ההרצאה השבועית של TED: האומץ להפיל את אבן הדומינו הראשונה


הסופרת לאווי אג'אי מדברת על האומץ לומר את האמת גם מעמדת נחיתות


בועז מזרחי | 15 מרץ, 2018

ילדים, במיוחד הקטנים שבהם, מגיעים עם שילוב של תמימות ואותנטיות שכמבוגרים אנחנו מעט מאבדים עם השנים. שתי התכונות הללו הופכות אותם נועזים יותר ונינוחים יותר באמירת האמת. לעיתים זה נתפס אצלנו כחוסר נימוס. אנו יכולים להחליף את כל צבעי הקשת בפנינו כאשר הזאטוט שלנו פונה לאדם מבוגר ברחוב ומעיר משהו על המראה שלו, או מגלה רתיעה מופגנת מהדודה הנרגשת לראותו. אבל עמוק בפנים, רבים מאיתנו היו שמחים לגלות אומץ כזה בסיטואציות שונות בחיים. לא בכדי היה זה דווקא ילד בסיפור בגדי המלך החדשים שצעק המלך הוא עירום, ולא אדם בוגר ומחושב.

בואו נודה בזה, ככל שאנו לומדים יותר נורמות חברתיות כך אנו נוטים להצניע את דעתנו, גם כשזה כרוך במחיר אישי. וכשאנו לא מדברים אנחנו תורמים לסטגנציה. אנחנו מנציחים סיטואציה. שינוי, ולא משנה באיזה תחום, דורש את האומץ להכיר באמת. אבל כשזה נוגע לשינויים בקנה מידה חברתי רחב, דרושה עליית מדרגה – האומץ לומר את האמת בקול רם. הסופרת הניגרית לאווי אג'אי היא מהאנשים המבוגרים ששמרו על האותנטיות הילדותית שאפיינה את כולנו בשלב מסוים. היא מכנה את עצמה ואת שכמותה "עושי צרות מקצועיים".

בכך היא מתכוונת לאנשים שאומרים את האמת בנוגע להתנהלות שלנו כחברה, גם כשזו עלולה לצרום ואפילו במחיר אישי שהם עלולים לשלם. ככותבת, אג'אי מביעה ביקורת נוקבת על עוולות חברתיות מתוך מטרה לשנות את המציאות, בעיקר כשזה נוגע לממסדים חזקים ולמבנים חברתיים מבוססים. מכיוון שפעמים רבות ביקורת כזו עלולה לעורר התנגדות בקרב גורמים בעלי כוח, רבים פשוט נמנעים ממנה, אבל אג'אי מאמינה שכל חברה צריכה את הדמויות שיפילו את אבן הדומינו הראשונה. היא לא עושה זאת כי היא חסרת פחד – להיפך, היא מתארת בעתה שמלווה את הפרסומים שלה. אבל משהו בתוכה פשוט לא מאפשר לה לשבת בשקט. בהרצאת TED הומוריסטית היא שוטחת את תפיסת העולם שמוליכה אותה, ומספקת כלים שיכולים לסייע לאמץ בחזרה את האותנטיות הילדותית: מתי אפשר לעבור לסדר היום, ומתי לקום ולהצביע על האמת.

כשצופה מהצד הופך למשתתף פעיל

בצבא רץ סיפור על מחלקת טירונים שהמפקדים שלה צירפו אליה חייל מיוחד במינו. החייל הזה היה בובה מאולתרת (גרסה אחרת מספרת על מטרת דמות) ושמה היה 'מישהו'. החייל החדש הפך לחלק בלתי נפרד מהמחלקה. הוא יצא למסעות, נספר בהתפקדויות ואפילו נכלל ברשימות השמירה (אם כי היה אסור לו לשמור לבד). המפקדים ציוותו את החייל למחלקה לאחר ששמעו את החיילים צועקים כל הזמן "שמישהו יביא את המים", "שמישהו יבקש הארכת זמן", "שמישהו ידווח למפקד" וכך הלאה. אם יש מישהו שעושה את כל הדברים החשובים הללו, הסיקו המפקדים, הוא חייב להיות חלק אינטגרלי מהמחלקה.

התופעה הזו מכונה בפסיכולוגיה החברתית "אפקט הצופה מהצד". ככל שאנו בחברת יותר אנשים, תחושת האחריות שלנו מתחלקת עם יותר גורמים וכך הנטייה של האדם הממוצע לפעול – להפיל את אבן הדומינו הראשונה – קטנה. אנו מניחים ש'מישהו' כבר יעשה את זה, כי אנחנו אולי קצת חוששים מההשלכות, או מרגישים פחות מוכשרים לעשות את זה בעצמנו. ומכיוון ש"האדם הממוצע" באמת לא יכול להיות זה שלוקח את האחריות על כל הדברים שצריך לומר, לתקן או לשנות בחברה, אג'אי מאמינה שעלינו לשאול את עצמנו מתי כן. דרך סיפורה האישי היא מנסה לשרטט קווים מנחים לשאלה מתי לקום ולעשות מעשה.

"עבורי, להיות אבן הדומינו פירושו להשמיע את קולי ולבצע דברים ממש קשים לביצוע, במיוחד כאשר יש בהם צורך, מתוך תקווה שאחרים ילכו בעקבותיי", אומרת אג'אי, "והנקודה היא שאני הוא האדם שאומר את אשר אולי אתם חושבים אך לא מעזים לומר". כולנו נתקלים בחוסר צדק, עוולות או סתם התנהלות בלתי תקינה של אנשים או גופים. נסו לשחזר כמה פעמים בחייכם הרמתם דגל במקרים כאלה? כמה פעמים עמדתם מול מערכת גדולה או מול אנשים בעמדות בכירות והסברתם להם שהם לא בסדר? אלו אינן שאלות של הטפת מוסר או קריאה לחשבון נפש. הסיבות שאנו נמנעים מכך ברורות לחלוטין: מערכות נוטות לשמר את הכוח שלהן, ולנו יש הרבה להפסיד מעימות חזיתי.

זה גם לא אומר שאנו פחדנים. "הרבה פעמים אנשים חושבים שאנו חסרי פחד", מסבירה אג'אי את המוניטין שיצא לעושי הצרות המקצועיים. אבל היא מעמידה את הדברים על דיוקם: "אנו לא חסרי פחד. זה לא שאנו לא מפחדים מההשלכות או מהקורבנות שעלינו להקריב כשאנחנו אומרים אמת לחזקים מאיתנו". הם עושים את מה שהם עושים למרות הפחד. מה שמאפשר להם לעשות את הצעד הוא התגברותם של העקרונות והערכים על הפחד.

לשיטתה, עבודה בצל הפחד היא הרגל שדורש תרגול, כיוון שמניסיונה האישי, הפחד הוא מעכב-בעירה מעולה. מהרגע שהחלה לכתוב ועד ליום שבו הרהיבה עוז להכריז על עצמה ככותבת חלפו תשע שנים תמימות. ההכרה ביכולת של הפחד לנטוע אותנו במקום עוררה בה תשוקה לצאת ולהתגבר על הפחדים כדי לקצר תהליכים בחייה. ואם היא כבר יוצאת מאזור הנוחות אל מרחבי החשש, גמלה בליבה לנחם את עצמה מעט ולעשות זאת בסטייל, על רקע הנוף הקאריבי של הרפובליקה הדומיניקנית או בחופי מקסיקו. אג'אי, במילים אחרות, החלה לצאת לחופשות-אתגרים. היא מספרת כי החשש המרכזי בחייה הוא ניתוק מהקרקע, והיא ניסתה להתמודד איתו במגוון דרכים. כך מצאה את עצמה תלויה בין שמיים וארץ על אומגה בחופת ג'ונגל במרכז אמריקה, בצלילה עם דולפינים ובשיא השיאים מבחינתה – קפיצה ממטוס לצניחה חופשית.

לשבת על הקצה ולאפשר לעצמנו ליפול אל הלא נודע

היא מתארת את החוויה כמעוררת פלצות: "אנו מתחילים ליפול אל עבר הקרקע, וממש נעתקה נשמתי, ואני רואה את האדמה, ואני חושבת, 'הרגע נפלתי ממטוס לגמרי תקין בכוונה'". התחושה הזו הפכה עבורה לסמל הפעולה בצד הפחד. "לשבת בקצה המטוס ההוא ולהישאר שם מהווה נוחות עבורי", מסבירה אג'אי, "ואני מרגישה שבכל יום שאני מדברת אמת כנגד מוסדות ואנשים שגדולים ממני וכוחות שחזקים ממני, אני מרגישה כאילו אני נופלת מהמטוס ההוא". קפיצה ממטוס היא סצנה מוכרת בסרטים. הקופץ מקבל רגליים קרות והמדריך פשוט דוחף אותו החוצה, אל השמיים הפתוחים. חייל מצבא ארצות הברית שיתף ביוטיוב סרטון שמוכיח כי זה לא רק קטע של סרטים: מדריכי הצניחה משליכים שם חייל שנאבק – אמנם בפחות דרמה – למטה אל הקרקע. פעמים רבות אנו באמת זקוקים לאדם שידחף אותנו, וזה מה ששואפת אג'אי לעשות. השאלה היא האם מדי פעם אנו יכולים להיות אלה שדוחפים את עצמנו לאחר המאבק להיאחז בדפנות דלת המטוס.

הדרך לדעת זאת היא לעמת את עצמנו עם ערכי הליבה שלנו. אצל אג'אי, למשל, חוש הצדק מפותח ורגיש מאוד. "הבנתי שאני חייבת לדבר אמת, כי כנות כה חשובה בעיניי. היושרה שלי מאוד יקרה לי. צדק? איני חושבת שצדק צריך להיות אופציה, צדק צריך תמיד להיעשות". לכך היא מוסיפה טענה מפתיעה: אנחנו לא תמיד מודעים לעוצמה שלנו בתוך סיטואציה נתונה. "אנשים כה מפחדים מהשלכות כבדות אלו, מבלי להבין שיש הרבה מקרים שבהם אנו נמצאים בחדרים ואנו בין האנשים החזקים ביותר באותם חדרים". אפילו אם אנחנו לא הכי חזקים בפני עצמנו, מספיק שנחבור לאדם אחד או שניים כדי להכפיל את מקדם העוצמה. שילוב שני הגורמים הללו – ערכי ליבה ותודעת עוצמה – הוא המפתח להפלת האבן הראשונה, לקפיצה מהמטוס או כל דימוי אחר שתבחרו.

אג'אי מסבירה כי זה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים גדולים כקטנים. מספיק שתמכנו באדם חלש שמנסה להעביר נקודה, או שסייענו לאדם נרגש בניסוח בהיר של דבריו, כבר הבאנו לידי ביטוי את הערכים והעוצמה שלנו, ושלו. פעמים אחרות, השירות של אמירת האמת או נקיטת פעולה יכול להיות בעל אימפקט רחב יותר. כך היה כאשר גילתה אג'אי שהיא צריכה לשלם על טיסה לכנס שאליו הוזמנה, בזמן שמשתתפים אחרים הוזמנו על חשבון המארגנים. "ידעתי שאם אדבר על כך בפומבי, אני מסתכנת בנזק כלכלי", היא מספרת, "אבל אז גם הבנתי ששתיקתי אינה משרתת איש. אז דיברתי על כך בפומבי, תוך כדי חשש, ונשים אחרות ניגשו אליי לדבר על כך […] וזה התחיל דיון על פרקטיקות שכר מפלות שבהן היה מעורב כנס זה".

שמירת הפה סגור היא אקט נוח, ויותר חשוב – בטוח. הבעיה עם כך היא שלאורך זמן היא מעצבת נורמות. שתיקה של נוחות היא מה שמאפשר למלך להתהלך עירום, ואם אף ילד לא יצעק, אנחנו נתרגל לחשוב שזה בסדר שמלכים יסתובבו ללא בגדים. ויגיע הזמן שנאמין שנכון שכולם ילכו עירומים. ואם עירום במובן המילולי הוא עניין שאפשר לדבר עליו, עירום במובן הפיגורטיבי הוא בעייתי יותר.

אז איך נדע מתי לנצור לשון ומתי לצעוד מחוץ לשורה? אג'אי משתפת את תפיסתה: "כאשר מגיע הזמן לומר דברים קשים אלה, אני שואלת את עצמי שלוש שאלות. אחת, האם התכוונת לזה? שתיים, האם את יכולה להגן על עמדתך זו? שלוש, האם אמרת זאת באהבה? אם התשובה היא כן לשלוש השאלות, אני אומרת את זה ונותנת לאסימונים ליפול". לדבריה, די בשלושה אימותים אלה כדי להיות זה שמפיל את הדומינו. "אמירת האמת לא צריכה להיות צעד מהפכני", אלא הרגל פשוט שיהפוך את החברה שלנו לצודקת יותר עבור כולם. וזוהי, למעשה, הזמנה לכולנו להתבונן בערכים המהותיים שלנו ולאזור את האומץ להגן עליהם. כי כשרבים יוצאים יחד מאזור הנוחות, הם מגדירים מחדש עבור כולם את גבולות המתחם שבטוח ונעים לחיות בו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.