על פי מודלים מתמטיים, הרווח שלנו לטווח הארוך גדל כשאנו לוקחים בחשבון את הרווח לסביבה
בדיחה עממית מספרת על אופה אחד מהעיר חלם שפגש באחד הימים פיה, וזו הציעה לו שתי משאלות. ביקש ממנה האופה תנור שיכול להנפיק אינסוף מאפים ומשהגשימה הפיה את משאלתו הראשונה, ביקשה לדעת מה משאלתו השנייה. משראה את הפלא, מיד דרש ממנה תנור זהה נוסף. הבדיחה מתארת את התנהלות האבסורדית של האדם מול משאבים ואת האימפולסיביות המאפיינת את קבלת ההחלטות שלו. עד כמה אנחנו רציונליים כשזה נוגע לשימוש במקורות העומדים לרשותנו, שלצערנו אינם בלתי-מוגבלים?
השאלות הללו נחקרות במגוון תחומים, ואחד המרתק שבהם הוא ענף של כלכלה המוכר בשם "תורת המשחקים". מדובר באוסף של מודלים מתמטיים שנועדו לחזות את ההתנהגות האנושית, בדגש על קבלת החלטות בהקשר כלכלי. השילוב של פסיכולוגיה ומתמטיקה מוליד תובנות מרתקות על אופן ההתנהלות שלנו – אחת מהן היא העובדה שבמקרים רבים השיקולים הפרטיים שלנו נמצאים בהלימה עם אינטרסים חברתיים רחבים. לעיתים האינטרסים הפרטיים והכלליים נתפסים כסותרים, כיוון שאם המשאבים מוגבלים, כל מה שמתחלק בין כולם בהכרח יורד מהאינדיבידואל. אבל הגישה של תורת המשחקים מביאה בחשבון שבניהול נכון, משאבים יכולים להיות מקור לשפע – אולי לא אינסופי, אבל בהחלט מתמשך וצומח. ואז האינטרסים מצטלבים.
אנימציה של TED-Ed עורכת לנו היכרות עם התופעה שמכונה "הטרגדיה של נחלת הכלל", ומסבירה כיצד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מוליכה אותנו לקבל החלטות אימפולסיביות שבסופו של דבר סותרות את האינטרסים האישיים שלנו. לצד זאת, מתברר כי אנחנו מצוידים גם בשכל ישר המאפשר לעקוף את הכשלים המובנים בקבלת ההחלטות, ולבנות מערכות חיים יציבות ובריאות לאורך זמן. היופי הוא שכשאנו דואגים למקסם את האינטרסים האישיים שלנו לאורך זמן, אנחנו לא צריכים לעשות עוד דבר. התועלת עבור הכלל כבר תצמח מאליה.
דייג, אוהב דגים?
הנחת יסוד בתורת המשחקים היא שכל אדם מונע מהשאיפה למקסם את הרווחים ואת האינטרסים שלו. כשלוקחים את ההנחה הזו כפשוטה, העולם נראה כמו זירת מאבק תמידי בין אינדיבידואלים. למשל, מסבירים לנו ב-TED, אם מספר דייגים חיים בקרבת בריכה שבה אוכלוסיית דגים מוגבלת, האינטרס של כל דייג לכאורה הוא לתפוס כמה שיותר דגים בכל יום עבודה. אבל המתמטיקה של תורת המשחקים מציגה היגיון אחר.
נניח, על פי הדוגמה שבסרטון, שבבריכה יש 12 דגים ומתפרנסים ממנה 4 דייגים. מדי לילה הדגים מתרבים וכל זוג מוסיף דג אחד למאגר, כך שבבוקר מגיעים ארבעת הדייגים לבריכה עם 16 דגים. במצב כזה, האינטרס של כל דייג הוא ללכוד דג אחד בלבד, על מנת לשמור את האוכלוסייה המקורית על 12. בכל תסריט שבו מישהו ידוג יותר, האוכלוסייה לא תצליח לשחזר את קצב הרבייה ותוך מספר ימים הדגים ייעלמו כליל מהבריכה. הדייגים יישארו ללא פרנסה, ואפילו אם אחד מהם תפס את כל ה-16, אחרי שבועיים ויומיים הוא ייוותר ללא אוכל. המסקנה היא שכשאנו חושבים על אינטרסים אישיים ביחס למשאבים סופיים, עלינו לסגל אסטרטגיה בת-קיימא – וזו לרוב תניב תועלת גם עבור הכלל.
תופעת "הטרגדיה של ההמונים" מתחילה כאשר כל אדם חושב לעצמו "ובכן, השכנים שלי בטח ירצו לדוג יותר דגים וישאירו אותי לגווע, אז אני אתפוס כמה שרק אוכל". ומכיוון שכל הדייגים מפעילים שיקול דעת דומה לכך, הם עטים על הבריכה ומחסלים את האוכלוסייה בזמן קצר. קוצר הראייה הזה הוא אחד מהגורמים העיקריים לניצול יתר של משאבים ולפגיעה במאזן האקולוגי בכדור הארץ. כך נכרתים יערות, כך נכחדים מינים, כך נוצר זיהום אוויר וכן הלאה. את הכינוי לתופעה טבע הכלכלן הבריטי בן המאה ה-19, וויליאם פוסטר פלויד, אשר המחיש כיצד איכרים יכולים להפוך אדמת מרעה ציבורית לשדה בור, כאשר כל אחד מהם מנסה למקסם את התועלת המיידית שלו.
בני האדם בהקשר הזה הם יצורים דואליים. מצד אחד, אנחנו האופורטוניסטים הגדולים ביותר שכנראה הילכו אי פעם על פני הכדור. רבים מייחסים לתכונה זו את עיקר ההצלחה של המין האנושי. מרגע שזיהינו כי דבר-מה הוא משאב שיכול לשמש אותנו, אנו יוצאים מגדרנו כדי להפיק ממנו כמה שיותר. האופורטוניזם שלנו דוחף אותנו לנצל כל דבר שאנחנו יכולים, ומהר ככל האפשר. זה הצד האימפולסיבי שלנו. חשבו, למשל, על יציאה לטיול בחיק הטבע בתקופת העומס של החגים או בחופש הגדול. היה וגילינו פינת חמד לצד הנחל, תוך דקות ספורות נמצא סביבנו התגודדות של אנשים השמחים ששפר גורלם ומישהו אחר הצליח למצוא עבורם את הנקודה המושלמת. לו אותם מטיילים היו ממשיכים לחפש התוצאה הייתה יותר פרטיות ופחות צפיפות, אבל החשש שאולי ייתקעו בלי גישה למים גורמת להם להפוך למושבת פינגווינים.
מאידך, אנחנו חיות חברתיות עם התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים ביותר, ביניהם יכולת תכנון לטווח הארוך. כשאנו מזהים משאב ורוצים לנצל אותו, מתישהו אנחנו מתחילים להבין שעם תכנון נכון אפשר להפיק ממנו יותר, בטח ובטח כשאנו משתפים פעולה עם אחרים. בזמן שחיות אחרות הסתכלו על סלע ובמשך מיליוני שנים ראו סלע ותו לא, אנחנו הסתכלנו על אותו סלע, אלא שלאורך הזמן התחלנו לראות גם דברים אחרים – ממגל פשוט ועד מטוס סילון. אם היינו נשארים מספיק זמן לצד הנחל, בשלב מסוים היינו מחליטים לבנות גשר ולהתרחב גם לגדה השנייה כדי לצמצם עומס בפינה שלנו.
היכולת לבחון את היכולות
השאלה היא איזו תכונה גוברת, או יותר מדויק, מה האיזון ביניהן ביחס למשאבים השונים. אופטימיזציה קצרת טווח אולי נראית כמו רעיון טוב ברגע נתון, אך בזמן שהמוטו "לחיות את הרגע" טוב לדברים מסוימים, הוא פחות מתאים לחיים הביולוגיים שלנו, שמתנהלים כתהליך המתמשך הרחק אל העתיד. קיימות דוגמאות קונקרטיות לשני הצדדים. אנטיביוטיקה, למשל, הביאה לייעול תעשיית חיות המשק ולשיפור הטיפול במחלות, אך שימוש יתר גרם ליצירת חיידקים עמידים שהיום מהווים איום ממשי עבורנו. מנגד, מכסות דיג, חוקי הגנת טבע ופיתוח טכנולוגיות ירוקות הם דוגמאות לכושר התכנון ארוך הטווח שלנו.
חמדנות היא תכונה ידועה לשמצה, אבל הכוונות שלנו אינן רעות. כמו כל היצורים, גם אנחנו מתוכנתים להשתמש בסביבה כדי לשגשג. האם הייתם אומרים על פרח גדול ויפה שהוא חומד את שירותיהם של פרפרים כדי להתפשט? כל יצור ומה שחנן אותו הטבע. אנחנו קיבלנו גם מזה וגם מזה, וחשוב יותר – את היכולת להרהר ביכולות השונות שלנו ולבחון כיצד להשתמש בהן בתבונה. תורת המשחקים היא ביטוי מובהק להרהור ביתרונות של אימפולסיביות לעומת תכנון, והמסקנה, על פי גישה זו, היא שבמבט רחב, מה שטוב לפרט טוב גם לכלל ולסביבה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור
האיש שנטע במו ידיו יער גדול יותר מסנטרל פארק
5 כללים לכלכלה בודהיסטית – מדוע אנשים חשובים יותר ממוצרים?
עוד מרדיו מהות החיים:
