איזו אסטרטגיה טובה יותר להישרדות, ספרינטים מהירים למרחקים קצרים או חלוקת כוח ושימור אנרגיה לאורך זמן? אפשר ללמוד לא מעט כשמתבוננים בטבע וכיצד יצוריו מתמחים בשיטות ספציפיות. אומנם לאדם אין את היכולות הפיזיות של בעלי החיים, אך הוא מאסטר בלמידה ויישום של טקטיקות מוכחות בדרכים יצירתיות.
גנו מצוי וצבוע נקוד, שניים מסמלי המופת של יעילות ביולוגית. לשתי החיות מאפיינים דומים רבים. מבנה הגוף המשופע שמקנה להן חזות משונה אך כושר תנועה עילאי, הפרווה המדובללת, המראה המוזנח, המוניטין הלא מחמיאים ועוד מכנה משותף אחד שהוא נגזרת של כל הקודמים – הצלחה מסחררת. בזמן שבעלי חיים אחרים הולכים ומתקרבים לסכנות הכחדה, הגנו והצבוע משגשגים.
השניים גם נבדלים זה מזה. מלבד היותם שחקנים בצדי מתרס שונים של שרשרת המזון ושאר ההבדלים הברורים מאליהם, הגנו והצבוע פיתחו אסטרטגיות הימלטות ומרדף שונות: הגנו, היונק החמישי המהיר ביותר, הוא אצן שיכול להגיע למהירות שיא של 80 קמ"ש בעת מרדף, ואילו הצבוע, שמגיע למהירות מרבית של כ-60 קמ"ש בלבד, התברך בסיבולת לב-ריאה מעולה שמאפשרת לו להתמיד בריצה איטית יחסית לאורך זמן רב.
איזו אסטרטגיה טובה יותר להישרדות, ספרינטים מהירים למרחקים קצרים או חלוקת כוח ושימור אנרגיה לאורך זמן? כאמור, הן הגנו והן הצבוע הם סיפורי הצלחה אבולוציוניים שמצליחים לשגשג בעולם שהולך ונעשה עוין לחיי בר. אפשר ללמוד לא מעט כשמתבוננים בטבע וכיצד יצוריו השונים מתמחים באסטרטגיות שונות. האדם, כאחד מיצורי הטבע, התמחה בנישה ייחודית: הסתגלות לתנאים משתנים. אמנם אין לו את היכולות הפיזיות של בעלי החיים השונים, אך הוא למד ליישם את העקרונות שהוא רואה אצלם בדרכים אחרות שמשרתות אותו.
האם אתם זורמים כמו נהר או שוצפים כמו הים?
היום לאדם יש בעיות שונות מאלה של הגנו או של הצבוע. אנחנו כבר לא זקוקים לווסת מהירויות כדי להשיג אוכל או להימנע מלהפוך לכזה. אבל כמו אצל מקבילינו מהסוואנה, דוושת הגז שלנו היא עדיין רכיב מפתח לחיי יעילות. קצב החיים שלנו הפך לנושא מעורר מחלוקות ודיונים. הרוב הגדול מסכים שחיים במהירות שיא אינם אפשריים לאורך זמן. הדעות מתפצלות באשר לאופן חלוקת האנרגיה: כוח מתפרץ של ספרינטים עם הפוגות מוחלטות ביניהם, או ריצה במהירות נמוכה יותר אך אחידה ועקבית לאורך זמן. לסיים מטלה אחת בכל פעם באבחת גאות שלאחריה שפל, או לעבוד על המשימות בזרימה איטית ובלתי פוסקת כשל נהר? הבלוגר נילס זלצגבר הוא תומך נלהב של גישת הגאות והשפל, או הספרינטים. בפוסט שכתב עבור Medium הוא אף מציג מספר טיעונים משכנעים למדי בנוגע ליתרון שמספקים לנו חיים של מהירות מתפרצת ומנוחות.
"אנו חיים ביקום מחזורי, המאופיין במעברים קצביים דמויי-גל בין פעילות ומנוחה", מסביר זלצגבר ומוסיף כי אצל האדם המחזור הדומיננטי מושפע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו והחשיפה לאור היום. אנחנו מהונדסים לחיות בסבבים של הוצאת אנרגיה וחידוש אנרגיה, ולכן, לדבריו, מתפקדים כך בצורה האולטימטיבית גם בקנה מידה קטן יותר מיממה. "משאבי האנרגיה שלנו אינם בלתי-נגמרים. איננו יכולים לרוץ ספרינט יותר מ-10-20 שניות. איננו יכולים להתרכז שעות על גבי שעות ברצף, איננו יכולים להישאר ערים יותר מ-18-20 שעות בטרם רמת הביצוע צונחת". כדי להביא את היכולות שלנו לכדי מיצוי מקסימלי עלינו להיות נאמנים לטבע זה, ולעבוד באינטנסיביות מלאה לפרקי זמן קצובים, אבל כשאנו נחים עלינו לנוח עד הסוף, באותה אינטנסיביות.
עבור הגנו מדובר בריצה גרידא, אבל איך זה בא לידי ביטוי אצלנו? נניח שבבנק המשימות שלנו יש שלושה דברים לעשות: לחבר דו"ח, לנסח מייל תגובה ולמצוא סרטון אינפורמטיבי. זלצגבר טוען כי רבים מנסים לבצע את המשימות במקביל, תוך שהם עסוקים בשאר עניינים שכלל לא קשורים לנושא, כמו ביקורים תכופים ברשתות או באתרי חדשות. אך לשיטתו, הדרך היעילה ביותר לבצע את המשימות היא לבודד אותן זו מזו ולהקדיש את מלוא האנרגיה ותשומת הלב לכל אחת מהן בנפרד. לא עושים דבר נוסף עד שמסיימים את הדו"ח. לאחר שסיימנו אותו לא קופצים הלאה למשימה הבאה, אלא עוצרים ומתרעננים לפרקי הזמן המתאימים למשימה ולשעה ביום. "רבים מאיתנו רואים בהפסקות סימן לחולשה ובמקום זה עובדים במצב קבוע של שימור אנרגיה במשך שעות", זלצגבר מסביר, אך לדבריו, "אתה צריך להיות או עסוק לגמרי בעבודה, או מנותק כצעד אסטרטגי". בלי וואטסאפ, בלי שיחות מסדרון, בלי תירוצים ללכת למטבח. "לעבוד כמו משוגעים", במילים שלו. וכשמגיע הזמן לעצור, עוצרים. בלי לסגור חורים פה ושם, או גרוע מכך, למלא חללים בעבודה מדומה. פשוט לעמוד וללחך עשב כמו גנו.
דומים אבל שונים. אנחנו יכולים ללמוד מהאסטרטגיות הנבחרות של מגוון בעלי החיים. צילום: Simon Eeman / shutterstock
אם קראתם עד כאן ותהיות רבות עלו וצפו בכם לגבי השיטה הזו, אתם בחברה טובה. כי מנגד קיימת הגישה שגורסת כי פרצי כוח כאלה לא יכולים לכסות מרחקים ארוכים. את הצד הזה מייצג הבלוגר המפורסם ג'יימס קליר שמספר בפוסט על חבר שהצליח לחבר ספר בתשעה חודשים בלבד, דווקא בזכות אסטרטגיה של שימור כוח וחלוקת אנרגיה. לדבריו, אותו חבר כתב בסך הכול שלושה עמודים ביום, בהשוואה לסופרים אחרים "שכותבים כמו משוגעים כדי לסיים את ספרם". מעניין ששתי הגישות משתמשות באותה טרמינולוגיה, רק בקונוטציה הפוכה. בכל מקרה, קליר כותב כי "אחרי מספר שבועות בקצב שלא ניתן להחזיק בו לזמן רב, או שהספר גמור או שהכותב גמור".
אם זלצגבר מדבר על כוח מתפרץ, קליר הוא חסיד של ממוצע המהירות לאורך זמן. אותו חבר סופר לא היה עומד בקריטריונים של הראשון, שכן בפרק הזמן שהוקדש לעבודה הוא לא הגיע לשיא הפרודוקטיביות מתוך מחשבה מושכלת. "אולם", הוא מסביר, "לאורך טווח של שנה או שתיים, המהירות הממוצעת שלו הייתה גבוהה בהרבה". וכך לגבי כל דבר שאנו עושים. כאשר אנו נמצאים בפרץ של התלהבות מדבר חדש, יהא זה תחביב, מערכת יחסים, גאדג'ט שקנינו, הרגל שסיגלנו או מה שלא יהיה, אנו נוטים להתחיל באינטנסיביות גבוהה שדועכת עם הזמן – ואיתה ההישגים שלנו. נניח שהחלטנו מהיום לבשל רק אוכל אורגני ואנחנו מקדישים כל בדל פנוי של זמן ואנרגיה למחקר של רכיבים, מתכונים והווי היקפי. אחרי חודש, בלי ששמנו לב, אנו חוזרים להרגלי התזונה והצריכה הקודמים. מדוע? כי קשה לנו להתמיד בממוצע מהירות גבוה מאוד לאורך זמן. אבל יש הפסקות, יאמרו תומכי גישת הספרינטים. ובכן, בקרב ספורטאים קנה אימון האינטרוולים – סדרת ספרינטים עם מנוחות – שם של אחד הסיוטים הידועים לשמצה. פרצי עבודה מאומצים מכלים את האנרגיה שלנו די מהר, אפילו אם אנו נחים ביניהם.
זו שאלה של קנה מידה
ממוצע המהירות לאורך זמן הוא נתון שמתחשב בפרקי זמן ארוכים. הוא בוחן את ההישגים בפרספקטיבה רחבה. את האפקט צריך לחפש לא באימון שעשינו היום, בשבוע הראשון לדיאטה או בכמות העמודים שכתבנו החודש. על התוצאות צריך להביט כשהן מצטברות לכדי הרגלים ברי-קיימא, כאשר השינוי שחיפשנו מתייצב והופך למציאות חדשה. התמדה על חשבון עוצמה. זו, תשאלו את הצבוע הנקוד, גישה שדורשת הרבה סבלנות. ויחד עם זאת, קליר טוען, "הנה הדבר המפתיע לגבי מהירות ממוצעת: לא דרוש זמן רב עבור ממוצע המהירות לייצר תוצאות מדהימות". אל תחפשו פה מהפך מיידי. אבל אם תביטו בגרף תמצאו תנועה צמיחה ליניארית כבר מהיום הראשון.
קליר מוסיף כי אנו אף יכולים להגביר את ממוצע המהירות, מעט בכל פעם. הוא מציג את עיקרון "טקס הסיום" של הרגלים. בכל פעם שהגענו למהירות ממוצעת מספקת ואנו רוצים לעלות מדרגה, עלינו להסתכל על ההרגל הנוכחי שלנו כמו דרגה שצריך לסיים ולעבור לדרגה הבאה שהיא אך במעט יותר מהירה. "אם המהירות הממוצעת שלכם היא שלוש ארוחות בריאות בשבוע", הוא ממחיש, "האם אתם יכולים 'לערוך טקס סיום' [ולעבור] לארוחה בריאה ביום?" המפתח הוא להכיר במגבלות שלנו, לא לנסות לטרוף את העולם ביום אחד.
אולי כדי ליצור מעט דרמה הדגשנו את הניגודיות שבין שתי הגישות, כאילו שרק אחת מהן נכונה. אבל זה לא לגמרי המצב. כפי שפתחנו ואמרנו, האדם הוא יצור שהתמחה בלמידת דפוסים ובהתאמתם לאורח חייו בצורה יצירתית. ולכן יותר מדויק יהיה לומר שמדובר בגישות משלימות ולא בהפכים. מה שיכול להתאים לסוג אחד של פעילות לא בהכרח מתאים לאחרת. יש לנו את האופציה לספרינטים ולריצות מרתון, והחוכמה היא לא רק לדעת כיצד לאמץ כל אחת מהיכולות, אלא מתי.
בתורת הכאוס קיימת תופעה שנקראת פרקטל – צורה גיאומטרית שמורכבת מהעתקים קטנים של עצמה. כל איבר הוא מיקרוקוסמוס של הצורה המקורית הגדולה. הדפוס הזה קיים במקומות שונים בטבע ואנו אוהבים למצוא אותו גם בחיינו האישיים. הוא עושה לנו סדר. היינו שמחים, למשל, לחשוב שיש קצב חיים מסוים שנכון עבורנו ברמת המיקרו כמו ברמת המאקרו. שפרצי מאמץ מרוכזים שמניבים לנו תוצאות יפות ביום עבודה, לצורך העניין, יעילים באותה מידה גם כאסטרטגיה לחיים. אבל אולי דווקא משמח לגלות שהחיים שלנו יותר מגוונים ודורשים מאיתנו הסתגלות, שינוי מצבים ודינמיות. אחרת היה אולי יותר נוח, אבל די משעמם.
תמונת כותרת: Masonjar / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי "שעת שולץ" ומדוע דמויות מפתח היסטוריות הקפידו לפנות לה זמן בסדר היום
יכולת אישית עדיפה על קשרים שטחיים – אשליית הנטוורקינג ויתרונם של השקטים
ההרצאה השבועית של TED: ניהול זמן ותעדוף משימות בהשראת אלגוריתמים חכמים
עוד מרדיו מהות החיים:
