ההרגלים הטקסיים שמסדרים לנו את החיים – כיצד הם משפיעים על המוח והנפש?

לאורך ההיסטוריה פיתחו בני האדם טקסים, ומחקרים עדכניים מסבירים כיצד הם מועילים לנו

בועז מזרחי | 21 מרץ, 2018

כתבות רבות שקשורות לטקסים ולהרגלים פותחות באנקדוטה על הרגל משונה שדמות מפורסמת כלשהי נוהגת לבצע לפני פעילות חשובה. המדינאי הזה היה עושה כך וכך לפני נאומים, הספורטאי ההוא נוהג לעשות כך וכך לפני תחרויות וכן הלאה. בואו ננסה, לשם שינוי, משהו אחר. במקום לחשוב על טקסים שאחרים מנהלים, נסו לחשוב על הטקסים, ההרגלים והמנהגים הפרטיים שלכם. האם גם אתם – לפני הפעילויות החשובות לכם או בכלל – עורכים אקט טקסי קצר? ויותר חשוב, מדוע?

גם אם אנחנו לא מגדירים אותם כך לעצמנו, לרבים מאיתנו יש טקסים. לעיתים אנחנו אפילו לא מודעים לכך. למשל, אם יש נשנוש קבוע שמלווה אתכם מדי חמישי בערב עם הסדרות האהובות עליכם, זה כבר יכול להיחשב לסוג של טקס פרטי, וכך גם האופן המיוחד שבו אתם נוהגים להכין את הקפה של שישי בבוקר. מה הטעם בהרגלים הסתמיים לכאורה הללו? הרי מעצם הגדרתם הם לא הפעילות החשובה עצמה, אלא טרום פעילות – מעין תוספתן להתנהלות שלנו בסיטואציות שונות. ובכן, מתברר שלטקסים יש תועלת חשובה, והם לא בדיוק חסרי משמעות או נעדרי השפעה. מעבר להרגשה האישית שהם נותנים – ואולי דווקא בזכותה – הטקסים שלנו מובילים לשיפור בביצועים, כזה שניתן למדידה ברמת המעבדה.

אקטים טקסיים משפרים את איכות הביצוע בפועל

בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, למשל, ערכו מדידות כאלה במחקר שעליו מדווח ד"ר אלכס פרדרה במגזין ה- British Psychological Society. הנבדקים במחקר קיבלו משימה מביכה לרוב הדעות – לשיר לאדם זר ברחוב. כדי לבחון כיצד טקס משפיע, התבקשו חלקם לבצע לפני המשימה פעילות שאינה קשורה לעניין – לצייר את רגשותיהם על דף, לזרות על הציור מלח, לספור לאחור בקול רם ולהשליך את 'היצירה' לפח. השאר שרו לאדם זר ללא טקס. במהלך הניסוי מדדו החוקרים דופק לנבדקים, והללו אף מילאו שאלוני דיווח עצמי לגבי מידת החרדה שלהם.

ההשוואה בין הנבדקים שערכו טקס ובין הנבדקים שניגשו ישירות למשימה גילתה שלושה ממצאים מעניינים: ראשית, קצב הלב של כלל הנבדקים האיץ כאשר הם קיבלו את המשימה, אך אצל קבוצת הטקס נרשמה ירידה. שנית, הנבדקים בקבוצת הטקס דיווחו על רמות נמוכות יותר של חרדה לעומת חבריהם בקבוצה השנייה. ולבסוף, נמצא כי נבדקי הטקס הפיקו שירה באיכות גבוהה יותר. "הם לא סתם הרגישו טוב יותר, הם הפגינו ביצועים טובים יותר", מחדד פרדרה. הנתון האחרון הוא ככל הנראה תוצאה של קודמיו, כלומר, הירידה ברמת החרדה מאפשרת למוח לעבוד בצורה אופטימלית. בניסוי המשך ביקשו החוקרים לברר האם הטקס עוזר בכל מצב או רק בחרדה. הפעם המשימה הייתה בעיות במתמטיקה. לקבוצה אחת נאמר כי מדובר בחידות מהנות, ולשנייה הוצגו השאלות כמבחן IQ קשה. חברי שתי הקבוצות ביצעו טקס קצר לפני, אך השיפור נרשם רק בקרב חברי השנייה, אלה שחוו עלייה בחרדה. המשמעות היא שטקסים הם אקטים חיוניים לשיפור הביצועים שלנו כאשר נלווית אליהם מידה של חרדה.

אנשים נוהגים להבעיר מרווה לצרכים טקסיים. על פי הממצאים המדעיים, שריפת פטרוזיליה יכולה לפעול על המוח באותו אופן.

את הממצאים לגבי השפעתה של חרדה אישש ד"ר ניק הובסון מאוניברסיטת טורונטו. במאמר ב-Psychology Today הוא טוען כי "למרות חוסר הרציונליות שעל פני השטח, טקסים משחקים תפקיד מרכזי בוויסות ההתנהגות והביצועים שלנו". המחקר שלו לקח את הבדיקה צעד אחד קדימה – אם קודמיו ערכו מדידת דופק, הובסון כבר ערך סריקות מוח. גם בניסוי זה נערכו שתי מניפולציות בנבדקים, האחת נועדה לעורר מתח והשנייה – טקס. כשהם מחוברים לסורקים, ביצוע הנבדקים משימות בזמן שהחוקרים מכשילים אותם במכוון. על כל כישלון הם הפסידו סכום כסף (שהוקצה להם מראש כמובן). כך הצליחו הובסון וצוותו "לאתר את האות הנוירולוגי שקשור לחרדת ביצוע ולתחושת כישלון". כמצופה, החוקרים גילו כי הטקס סייע להפחית את רמת החרדה בתגובה לכישלון. רק שהפעם זה נראה ממש בפעילות המוחית.

הובסון טוען, ובצדק, כי "כישלון, במידה כלשהי, הוא כמעט תמיד בלתי נמנע. כך שהאופן שבו אנו מגיבים למפלות קריטי להצלחה שלנו". במשפט זה הוא מרמז לתפקיד של כישלונות בתהליך הלמידה והצמיחה שלנו. הרי תמיד אומרים לנו שטעויות וכישלונות הם הזדמנויות לגדול, אבל חשוב להזכיר שהתועלת הזאת עולה בתנאי שאנחנו לא מתרסקים לרסיסים. כך שלאקטים טקסיים תועלת כפולה: הם גם משפרים ביצועים, וגם מסייעים לשכך את האפקט הנפשי של כישלונות. וזאת הם עושים על ידי הפחתת חרדה.

טקסים מורידים חרדה – אבל מדוע?

השאלה המעניינת באמת היא מה הקשר בין טקסים וחרדה, אך זו לא נבדקה במחקרים אלה. יחד עם זאת, לחלק מהמומחים יש השערות. לדברי פרדרה, המסקנה של החוקרים מהרווארד היא שלטקסים יש השפעה ככל הנראה בשל המשמעות הסימבולית שלהם. ייתכן שהם מסמלים עבורנו את המעבר למצב פעילות מאומצת, וייתכן שהם פשוט מסמלים סדר וודאות לקראת פעילות שבה מאפיינים אלה נעדרים.

אמנם את ההשערות הללו מורכב יותר להוכיח מדעית, כיוון שעולם הסימבוליקה מטבעו כרוך בפרשנות, וזו מטבעה מאוד סובייקטיבית. ועדיין, מכיוון שבבסיס המנגנונים המנטליים שלנו דומים, ואפילו זהים בחלקם, יש מקום לטענות כלליות שעשויות להסביר מדוע טקסים מסייעים להפחית חרדה. גארת' קאי, אסטרטג המייעץ לעסקים בשיווק ופרסום, כתב טור במגזין הפרסום WARC ובו הוא מעלה פחות או יותר את אותה טענה – טקסים מכניסים לחיינו יציבות וסדר. יותר מזה, לדבריו זו מגמה בהתחזקות בתגובה לתהליכי הפירוד והאינדיבידואליזציה של החברה המערבית.

כאיש שיווק מציג קאי את סוגיית הטקסים מהזווית של העולם המסחרי, וליתר דיוק המיתוג של חברות וחוויית המשתמש שהן מעניקות לצרכנים. "חברות משתמשות בטקסים ובכוח הסמלי והרגשי שלהם זה זמן מה", הוא מסביר, ומפרט שורה של דוגמאות, כמו צורת האכילה של עוגיות אוראו, צורת ההזמנה ברשת בתי הקפה סטרבאקס, שלבי המזיגה של בירה גינס ועוד. "טקסים אפשרו למותגים לעודד הרגלי צריכת מוצר, תוך בניית תחושת קהילתיות. הם יוצרים ציפייה לפני הצריכה". דוגמה יותר קרובה? חשבו על קופסת טים-טאם והאופן שאתם בוודאי מתכוונים לאכול אותה עם הקפה.

החבילה של אמזון נראית כמעט כאילו היא מנסה להיכנס הביתה בכוחות עצמה. הכול כדי לא להפריע את השגרה. Jeramey Lende / Shutterstock.com

אבל היום, הוא טוען, קיים טרנד הפוך: החברות הולכות ונוטשות את העניין של יצירת טקסים, כי בשלב מסוים התחלנו לבלבל בין הרגלים טקסיים ובין הרגלי שגרה. החברות של היום מנסות להשתלב בשגרה של הלקוח בצורה חלקה לחלוטין, בזמן שהחברות של פעם ניסו ליצור לו הרגלים צריכה טקסיים. קחו, למשל, את אמזון. אחד מעוגני המיתוג של החברה הוא משלוח מהיר מאוד, יעיל ועד הבית, כך שהרכישה לא תדרוש מאיתנו דבר – רק לדחוף את החבילה עם הרגל דרך מפתן הדלת. כתוצאה מהמעבר מטקסיות לשגרתיות, טוען קאי, "זה מרגיש כאילו יותר ויותר מותגים הופכים למצוינים מבחינה שימושית, אבל נעשים נטולי נשמה. אין רגש באופן שבו אנו עושים דברים".

איך מבדילים בין שגרה ובין טקס? אחרי הכול, אם עורכים את הטקס מספיק פעמים גם הוא הופך להרגל. קאי מסביר כי ההבדל הוא פונקציונלי: פעילות שגרתית היא חומרית במהותה. היא כוללת את הדברים שאנו צריכים לעשות כדי להשיג מטרות קונקרטיות מוגדרות. להגיע מנקודה א' לנקודה ב', להפעיל מכשירי עבודה מסוימים, להזין את עצמנו באוכל ובנוזלים וכדומה. טקסים, לעומת זאת, הם בעלי גוון יותר מנטלי. הסימבוליות שלהם נועדה להכניס אותנו למצב תודעתי מסוים, ובהתאמה, כפי שנמצא במחקרים שלעיל, גם פיזי. כמו תוסף דלק לשיפור ביצועי השגרה ולאירועים מיוחדים. ולענייננו ההבדל הזה משמעותי מאוד, כיוון ששגרה אמנם גם היא מכניסה לחיינו סדר ויציבות, אבל היא חסרה את הערך הסימבולי שיש לטקסים. "אם נחשוב איך לצרוב חזרתיות וסמליות לחוויות כדי להעניק להן מימד טקסי, במקום לחתור לאופטימיזציה של יעילות, אולי ניצור התנסויות יותר מובחנות ונזכרות ששווה לדבר עליהן".

טקסים מאותתים למוח שמשהו בעל ערך מתרחש

במילים אחרות, הן שגרה והן טקסים מכניסים לחיינו איזושהי יציבות מעוררת ודאות ומפחיתת חרדה, אך הסמבוליות של טקסים מבדילה בינם ובין הטכניות האפורה והכללית של השגרה. אז נכון, גם טקסים וגם שגרה יוצרים בחיינו דפוסים, וכולנו אוהבים דפוסים מפני שכולנו רוצים לדעת מה יהיה איתנו. אבל נראה כי טקסים הם תופעה פסיכולוגית מורכבת שפיתח האדם כי, במילים של קאי, השגרה הפכה לחסרת נשמה. אבל זה אפילו מורכב יותר. קיימים סוגים שונים של טקסים. חלקם, כפי שמסביר קאי, הם הרגלי צריכה, ואחרים, כפי שנבדק במחקרים, עשויים להיות אקטים סמליים אד-הוקיים. ומכאן שסדר עם נשמה הוא לא הטריק היחיד בשרוול של הטקסים. הסימבוליות שלהם יכולה לבוא לידי ביטוי גם בטרנספורמציה תודעתית.

טקסים, אם כן, הם כמו מערכת איתות עבור התודעה. באמצעות סמלים חיצוניים, הם יכולים לספר למערכת הפנימית שמשהו רגיל ונעים מתרחש כעת, או להתריע על כך שמשהו מיוחד עומד להתרחש בזמן הקרוב. ולכן אנו זקוקים להם הן בשגרה והן ב'חירום'. ומכיוון שלכל אחד מאיתנו חיים שונים ומערכת סמלים שנתונה לפרשנות, זה באמת לא משנה מה נוהגת דמות מפורסמת זו ואחרת לעשות בשגרה או לפני פעילות ייחודית. מה שמשנה הוא עצם העובדה שהם ביצעו את הטקסים. עבורם הייתה זו אבן דרך נוספת במסע להגשמת מטרותיהם, וזה נכון גם עבורנו, בין אם זה נשנוש קבוע בחמישי מול הטלוויזיה, לבישת 'תחתוני מזל' לאירועים חשובים, או כל גחמה קפריזית אחרת. התוכן לא צריך להיות רציונלי, מה שרציונלי הוא ההכרה בחשיבותה של סמליות לשינוי המצב המנטלי.