוניים בהם עוד קשה להיפרד, והצורך להיאחז במשהו מוכר, להיות בשליטה, אינו מרפה ומונע מהמתרגל להתמסר אל הלא נודע. אחד המרכיבים המשמעותיים החוזרים על עצמם במחול הסופי הוא החזרה אל המרכז. גם במדיטציית ארבעת הכיוונים, נע המתרגל קדימה, הצידה ולאחור, כשבכל פעם הוא שולח רגל ויד תואמות אל אחד הכיוונים וחוזר למרכז. הכול קורה בתנועה סיבובית כלשהי, הכול קורה ברכות, והכול מדגיש את השמירה על המרכז.

המחולל הסופי נע על צירו ומה איתנו?

מכירים את החוויה של לנסוע עם קבוצת חברים של חברים לחופשה? מצד אחד אתם סורקים את השטח, מנסים להבין עם מי מעניין לכם ומי מצחיק אתכם ואת מי בא לכם לשאול מה, ומצד שני אתם הופכים עסוקים בכיצד הם חווים אתכם. האם אני שקטה מדי ונתפסת כלא מעניינת? האם אני משקיעה מדי בלנסות להצחיק עד שזה לא מצחיק אף אחד ובטח לא אותי? כמה נפח מהשיחה אני תופסת והאם אני מגיבה נכון לאנשים החדשים האלה מסביבי? מרוב שאלות ותהיות אתם הופכים לא קשובים לסביבה ומגיבים פחות ופחות נכון אליה, עד שאתם מוצאים את עצמכם יושבים לבד ולא מבינים מה קורה פה. מרגישים שאתם "לא אתם". שאתם רחוקים מהמרכז שלכם ובטח שלא נהנים מהחופשה. הריקוד הסופי בא לתת מענה בדיוק לתופעה הזו – להתרחקות מעצמנו.

על פי הסופיזם, אחד התרגולים החשובים בחיים שלנו הוא החזרה אל המרכז הזה. הסופים מאמינים כי קיימת תנועה מתמדת של יציאה מהמרכז שלנו. התרחקות ממי שאנחנו "לטובת" מניעים אחרים כמו ריצוי או הצורך להשתלב, כמו להוכיח את עצמנו ועוד טובים אחרים. על ידי המחול והתנועות הסובבות סביב ציר האדם, הסופים מתאמנים ומשרישים את ההתקרבות פנימה. ומה אם, כמו מחולל מתחיל שרגל הציר שלו נעה כל פעם ממקומה ולא נשארת במרכז, אנחנו לא בטוחים מי הוא ה"אני" שלנו או מהי נקודת המוצא אליה אנחנו שואפים להתחבר?

ג'ירוסקופ – נשאר יציב ונאמן לצירו המרכזי גם כשכל התפאורה מסביבו מתהפכת.

הסופר בנג'מין פ. הרדי כותב "תגיד לי למה אתה אומר 'כן' ואגיד לך מי אתה". לפי רעיון שהציג ב-Medium אומר הרדי שהפעולות שאנו עושים הן אלו שמגדירות אותנו לעצמנו. כלומר, אם אני קם בבוקר ויוצא לריצה, אני אומר לעצמי, בין אם במודע ובין אם לא במודע, "אני בנאדם שקם בבוקר ויוצא לריצה". אותו הדבר תקף לגבי מה אני בוחר לאכול, לגבי כל רגע שבו אני בוחר לדפדף בפייסבוק במקום לעשות משהו אחר או אפילו לגבי רגע זה בו אתם קוראים את הכתבה. הרדי מתייחס לפעולה כאל בחירה להגיד "כן" לאותה פעולה – כאשר כל "כן" שאנחנו אומרים למשהו או למישהו הוא הגדרה עצמית שלנו, והוא מאפיין את מי שאנחנו בעינינו. על פי תיאוריה זו, אנו אלו המזינים את "מי שאנחנו" בעיני עצמנו ויכולים כמובן לשלוט בהגדרה הזו על ידי בחירה. אם נגיד "כן" לפעולות שהיינו רוצים שיגדירו אותנו ו"לא" לפעולות שלא היינו רוצים שיגדירו אותנו, נוכל לבנות את ה"אני" שלנו ככזה שנעריך ונרצה לשמר.

וורן באפט אמר ש"ההבדל בין אנשים מצליחים לאנשים מצליחים מאוד הוא שאנשים מצליחים מאוד אומרים 'לא' כמעט לכל דבר". באמירה זו טמונה מחשבה על היכולת שלנו לברור מי אנחנו או מי אנחנו לא, ולאן אנחנו הולכים. בכל רגע שאנו אומרים "כן" למשהו מבלי לבחור בו, אלא מתוך אוטומט, אנחנו אומרים "לא" לאולי אלפי אפשרויות אחרות העשויות להיות נכונות יותר לנו ולמי שאנחנו שואפים להיות.

זווית אחרת מספק הסרט Yes man בכיכובו של ג'ים קארי, המגלם בחור שלאור מספר התרחשויות בחייו מוצא את עצמו בודד ומסוגר. ביוזמת מכר הוא מצטרף לסדנה בה הוא מונחה להגיד "כן" לכל הצעה הנקרית בדרכו, ללא הבדל דת גזע ומין. קארי מוצא את עצמו חווה המון דברים חדשים שלא חווה קודם, יחסיו עם חבריו משתפרים והוא אפילו מתחיל לבנות חיי אהבה חדשים. כל הסיפור מסתבך כאשר הבחורה החדשה בחייו ואחרים מגלים שהתקרב אליהם לא מתוך שיקול דעת אלא מתוך אוטומט שיצר לעצמו. כולם מאוד נרעשים אך מתוך הבלאגן, לומד קארי על האיזון בין "כן" ל"לא" ועל פתיחות לחוויות חדשות ואנשים שונים. איך שלא נהפוך את זה, מילת הקסם היא "בחירה".

מתקרבים אל עצמנו

בפסיכולוגיה חברתית ישנו מונח הנקרא "דיסוננס קוגניטיבי" (ובעברית תקנית, צריר הכרני). המונח מתייחס למצב שבו האדם מתמודד עם קונפליקט וסתירה בין עמדותיו ותפיסותיו ובין התנהגותו בפועל. מדובר על מצב בו אותו אדם מתנהל על פי מניעים שמקורם הוא בדרך כלל פחד והם עומדים בסתירה לאופן שבו הוא תופס את עצמו או את מי שהוא שואף להיות. בסתירה עם המרכז שהוא רוצה שיהיה לו. הסתירה הזו יוצרת חוסר ביטחון מכיוון שהאדם אינו בוטח בעצמו. על פי הרדי, ביטחון הוא תוצר לוואי של התנהלות הולמת מוצלחת. כלומר, אורח חיים הבא בהלימה עם האמונות והתפיסות שלנו מייצר תחושת ביטחון עצמי.

מהאטמה גנדי הרחיק ואמר כי "להאמין במשהו ולא לחיות לפיו זה חוסר יושר". ואם להישען על האמירה של גנדי ולתרגל דרכה חזרה למרכז שלנו – להגדרה העצמית שאנחנו מחפשים – לא רק המחשבות שלנו מגדירות אותנו, אלא גם, ואולי בעיקר, הבחירות שלנו. לא רק המילים, אלא גם המעשים.

ההתקרבות אל עצמנו וצמצום הפער בין הערכים והתפיסות שלנו אל המעשים הם הערכים הדומיננטיים של הפעילות "ערכים בתנועה" של מרכז "מהותי". הפעילות מתאימה לקבוצות בכיתות ג' – ח'. לפרטים נוספים.