מניסיונו של אדם דו-קוטבי – אלה הכלים שעומדים לרשותכם כשאתם מנסים לתקשר עם מישהו בדיכאון
הנה סיפור פיקטיבי שנגזר משיחה כללית שיכולה להתנהל בין שני חברים: "שמע, אתה לא מבין! אני כבר שלושה חודשים מחפש את הנעליים האלה בצבע כחול. בסוף מצאתי אותן באיזו חנות נידחת, שלוש שעות נסיעה מהבית, ובדיוק כשהגעתי מישהו לקח את הזוג האחרון במידה שלי. אני בדיכאון טוטלי". סיטואציה מרגיזה לכל הדעות, אבל היא כאן רק כדי להמחיש מה היא לא – היא לא דיכאון.
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת המודעות לדיכאון כתופעה קלינית. כשאומרים דיכאון כבר לא בהכרח מתכוונים לעצב או לתסכול שחולפים אחרי פרק זמן קצר, אלא לאופן פעולה מתמשך של המוח. אדם שחווה דיכאון נמצא בחוסר איזון כימי לאורך תקופה משמעותית, וזו רק הגדרה שטחית וכלל לא ממצה. הנקודה היא שזה מצב מנטלי בעל השלכות משמעותיות על איכות החיים, לעיתים אפילו על המוטיבציה לחיים. מכיוון שזהו תחום רפואי מורכב, אפשר להסתפק בקביעה שאם יש משהו שאדם שחווה דיכאון לא זקוק לו, הוא בידוד חברתי.
אלא שדיכאון הוא מצב שיכול להוביל די בקלות לבידוד, וללכוד את האדם במעגל מכושף שבו הדיכאון משמש כמחסום תקשורתי, מה שעלול להחמיר את הדיכאון עוד יותר. אבל זה לא מצב סופני, כפי שיעיד ביל ברנט, מרצה ששם לו ליעד לסייע לאנשים לעזור ליקרים להם להתמודד עם דיכאון. ברנט חי עם אישיות דו-קוטבית וחווה דיכאון בעצמו, אך הצליח להתגבר על המצב. וכפי שניתן לראות בהרצאתו בכנס TED, היום הוא משגשג, מלא שמחת חיים ושופע הומור. הוא משתף בסיפורו האישי וחולק מניסיון חייו העשיר מספר דרכים שימושיות לתקשר באפקטיביות עם אנשים בדיכאון. לדבריו זה לא דורש המון, ולמעשה מספיק שנתנהג כרגיל.
הקרב הבלתי נראה של אדם בדיכאון קליני
סיפורי "כמעט התאבדות" עשויים להישמע לרבים מאיתנו כאירועים מרוחקים שקורים לאחרים במחוזות בלתי נגישים עבורנו. סיפורים כאלה לא ייתפסו אצלנו כשגרתיים, בטח לא כמרוממי רוח או כמשרי אווירה נינוחה. עבור ברנט ההנחות הללו לא תופסות. "השיחה שרוממה את רוחי יותר מכל שיחה בחיי", הוא מספר, "הייתה עם אישה שסיפרה לי שכמה ימים לפני כן היא הסיעה את רכב השטח שלה עד לשפת הגרנד קניון, ישבה שם במנוע מופעל וחשבה להמשיך אל מעבר לקצה". הוא, בתורו, סיפר לה בהומור כיצד התגלגל לאשפוז בבית חולים: "לקחתי יותר מדי גלולות שינה ואחרי שטיפלו בי, הם אמרו משהו כמו 'היי, נשמח מאד, אם תהיה האורח שלנו… במחלקה הפסיכיאטרית'". ברנט מתאר את השיחה כאילו היא נסבה על סיפורים מתקופת האוניברסיטה או משהו שגרתי דומה. ומהדרך שבה הוא מגולל את הסיפור אפשר להסיק את הנימה הכללית.
כאן, ככל הנראה, טמון הפער בין הדרך שבה אנו תופסים את תופעת הדיכאון ובין צורת תפיסה שיכולה להיות פרודוקטיבית עבור מי שמתמודד עם מצב כזה. הדבר שהפך את השיחה הטעונה מאוד מבחינת תוכן לקלילה מאוד מבחינת אפקט, היה הנורמליות שבה התנהלה. "שוחחנו על 'ענייני יומיום'. היא אפשרה לי להיות בדיכאון עמוק ובמקביל לנהל קשר אמיתי עם אדם נוסף. לראשונה, הזדהיתי כאדם שחי עם דיכאון, וזו הייתה הרגשה טובה! כאילו, לא נחשבתי לאדם רע בגלל זה".
עד כמה הדברים הללו נוגעים לנו? מנתונים של משרד הבריאות עולה כי קרוב ל-20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל חוו בחייהם דיכאון קליני. ואלו ממצאים שנכונים ל-2012. ברמה העולמית מדובר על כ-350 מיליון בני אדם שמושפעים מדיכאון. המשמעות היא שסיכוי טוב מאוד שאתם מכירים מישהו שחווה בעבר או מתמודד עתה עם דיכאון, גם אם זה לא ברור כל כך לעין. ייתכן שעוד צפויות לכם היכרויות כאלה בעתיד. אז בהנחה שאנו צריכים לעזור לאדם קרוב, שואל ברנט, "האם היה לכם נוח לשוחח איתו או איתה?" האם הייתם יכולים להגיע למצב נינוח, להתנהג בנורמטיביות אל מול מה שנראה לכם בלתי נורמטיבי?
"מניסיוני האישי", משתף ברנט, "רוב האנשים לא רוצים לדבר עם אנשים מדוכאים אלא אם נעמיד פנים שאנו שמחים". הרי די ברור שסיפור על כמעט נהיגה מעבר למצוק תגרום כמעט לכל אדם להתכווץ בכיסאו, ומי באמת נהנה מתחושה כזאת? לא כולנו מצוידים בכלים או בכישרון להגיב נכון. אז זהו, שאין בדיוק מתכון מדוקדק ל'תגובה נכונה', לפחות על פי ברנט. התגובה הנכונה היחידה היא להיות נינוחים ולאפשר לאדם שמולכם להרגיש שהוא מנהל קשר עמוק ואותנטי. לדבריו, הציפייה החברתית שברירת המחדל של אנשים סביבנו תהיה פנים שמחות ומאושרות "מתאימה למגעים חברתיים שטחיים". לא סוג האינטראקציות שיעשה את ההבדל עבור אנשים עם דיכאון. אבל את הקשרים מהסוג המועיל קשה לאנשים ליצור, לא בגלל שהם לא רוצים בהם ומתרחקים במכוון ממגע אנושי, אלא משום שהיכולת המנטלית שלהם לעשות זאת פשוט חלשה יותר.
"יש אנשים שחיים עם דיכאון, שעשויים להתנהג באופן מרחיק או מבלבל כי הם לוחמים בראש שלהם במלחמה שאיש לא יכול לראות", מסביר ברנט. לאנשים שצופים בזה מהצד ולא מכירים את כל טווח המשמעויות של דיכאון קליני, התנהגות כזו נתפסת כבלתי רציונלית. זה יוצר פער, או "תהום", במילים של ברנט, בין אנשים עם דיכאון ובין הסביבה שלהם, שמבודדת אותם עוד יותר. לכן, כדי לעזור לאדם שחווה דיכאון להתמודד עם הסביבה שלו צריך לקחת אחריות ולעשות את הצעד הראשון: להתקרב אליו וליזום אינטראקציה, על אף הרתיעה מחשיפה לתכנים שעשויים לעלות בשיחה או החשש משבירת המרקם העדין של שמחה שאנו מטפחים בעמל רב.
איך גורמים לאדם להבין שחייו בעלי ערך עצום?
ברנט אינו אדיש לעניין הזה. הוא מסביר כי לאנשים יש מספר חששות לגבי המרקם, אך את רובם ניתן לפזר די בקלות. למשל, הוא מדגים, חלק מרגישים שאם ייחשפו לסיפור של אדם בדיכאון הם יקבלו על עצמם אחריות לגורלו. אבל המציאות היא שאנשים בדיכאון קליני לא מסתכלים על האנשים סביבם כפסיכולוגים פוטנציאליים. חסם נוסף הוא החשש שניאלם דום כנגד סיפור מאוד קשה – מה כבר אנחנו יכולים לומר שיעזור? ביחס לחשש כזה מסביר ברנט כי "לא המילים חשובות". הוא מוסיף גם את הפחד של חלקנו לעורר שדים מהעבר ואת החשש מ'הידבקות' בדיכאון, שני חסמים שבפועל קיימים בעיקר בראש שלנו, ללא אחיזה של ממש במציאות.
ובכל זאת, לחששות שמתקיימים בראש יש בדיוק את אותו אפקט כמו לחששות מציאותיים. כאן נכנס הניסיון של ברנט לתמונה – כדי לסייע לאנשים לבנות גשרים מעל התהומות, אמיתיות או אשלייתיות – זה לא משנה. "אני חי לא רע עם ההפרעה הדו-קוטבית שלי והתגברתי על עוד כמה בעיות נפשיות כמו אכילת-יתר, התמכרות וחרדה חברתית", הוא מעיד, "אז אני חי בשני צידי התהום". ראשית הוא מסביר אילו התנהגויות אפשר לשחרר כשאנו מנסים לתקשר עם אדם בדיכאון. חלק מהדברים אולי יהיו ברורים מאליהם, כמו למשל לומר לאדם פשוט להתגבר על הדיכאון. "רעיון נהדר! אוהב אותו!" אומר ברנט בסרקזם, "אלא שכבר חשבנו על זה. עצם היעדר היכולת להתגבר הוא הדיכאון". מדובר במצב רפואי. כמו שאי אפשר להחלים מדלקת ריאות בכוח הרצון, כך גם עם דיכאון. ברנט מסביר שהמוקד לא צריך להיות תיקון האדם או מציאת פתרונות עבורו. דבר נוסף הוא לזכור שחלק מהביטויים של דיכאון כולל תגובות שליליות לאינטראקציה חברתית. ולכן הוא מסביר כי עלינו ללמוד לא לקחת אותן באופן אישי. זה לא מכוון כלפיכם, זו פשוט הצורה היחידה שבה האדם יודע להגיב בתקופת הזמן הזו. אחרת הוא לא היה בדיכאון, הלוא כן? ברנט מסביר שקריטי להבין כי "אנשים יכולים להיות עצובים ובסדר באותו זמן". איך שרו במערכון של פלטפוס אי שם בניינטיז? "זה נשמע לכם סותר אבל זה – לא".
מנגד, יש את סט הדברים שכן כדאי לעשות. את ההמלצה הראשונה כבר קראתם בתחילת הכתבה – פשוט לשדר נורמליות. "דברו אלינו בטבעיות, בסדר?" מבקש ברנט. "אינכם חייבים לעשות קול עצוב כי אנו בדיכאון. הרי אינכם מתעטשים כשאתם מדברים עם מישהו מצונן. זו לא גסות-רוח להיות עליז. תהיו עצמכם, בסדר?" הדבר הבא הוא תיאום ציפיות. ברנט מסביר כי חשוב להבהיר לאדם שמולכם מה אתם מסוגלים לעשות למענו ובאיזה זמן. מאידך, חשוב גם לתת לו תחושת שליטה – לברר אם העזרה שלנו בכלל מתאימה ונוחה. "וההצעה האחרונה שלי היא", מסכם ברנט, "צרו קשר לא סביב דיכאון, אלא סביב דברים נורמליים". אפשר להבין כמה נורמלי וקליל זה צריך להיות מההומור שבדוגמה שלו: "יש לי חבר שכאשר אנשים היו מודאגים לגביו, הם היו מתקשרים ושואלים אם בא לו לצאת לקניות או לעזור להם לסדר את המחסן. החברים המדוכאים שלכם יכולים להיות מקור טוב לעזרה בחינם". ויחד עם הקריצה, זו טכניקה שעובדת. אחד הדברים שמלמדים חובשים בצבא כדי להתמודד עם תגובת קרב (הלם קרב בשפה העממית) הוא הפעלה של הנפגע – לחלק לו משימות ולהשאיר אותו פעיל. אין הכוונה לטרטר את האדם, אלא "שתזמינו אותו לתרום לחייכם בדרך כלשהי, גם אם זה משהו קטן כמו להציע להם לבוא לסרט שרציתם לראות בקולנוע".
הרשימה הזו מתנקזת לדבר אחד – ליצור תחושת ערך בחייו של אדם עם דיכאון. אחד הדברים שנלחמים עליו בקרב הבלתי-נראה הוא הסיבה להמשיך לחיות. דיכאון קליני יכול להעלות סימני שאלה כאלה די בקלות. כשאדם נמצא במאבק הזה הוא מחפש, אך מתקשה לראות את הסיבות. אבל, "אם אתם מדברים עם מישהו בדיכאון בנימה שאומרת שלחייו יש ערך, חשיבות ויופי כמו שלחייכם, אין שום צורך לגשר על התהום ביניכם, כי כבר סגרתם את הפער ביניכם". כאשר משקפים לו את חייו בחיינו, הוא יכול לראות בבהירות רבה יותר כי הסיבה נמצאת בתוכו. החיים שלו דומים לחיים של הסובבים אותו. הוא נורמלי ורגיל. ואם לסביבה יש סיבה לחיות, מדוע שלא תהיה גם לו?
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
מתח יכול לדחוף אותנו קדימה או לגרום לקיפאון – פסיכולוגים מסבירים כיצד לשלוט בהשפעתו
ההרצאה השבועית של TED: נסו זאת בעצמכם – מה קורה כשרואים אדם מבעד לחיצוניות?
עוד מרדיו מהות החיים:
