מחקרים מגלים כי צורת הקריאה והתוכן שאנו קוראים משחקים תפקיד חשוב בפיתוח תאי המוח
מה קורה בספרייה רגע אחרי שכבים האורות? האם הדמויות יוצאות מבין המדפים ומתחילות במסיבה, כמו בסרט ההרפתקאות לילה מוטרף במוזיאון? לו הייתם חיים בניו יורק של שנות ה-50 והייתם מצליחים לחמוק אל תוך אחת הספריות העירוניות, ייתכן מאוד כי הייתם מגלים דמויות שפועלות בספרייה בחשכת לילה, וזה לא היה הדמיון שמתעתע בכם. זה אמנם פחות מרגש עבור יצר הפנטזיה, כי לא הייתם פוגשים את תום סויר משחק שחמט עם אפלטון, אבל עיניכם היו חוזות בתופעה לא פחות מפתיעה – ילדים משוטטים בין המעברים הנטושים וקוראים ספרים בתשוקה.
טוב, אולי זה לא היה נפוץ בכל ספרייה בניו יורק, אבל אם הייתם מגיעים לספרייה בוושינגטון הייטס בצפון מנהטן, כנראה שבכל זאת הייתם עדים למחזה. הילד שהייתם פוגשים הוא רונלד קלארק, בנו של שרת הספרייה. בימים ההם, כשבניינים היו מוסקים בפחם, היה מקובל ששרתי הבניינים השונים יתגוררו עם משפחתם בדירה בבניין עצמו. כן, גם אם מדובר בספרייה עירונית. קלארק, כיום פרופסור להיסטוריה, שיתף את סיפורו עם ארגון Story Corps שהוקם כדי לאסוף ולתעד את סיפורם של אמריקנים באשר הם. הוא משרטט קו ישר המחבר את הילד שגדל בספרייה עם המבוגר שהפך לאדם המשכיל הראשון במשפחתו.
עבור קלארק זו בכלל לא ספרייה, זה "מקדש הידע". לפחות כך התייחס אליה אביו, שנהג למרק את מדפיה ואת מרצפותיה כאילו מדובר באתר עלייה לרגל. המגורים ב'מקדש' אינם פשוטים עבור ילד. הוא לא ממש יכול להזמין חברים ובמשך שעות היום עליו להתנהג בריסון מוקפד בהתאם לכללי המקום. אבל מרגע שהערב יורד והספרייה נסגרת למבקרים, הסיפור משתנה. "יכולתי לרוץ, לצעוק, לקפוץ ולצרוח", נזכר קלארק בחדווה. אבל היה עניין משמעותי יותר משחרור הקיטור: "אם הייתה לי כל שאלה לגבי כל דבר, הייתי קם באמצע הלילה, יורד, מוציא ספר וקורא עד שלוש לפנות בוקר. התחלתי להבין כמה נפלא זה היה בשבילי, כיוון שהספרייה העניקה לי את הצמא ללמידה, וזה אף פעם לא עזב אותי". הקרבה לספרים ואהבת הידע הובילו את קלארק למשרת פרופסור, במשפחה ענייה שבה לפניו איש לא סיים אפילו בית ספר תיכון. ברבות השנים לקח קלארק את אביו, שרת הספרייה, לבקר במשרד הפרופסור שלו בקולג'. האב הביט בשלט שעל הדלת, והסתפק בהינד ראש, מתאר קלארק, "אבל ראיתי איך הוא הסתכל בו".
עיבוי מערכת התקשורת של המוח
בתור ילד לא היה מודע פרופסור קלארק לעוני של משפחתו, ובתמימותו אף האמין שהם היו עשירים. ואמנם, מבחינה כלכלית משפחת קלארק הייתה בהחלט ענייה – אביו יכול היה להיות שרת בכל בניין אחר, ואז, ייתכן, הסיפור היה יכול להסתיים אחרת. אבל אולי בכל זאת היה משהו באינטואיציה של הילד, שהספרים גרמו לו להרגיש עשיר. "אני לא יכול לדמיין איך חיי היו נראים לולא גדלתי בספרייה".
בסיפורים כאלה הקהל בדרך כלל מתחלק לשניים. הספקנים יטענו שהילד יכול היה להצליח גם בכל תרחיש אחר, שכן התכונות שעליהן מבוססת הצלחה כנראה היו קיימות בו באופן מובנה. לצורך העניין, אילו היה אביו עובד מוסך הוא יכול היה לקבל השראה להפוך למהנדס מצליח; מאידך, הרומנטיקנים כנראה מאמינים כי לחיים בין מדפי הספרים הייתה השפעה מכרעת על גורל הילד, שספג מנות יומיות של השראה וידע לאורך שנים. הסיפור של קלארק מוביל אותנו לשאלה – האם באמת לספרים יש השפעה כזו משמעותית על חיינו? והתשובה, מתברר, היא לא רק ברמת ההשראה או הידע, אלא ממש בעיצוב המבנה הפיזיולוגי של המוח.
אבל מה כל זה מחדש לנו? יש משהו ברור יותר מכך שספרים, ולמידה בכלל, משפיעים על המוח? כשחוקרים החלו לבחון את ההשפעה של קריאה ברמת הביולוגיה, הם אכן גילו את המובן מאליו: ספרים בהחלט מסייעים לפיתוח אינטליגנציה. אבל בדרך הם הגיעו לשני ממצאים מעט יותר מפתיעים. ראשית, ספרים מפתחים גם את האינטליגנציה הרגשית ואת האמפתיה, והממצא היותר מעניין אולי הוא שלא כל סוגי הספרים – ולא כל סוגי הקריאה – טומנים בחובם את היתרונות שמיוחסים להם באופן כוללני. במילים אחרות, למה שאנו קוראים ולאיך שאנו קוראים יש תפקיד מפתח בתהליך הפיכת המוח שלנו לאיבר יעיל יותר ברמה האישית והחברתית.
הדבר הראשון שהמחקר שם על השולחן הוא חומר הקריאה. כפי שכותב דרק ברס ב-Big Think, "סריקת כותרות וציוץ מחדש של הערות שנונות לא יניבו הבדל קוגניטיבי של ממש". מה כן יעשה את ההבדל? לדבריו, "היתרונות של הרהור בנרטיב הם סיפור אחר". ברס מספר על מחקר שגילה כי קריאה גורמת לייצור החומר הלבן במוח, האחראי על התקשורת ותעבורת המידע במערכת העצבים. במקביל, קריאה מסייעת לפתח כמעט כל אזור במוח שאחראי על פעולה שעליה אנו קוראים. למשל, אם אנו מעיינים בקטע המספר על ניווט בתוך עיר זרה, זה מסייע לנו לפתח את האזור במוח שאחראי על התמצאות במרחב. הסיבה היא שהמוח הוא כלי לדימוי, ואין מבחינתו הבדל גדול מאוד אם החומר שהוא מעבד מגיע מהתנסות ממשית או ממילים בספר.
ספר איכותי הוא סימולטור עבור המוח
כשמבינים את זה ברור מדוע לחומר שאנו קוראים יש השפעה מכרעת על עיצוב מוחנו ותודעתנו. ברס מסביר שאם נקרא למשל על פעילות ספורטיבית זה יפעיל את האזור המוטורי במוח, אבל עם כל הכבוד ל'פלא' הזה, יש דרכים עמוקות יותר להשתמש בפונקציה המנטלית הזו. "קריאת נובלות היא דרך מעולה לתרגל כיצד להיות אנושיים". כשאנו קוראים סיפור מורכב ומרובד על חייו של אדם, הוא מסביר, "אתם לא רק חשים כאב ושמחה. אתם חווים אותם הלכה למעשה". לדבריו, הסיפורים מטמיעים בנו "הבנה ניואנסית" של האדם ומפתחים בנו חוש ריח רגיש בהרבה להתנהגות אנושית. אנו מכנים יכולת זו בשם אמפתיה, או תיאוריה של התודעה – היכולת לפענח את מצבם המנטלי של הסובבים אותנו. יש שטוענים כי זה הכישור החשוב ביותר לחיים במאה ה-21.
ד"ר ג'וש ג'ונס מסביר במגזין Open Culture כי תיאוריית התודעה, שמכונה גם "פסיכולוגיה אינטואיטיבית", יכולה להגביר גם את התפקודים הניהוליים של המוח בכך שהיא מאפשרת לנו להכיל בו זמנית מספר נקודות מבט על העולם ולהחליף ביניהן בקלות יתרה. כאמור, שיפור היכולת הזו לא מגיע מכל סוג של קריאה אלא באופן ספציפי מפענוח נרטיבים מורכבים. במחקר שבדק איזה סוג של ספרים בדיוק עוזר לפיתוח האינטליגנציה הרגשית נעשתה הבחנה בין ספרים שנועדו לבדר, ובהם אנו מקבלים את כל המידע הדרוש וקוראים באופן מעט פאסיבי, ובין ספרות שנחשבת לאיכותית יותר ובה על הקורא להשלים באופן אקטיבי חלקים בסיפור ולעבוד קשה יותר כדי להתקדם בעולם הבדיוני שאליו נכנס. הנבדקים שקראו את הסוג השני הפגינו שיפור משמעותי בתיאוריית התודעה לעומת נבדקים שקראו ספרים מהסוג הראשון.
מחקר דומה נוסף מצא כי כאשר נבדקים קראו ספרות איכותית, במקרה היה זה ספר ג'יין אוסטן, הוגברה זרימת הדם שלהם לאזורים במוח שאחראיים על מגוון תפקודים קוגניטיביים. החוקרים מסטנפורד מאמינים כי למידת הקשב שדורשים ספרים מהסוג הזה יש השפעה משמעותית על התועלות שמפיק המוח. כלומר, ספרות איכותית משפיעה הן בגלל המורכבות הרגשית שמעניקה לנו סימולציה חיה ורבת-ממדים, והן בשל צורת הקריאה שהיא דורשת מאיתנו – קריאה מאומצת ומרוכזת.
ביל גייטס, אדם שהאינטליגנציה שלו אינה מוטלת בספק, הוא דוגמה מובהקת לתובנות המחקריות הללו. מאז שהחל להקדיש את חייו לפילנתרופיה קנה לו מוניטין של תולעת ספרים. מעבר להמלצות הקריאה התקופתיות שהוא מפרסם בבלוג שלו, גייטס חולק גם את שיטת הקריאה שלו. בראיון עבור המגזין Quartz הוא מסביר את סוד הקריאה כמעט במילים של המחקר: "כשאתה קורא, עליך לשים לב שאתה באמת מרוכז […] שאתה סופג ידע חדש ומחבר אותו לידע שיש לך".
גילוי נאות – גייטס מדבר לא פעם על ספרי עיון, בזמן שבחלק מהמחקרים הוכח כי היתרון שבקריאת ספרות יפה אינו חל בקריאת ספרי עיון. יחד עם זאת, המחקרים הללו התמקדו בסוג מאוד מסוים של תועלת – אינטליגנציה רגשית. לא מן הנמנע שקריאה מלאת קשב של ספרי עיון מובילה את המוח לפיתוח תועלות אחרות באותה דרך. לכל הפחות זה עובד לביל גייטס. הוא מספר כי הוא נוהג לכתוב הערות בזמן הקריאה, כי זה עוזר לו ליצור אינטגרציה של הידע החדש עם הקיים. בנוסף הוא מציע לא להתחיל ספר שאתם לא חושבים שתוכלו לסיים, מה שאפשר לראות כמחסום, אך גם כאתגר. ולבסוף, כדי להגיע לרמת ריכוז נאותה הוא ממליץ לפנות לפחות שעה לקריאה, "אחרת, רק להבין 'אוקיי, מה קראתי עכשיו' זה סוג הדברים שאתה לא יכול לעשות חמש דקות פה, עשר דקות שם".
נראה כי הפעם ידם של הרומנטיקנים על העליונה. מבלי שהיה מודע לכך, קלארק הצעיר שהיה יורד בלילות אל הספרייה, טיפח לעצמו יכולות קוגניטיביות חשובות שלא היה מקבל ממקורות אחרים. הוא היה יושב וחוקר, מפעיל את מוחו המתפתח וקונה לעצמו הבנה טובה יותר של טבע האדם, לצד תקשורת עצבית משודרגת.
זה נכון שקריאה עמוקה דורשת מאיתנו מאמץ והשקעת זמן, אבל זה לא הופך אותה לנטל או חלילה לסבל. אמנם, יש לה את כל היתרונות שסקרנו, אבל כל זה יכול היה להיות דומה ללקיחת תוספי אומגה 3 – בריא מאוד למוח, אבל לא החוויה הכי נעימה שאפשר להעלות על הדעת. אולם הדברים אינם דומים. קריאה היא עונג צרוף, גם כאשר היא דורשת מאיתנו להגיר לא מעט זיעה.
תמונת כותרת: Zsolt Balog / Shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?
שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח
18 המלצות חמות - רשימת קריאה של כמה מהחושבים המשפיעים בהיסטוריה
עוד מרדיו מהות החיים:
