התמדה – הזווית הפחות סקסית אך בהחלט אפקטיבית בדרך ליעד

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

אומנים מצליחים נוטים לפרסם את עבודותיהם בפומבי כשנתיים לפני הפריצה. לתקופת התרגול הזו יש המון מה ללמד אותם, ואותנו.

תום לב-ארי בייז | 20 מרץ, 2018

כהכנה לספרו החמישי Real Artists Don't Starve, ערך הסופר ג'ף גוינס מחקר שהעלה ממצא מעניין: רובם הגדול של האומנים אותם ראיין מתארים תחביב שהתפתח אצלם עוד הרבה לפני הפריצה הגדולה, והוא – פרסום עקבי במדיות שונות, יום אחר יום, של יצירות. משוררים פרסמו שירים, סופרים חלקו טקסטים קצרים על בסיס יומיומי ומעצבים שיתפו עיצובים שונים לראווה.

אפילו פבלו פיקאסו הצעיר, שלא נכלל אמנם ברצף הראיונות, התחיל בצורה דומה. ב-1900 הגיע לפריז, בירת האומנות והתרבות של העולם דאז והחל לחפש פטרון. פיקאסו היה צריך מישהו מבוסס שמכיר את האושיות המרכזיות, שיתמוך בו בתוך הסצנה המתהווה. ב-1905 פגש את גרטווד שטיין שהייתה מוכרת לכל בזירת האומנות המודרנית בפריז. מיד הציע לצייר אותה ובכך התחילו כתשעים סשנים של ציור. הם היו נפגשים אחת לשבוע בסטודיו של פיקאסו, וזה היה מצייר דיוקנאות על גבי דיוקנאות של הפטרונית העתידית. בתום חלק מהמפגשים היה פיקאסו מלווה את גרטווד לביתה בצידו השני של הנהר. הם היו מקשקשים על אומנות, על תרבות ועל החיים וסועדים ארוחת ערב יחדיו. עם הזמן הפכו המפגשים שלהם לכינוס ידוע שמשך אליו את כל האומנים הצעירים והוותיקים של האזור. דרך מפגשים אלו נחשפו יותר ויותר אנשים לעבודותיו של פיקאסו, והשמועה עברה מפה לאוזן עד שנוצרה מסה קריטית שהניעה את היווצרות ה"תופעה" המכונה פבלו פיקאסו.

נשמע כמו רשת הפייסבוק של המאה העשרים. במונחים של היום, פיקאסו יצר קבוצה או עמוד עסקי ושיתף את הקהל הרחב בעבודותיו באופן עקבי. כפי שהסופר אוסטין קליאון היה אומר, בתרגום חופשי, אם אתה רוצה שימצאו אותך, אתה צריך להפוך את עצמך לניתן למציאה. וכך היה.

גוינס מתאר את סיפורו של פיקאסו כדוגמה למה שהוא מכנה "תרגול פומבי", כשהוא מתכוון לתרגול לאורך זמן של חשיפת עבודותיך בפני הכלל, וטוען כי אם אתה לא מוכן לעשות משהו יום אחר יום במשך שנתיים בטרם תראה תוצאה כלשהי, אתה לא באמת רציני לגבי זה.

האומנית האמריקאית ליסה קונגדון פרסמה את עבודותיה ב- Flickr כל יום במשך ארבע שנים עד שהפכה למעצבת המצליחה שהיא היום, והמאיירת סטפני האליגן פרסמה במשך שנתיים איורים באתר האינטרנט שלה Art to self עד שמכרה יצירה לראשונה. היום, כנראה שתזהו את עבודותיה ברחבי הרשת. גוינס עצמו כתב בלוג יומי במשך שנתיים, חווה את תגובות הקהל, שלחלקן התרגל ודרך חלקן השתנה והתפתח, למד את הקוראים שלו וסיגל לעצמו סגנון כתיבה. אט אט ובשקדנות, הרחיב וביסס את קהל הקוראים שלו בלי לבקש תמורה עד שלבסוף פרסם את ספרו הראשון וזכה להצלחה. בהתבסס על ניסיונו הגה את אתגר שלושים הימים שמעודד אומנים מתחילים לפרסם במשך שלושים יום ברציפות עבודות בפומבי.

לא מספיק להיערך להצלחה, החוכמה היא להתגייס לדרך שמובילה אליה.

זה הכול משחק של הרגלים

קיים יחס ישיר בין חזרה על פעולה או רעיון ובין הטמעתו כהרגל חדש. כולנו בטח מכירים את זה מלמידה למבחנים. ככול שאנחנו חוזרים על נושא מסוים או על פעולה, ככה היא תיטמע בזיכרוננו ותהפוך לדבר שבשגרה. כל דבר שמושרש אצלנו ומתנהל על אוטומט הוא הרגל: סיגריה אחרי האוכל, תחושת הקבלה של המראה החיצוני שלנו או יכולת המנהיגות שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שזה אופי, ש"זה מי שאני", אבל הם כולם הרגלים ונרכשו בדיוק ככה, בחזרתיות, יום אחרי יום, עד שהפכו למשהו שהוא לפעמים אפילו לא מודע. אם להישען על אותה הבנה, מפעם אחת שנעשן סיגריה אחרי האוכל לא ייווצר אצלנו הרגל. גם לא ממחשבה אחת לא נעימה ביננו לבין עצמנו לגבי המראה החיצוני שלנו. כדי שמנהג יהפוך להרגל יהיה עלינו להתמיד בו. אנחנו כנראה גם לא נהפוך למנהיגים גדולים מהשתתפות חד פעמית ביום הרצאות של גדולי המנהיגים בעולם, על אף האינטנסיביות שבו.

התיאורטיקן סיימון סינק מדבר על ההבדל בין אינטנסיביות להתמדה: "אתה לא יכול להיכנס לכושר על ידי כך שתלך יום אחד לתשע שעות למכון כושר. זה לא יעבוד. אבל אם תתאמן כל יום במשך כעשרים דקות, אתה בהחלט תיכנס לכושר". באותה המידה, אתה לא תוכל להפוך את הצוות שלך לצוות בעל כישורי הובלה ומנהיגות על ידי יום עיון מרוכז וחד פעמי. מה שכן תוכל לעשות, זה לחדד אצל עובדיך את היכולות על ידי מפגשים דו שבועיים בהם תחקרו יחד את מאפייני המנהיג בעיניהם ובעיני אחרים, תביאו דוגמאות של מנהיגים שהכירו בחייהם ותדונו במידת ההשפעה שלהם עליהם ובאופייה. תוכלו לתרגל על ידי משימות המפתחות יכולות הובלה ומחזקות עמידה מול קהל, יכולת קבלת החלטות וביטחון עצמי. תוכלו לעשות זאת במשך תקופה ובהחלט תראו תוצאות.

"אינטנסיביות היא כמו ללכת לרופא שיניים", אומר סינק, "אנחנו יודעים בדיוק באיזה יום תטופל הבעיה, כמה זמן זה ייקח ושכשנצא משם השיניים שלנו ירגישו חלקות כמו פנינה". אבל אם זה כל מה שנעשה, השיניים שלנו לבסוף יתפוררו וייפלו. אינטנסיביות אינה מספיקה. על פי הדעה הרווחת, כדי לשמור על השיניים שלנו אנחנו צריכים לצחצח אותן פעמיים ביום למשך כשתי דקות. "מה עושה צחצוח השיניים למשך שתי דקות?" סינק צוחק ועונה לעצמו "כלום". כלום ושום דבר. אלא אם נעשה את זה בכל יום ויום.

למה אנחנו מתבלבלים להעדיף אינטנסיביות על התמדה?

צחצוח השיניים הוא דוגמה טובה להבנת הסוגיה. קל לחשוב שאם אני יוצקת עבודות בבטון ואני רוצה למכור את עבודותיי ולהתפרסם אני צריכה למצוא יריד מספיק גדול, שעוברים בו מספיק אנשים ולהציג שם את עבודותיי. לפי חוק המספרים הגדולים, אני באמת אמורה לחזור הביתה בתחושת הצלחה. אבל אם ניקח בחשבון שאף אחד לא מכיר את איכות העבודות שלי, את הקלות שבה קונים מוצר שכבר ראינו בעבר ויושב לנו בראש, ואת הזמן שלוקח לייצר יחסי ציבור וקידום מכירות, הסיכוי שאחזור מותשת הביתה עם אחוז סביר, ולא הרבה יותר מזה, של מכירות הוא די גבוה.

אבל מה אם אפרסם יום יום את עציצי הבטון שלי בעמוד בפייסבוק? פעמיים בשבוע אעלה צילומים איכותיים של עבודות בטון אחרות שאני עושה. אכתוב טקסט קצר ואקשר לכל צילום. לפעמים אציף נקודה מעניינת למחשבה ולפעמים אשתף בטיפים לגבי עבודה בבטון. עם הזמן יגדל קהל העוקבים שלי, יותר ויותר אנשים ירגישו שהם מכירים אותי, מי שימשיך לעקוב כנראה יהיה מי שמתחבר לרעיונות שלי ולאמירות שלי. שמעריך את העבודה שלי ושהפכתי משמעותית עבורו. אם קהל גדול שכזה שנצבר לאורך זמן ובאדיקות, קהל בו השקעתי ולו נתתי מעצמי לפני הכול, יגיע ליריד – קטן ככל שיהיה, ההצלחה שלי תהיה ללא ספק גדולה יותר.

אז למה המחשבה הראשונה של רבים מאיתנו היא לא התמדה שקטה לאורך זמן? כי זה לא מדיד, אין לזה דד-ליין ואנו לא יכולים לראות את זה בעיניים. גרף העלייה הוא כל כך מתון שמיום ליום בקושי נשים לב לשינוי בכמות המגיבים או בכמות העוקבים. במובן מסוים – זה פשוט הרבה פחות כייף. בדיוק כמו לצחצח שיניים יום אחרי יום, בוקר וערב. האם השיניים שלנו הופכות לבנות יותר או בריאות יותר אחרי כל צחצוח? לא שאנו יכולים לשים על זה את האצבע. אבל בטווח הארוך, אנו בהחלט שומרים עליהן נקיות יותר, כלומר בריאות יותר ואפילו לבנות יותר.

מה שנכון לעסקים ולשיניים יפה גם למערכות יחסים: התמדה היא מה שמאפשר לנו לשמור לאורך זמן על אהבה. אינטנסיביות אולי תגרום לנו להתאהב: פרחים, כינורות, מתנות וטיול רומנטי בחו"ל. אבל הדברים הקטנים והיומיומיים הם אלו שבסוף מטים את הכף. זה החיוך על הבוקר לפני כל דבר אחר, וזה להביא כוס מים אקסטרה גם כשלא התבקשנו או פשוט להיות שם כשצריך. זו הידיעה היומיומית שכשאני אצטרך חיבוק הוא יהיה שם. כל אלו אינם מדידים, וכל אחד כשלעצמו לא עושה מהפכות. זה הסך הכול שלהם שעושה את ההבדל. הוא זה שבזכותו יום אחד מישהו יתעורר בבוקר ויגיד "וואו, אני אוהב אותך".