יצירתיות היא אחת משאלות מיליון הדולר של ימינו – מדוע היא כל כך חשובה לנו ואיך אפשר לפתח אותה?
כל אדם, כל הזמן ובכל מקום נדרש ליצירתיות. בין אם עליו למצוא תשובה טובה לשאלה מתקילה בריאיון עבודה ובין אם הוא מחפש מתנה מפתיעה לחבר שכבר יש לו הכול, ואפילו רק בשביל לתכנן יום שגרתי. היכולת לחשוב בצורה יצירתית מאפשרת לנו ערוצי התקדמות מפתיעים, היא מסיבה לנו עונג וסיפוק מעצם פריצת הגבולות והיא עשויה אף להציל את החיים שלנו ברגע הנכון. כחלק מסדרת הרצאות המתקיימת באוניברסיטת בר אילן, נפגשו ב-20 למרץ 2018 פרופסור משה בר והשף אייל שני לריאיון בנושא יצירתיות ומוח.
פרופסור בר, ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר אילן, שוחח עם שני וחיבר בין סיפוריו הצבעוניים של השף המפורסם ובין ממצאים מוכחים מתחום המדע. על פי בר, אחת הסיבות שבגללה תחום המחקר בנושא יצירתיות לוקה בחסר היא הקושי להגדיר מהי יצירתיות ולאמוד אותה. יצירתיות מגיעה מהאזור המטושטש שתחת מטריית הלא מודע ולכן יותר מורכב ליצור כלים למדידתה. אם ניקח לדוגמה את תחום המוטוריקה, יהיה הרבה יותר קל לבקש מאדם להניע איבר ובתוך כך למדוד את רמת הפעילות העצבית באזורים שונים במוחו, לעומת לשבת ולחכות יחד עם הנבדק לרגע הספציפי שבו יעלה במוחו רעיון יצירתי. גם שני מתאר אותה כנושא חמקמק שמגיע תמיד כשאתה לא מצפה לו. "מה שאני מצליח לאפיין הוא שככל שהמרחק בין שני הדברים המתחברים הוא גדול, ככה הניצוץ גדול וכשהוא פורץ – העניין הוא – במרחק נשימה אחת, להעניק לו צורה. אחרת הוא בורח".
ואכן, אחת ההגדרות ליצירתיות בתחום חקר המוח היא היכולת לעשות קישור בין עולמות שונים. כלומר, היכולת לחבר הבנה מתחום אחד עם הבנה מתחום אחר ולשלב אותן לכדי רעיון חדש. ככול שהעולמות שביניהם חיברנו רחוקים יותר, כך מידת היצירתיות של הרעיון גבוהה יותר.
חשיבה אסוציאטיבית
כדי להבין את המרחק בין העולמות נסתכל על אחד מסוגי החשיבה הנחקרים היום: חשיבה אסוציאטיבית. הכוונה ליכולת החשיבה המאופיינת במעבר מנושא לנושא. דמיינו את עצמכם מטיילים עם הכלב בלילה: הרחוב שקט, הפעולה שאתם מבצעים מאד פשוטה ואוטומטית עבורכם – יד אוחזת ברצועה והרגליים משוטטות בקצב איטי אחר הכלב המרחרח – והראש שלכם נודד ממקום למקום. מארוחת הערב שהייתה קודם לכן אצל חברים, אל מה שלבשתם, שהיה מוצלח מאוד ואולי תלבשו את זה גם מחר לעבודה, לשיחה שהתפתחה היום בישיבה ומה שאמרתם בה ואתם קצת מצטערים שאמרתם. הראש ימשיך לנדוד לשיחה אחרת שהייתה ולהופעה שמתרחשת בסוף השבוע, משם פתאום יצופו מחשבות נעימות על ים ועל כמה מוזר שהשנה לא היה כמעט חורף ומה זה עושה לאקלים ועל כך שבאמת לא ראיתם כמעט אבוקדו השנה. בטח הבנתם את הסיטואציה.
זו נחשבת חשיבה אסוציאטיבית רחבה, מכיוון שעולמות התוכן שאליהם נדדתם היו מגוונים, ואם נסתכל על ההתחלה ועל הסוף – אין ביניהם כמעט קשר. המרחק בין קטגוריות תוכן שונות נחקר כבר שנים והיום קיים מודל היודע למפות תכנים רחבים מאוד ולייצר אנליזה של מספר ה"קפיצות" המחברות בין קטגוריות שונות. ככל שמספר הקפיצות גבוה יותר, כך המרחק האסוציאטיבי ביניהן גדל.
אחת הסיבות שהתחום כל כך מעניין היא שמתוך מחקריו של בר ניתן לראות קשר ישיר בין רוחב החשיבה האסוציאטיבית ובין מצב רוח ירוד המאפיין דיכאון, מאניה-דיפרסיה ואפילו התמכרויות. איך זה קשור? כל השלוש מתאפיינות בחשיבה חזרתית – חשיבה אסוציאטיבית צרה. אדם הסובל מדיכאון, במצב של נדידה אסוציאטיבית כפי שתיארנו קודם, יחזור שוב ושוב אל הרגע שבו אמר את מה שהצטער שאמר, ולא יצליח לדלג רחוק מהנושא. הוא אולי ייזכר לרגע בהופעה שמתקיימת בסוף השבוע אבל מיד יחזור ל"אבל למה אמרתי את זה?" חשיבה אסוציאטיבית צרה מפחיתה את יכולת החשיבה היצירתית מכיוון שאינה מאפשרת לנו להגיע מלכתחילה אל עולמות תוכן רחוקים.
רגע של חסד
על פי שני, כדי לפתח ולשמר את היצירתיות שלו הוא קודם כל שומר על הידיעה שברגע האמת הרעיון היצירתי יבוא. על החסד. הוא מאמין ברעיון שיגיע ממעמקי התת-מודע ובעצם בעיקר מוודא שהשטח יהיה מוכן לקראתו. הוא מזין את הקרקע בידיעות ובהבנות מכל תחום שרק אפשר ומברך את בוא הרעיון על ידי מבט מעלה. "אני יודע להכין את עצמי למצבי הידיעה האלו, לשמר את הקרקע הפורייה והקשובה בשבילם. שום דבר הוא לא 'לא חשוב' בעיניי, הכול מתקבל באהבה מתוך הידיעה שיום אחד הוא יחבור למשהו אחר […] כמו עבד, אני נאלץ כל הזמן להביט מעלה ולחכות שזה יגיע".
התבוננו סביבכם. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהפוך לרעיון הגדול הבא.
סיפור על רגע של חסד: שני התבקש על ידי חברה למוצרי חלב להמציא ממתק-עוגה. ממתק שהוא עוגה, או עוגה שהיא ממתק – איך שתבחרו להסתכל על זה. "מה זה ממתק? פסק זמן זה ממתק, טוויסט זה ממתק. זה באר שהוא מתוק, שהוא ממולא במשהו ושיודע לחיות בתוך תיק. ועוגה? אנחנו יודעים מה זה עוגה. עוגת גבינה זה עוגה, בלאק פורסט זה עוגה. מיד הבנתי שאני לא צריך להמציא עוגות. שכל העוגות הומצאו. אני רק צריך לבחור במה אני משתמש". שני המשיך להגות בנושא, שאל את עצמו במה ממתק עוסק? מה המשמעות שלו ומה משותף לכל הממתקים, והגיע לקו מנחה שהוא השלד. לכל הממתקים יש עמוד שדרה – בדרך כלל זה הוופל. בלעדיו הממתק יתפרק ויימס. עם זאת, היה לו ברור שהבעיה בבניית עוגה על וופל היא הלחות: כאשר יסגור את המוצר בעטיפה היא תייצר עובש. אז איך כולאים עוגה מבלי שהיא תירקב, בתוך הממתק?
שני לא ידע מה הפתרון. במשך חודשים ארוכים הוא חכך בשאלה ויום הדד-ליין כבר התקרב. הלחץ עולה והרעיון ממאן לבוא. והנה מגיעה הפגישה בה הוא אמור להציג את הממתק-עוגה, ועדיין אין לו קונספט. הוא בדרך לפגישה, ברכב, המוח קודח והוא יודע שהתחושה הזו לא נותנת ליצירתיות לעבוד. מתוך מצוקה הוא מגלגל את העיניים למעלה לכיוון השמיים ומבקש שמשהו יציל אותו, והנה משהו קורה. "אני מרגיש שמשהו מתחיל להתרחש לי מעל הראש וזה עוד שנייה יורד", מספר שני. הוא מתענג על התחושה הנעימה ועוצר בצד הכביש. מניח את הראש על ההגה ורואה בעיני רוחו – צבים. שני תמיד היה מוקסם מצבים ומשתף שכשהוא מביט לתוך עיניהם הוא חש כאילו הוא רואה 250 מיליון שנים אחורה בזמן. "צב זה בדיוק מה שהם ביקשו ממני", הוא מבין פתאום, "צב זה ממתק-עוגה". לצב אין עמוד שדרה, אין לו וופל, אבל הוא מלא בדברים. יש לו שריון חיצוני המגן על הכול. כלומר – אם הוא ייקח עוגה ויצפה אותה בשריון חיצוני אטום לחלוטין מאוויר, סוג של שוקולד ששני יודע להכין, הוא יוכל לשמור על העוגה רטובה לגמרי. והנה לכם – יצירתיות.
לפי שני, הרעיון הזה לא היה מתגלגל לראשו לעולם אם הוא לא היה מעניק את מלוא תשומת הלב לצבים במהלך חייו. הידיעות או התובנות שנאסוף היום עשויות להפתיע אותנו, ובענק, אפילו בעוד עשרים שנה. הוא ממשיך ומסביר כי קיימת נטייה להבדיל בין מישהו למשהו ולייחס למשהו חוסר ערך ועניין. שני, לעומת זאת, מתייחס לכל מזון במטבח כאל ישות בעלת חשיבות – אוסף ממנה פיסות מידע, קשוב ופתוח ללמוד, ואלו קופצות ברגע הכי לא צפוי היישר אל חיקו של רעיון יצירתי חדש. גישה זו מותירה אותנו פתוחים לקבל ידע ממקורות מגוונים יותר. מנקודת מבטו, קיים דיאלוג שלם עם האוכל במטבח ואם נהיה קשובים נוכל להתחבר לרצון של כל מרכיב לחבור אל מרכיב אחר.
טנגו של עוררות ודיכוי
משעולים רחשי הצחקוק באולם, מסביר פרופסור בר שאחת הסיבות בעיניו לצחקוקים היא היציאה מאזור הנוחות. אחד מדפוסי הפעילות של המוח הוא להכניס הכול לשבלונות. אנחנו מקטלגים על מנת שיהיה לנו קל לזכור. בהסתכלות אבולוציונית, זו הייתה השיטה היעילה ביותר להתמודד מול סכנה. להבדיל אויב מידיד. כאשר מישהו ממוסס את השבלונות לנגד עינינו אנחנו נותרים פגיעים וחשופים, ובמובן מסוים ערומים. זה עלול לעורר תחושת אי נוחות. אך לרוב אלו גם המקומות שכאשר נאפשר להם להתמוסס נראה שעולמות שונים, בקלות יתרה, מתחברים.
מנגנון העברת המסר הכי נפוץ של תאי העצב במוח פועל כגל של עוררות ודיכוי. מתח חשמלי מצטבר, עובר סף הנקרא "סף השפעול", פולס גדול של חשמל "נורה" לאורך התא, ומיד מופעל מנגנון דיכוי המוריד את המתח חזרה למצב ההתחלתי, מוכן להעברה הבאה. לדבריו של בר, מוח בריא כל הזמן עסוק בהפעלה ודיכוי של פעילות, כאשר אקט הדיכוי הוא גם זה שמצר את החשיבה האסוציאטיבית היצירתית ומשיב אותנו ל"תלם". היכולת לדכא ולווסת פעילות מתפתחת בגיל מאוחר יחסית ויש לה תפקיד מפתח בתהליכי למידה, הפרדה בין עיקר לתפל והתמודדות עם מצבים מורכבים. אלו היתרונות שלה. היתרונות שאנחנו מרוויחים לפניה הם, למשל, מידת יצירתיות גבוהה מאוד, סקרנות ופתיחות מחשבתית. ניתן לראות את הפער הזה בצורה ברורה כאשר מתבוננים בהתנהלות של ילדים.
שני מתייחס לדיכוי הבא מבחוץ. כאדם יצירתי המאופיין במידת דיכוי נמוכה, הוא חש כי דווקא הסביבה היא זו שדואגת לדכא את היצירתיות ואת פריצת הגבולות. מבחינתו, ברגע הזה שרעיון מתחיל ללבוש צורה בתוכך, אתה חייב שיהיה לך מחסה. הוא מציע שלכל אחד תהיה איזו מנהרה שכרה בתוך האדמה, או מרחב אינטימי בתוכו, שיגן עליו ויאפשר לו, עירום ונינוח, ללא גבולות ודיכוי, לתת לעולמות שונים לרקוד זה עם זה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה השובבות של סלבדור דאלי יכולה ללמד על יצירתיות והגשמה עצמית
יצירתיות מתוכננת מראש – מחקרים הוכיחו כי אנו יכולים לכוון עצמנו לחשיבה חדשנית
תנו למצב הרוח להתבשל על אש נמוכה – היתרונות הפסיכולוגיים המפתיעים של עולם הקולינריה
עוד מרדיו מהות החיים:
חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"
