התבגרות הילדים שלנו היא מקרה בוחן שמלמד כיצד להרפות מהעבר וליצור מתוך כך עתיד על ידי שחרור ושמירה על מרחק.
אנחנו שומרים את הדברים שאנחנו אוהבים: הסווטשירט האהוב והמתפורר שכבר לא עולה עלינו, תכשיט ישן מאדם יקר לליבנו, ספר שאנחנו יכולים לקרוא שוב ושוב, עיתון ישן מטיול מדהים. הדברים האלו שאנחנו נוצרים בלב ובארון. סנטימנטליים ואישיים, בלתי ניתנים להפרדה מה"אני" שלנו. אלו אותם הדברים שאנו חושבים לגביהם בלב שאם חס וחלילה תפרוץ שריפה בבית, אנחנו יודעים איפה למצוא כל אחד מהם, להעמיס על הגב ולברוח.
ומה עם הילד הזה, שהבאנו לעולם? זה שהפך בשנייה אחת לצירו המרכזי. שטלטל את כל מה שידענו על עצמנו ועל החיים, שזורם לנו כמו לבה בעורקים. אותו אנחנו לא יכולים לשמור לעצמנו. אותו נצטרך ללמוד לשחרר.
במאמר שכתבה הסופרת והמאמנת האישית לאורה ברמן פורטגאנג, היא משתפת בחוויית ההורות שלה לילד שהגיע לגיל שמונה עשרה, נרשם לקולג' ועבר לגור מחוץ לבית. הנה הוא מתארגן ליציאה הגדולה שלו אל העולם, מסמס בלי הרף לכל החברים בזמן שהוא אורז את בגדיו וסוגר אותם ביחד עם הנוכחות הכל כך משמעותית שלו, במזוודה. באותו הזמן, לאורה ובן זוגה, אביו של הנער, מרגישים איך כל דקה שעוברת הופכת אותם לפחות משמעותיים בסדר העדיפויות שלו. אבל זה לא בהכרח עניין שלילי מבחינתם.
"התפקיד שלנו כרגע הוא לזוז מהדרך ולתת לו לבנות את חייו החדשים" אומרת ברמן אבל לא מסתירה את הקושי הכרוך בלעשות זאת. היא משתפת שהחשק להתקשר אליו מיליון פעם ביום הפך אפילו מאתגר יותר מהחשק לשוקולד בארבע אחר הצהריים. ויחד עם זאת, היא מצאה את הדרכים לשחרר בתוך המציאות המשתנה. למשל, מאז שהוא איננו גר תחת אותה קורת גג, כשהיא מתעוררת באמצע הלילה היא כבר לא מציצה בחדרו לוודא שהוא ישן שנת ישרים, אלא – ממקומה במיטה – שולחת אליו את כל האהבה שבליבה. כל פרט קטן באינטראקציה מקבל צורה חדשה. "ולמרות שהילדים שלנו הם לא באמת 'שלנו' כי הם אינם רכוש, ההפרדה הזו שאינה מתבטאת רק בזמן, מרחק ומרחב, היא אבן דרך מוכרת לכל ההורים". זו הפרדה בינינו ובינם כאנשים עצמאים, עם מערכת ערכים וחוקים אינדיבידואלית ומתפתחת. וגם אם אינה קלה, זוהי התפתחות חיונית לחופש ולעצמאות שלנו ושלהם כאחד. את ההיאחזות בקשר שהיה קיים עד כה היא מתארת כחפינת מים בכפות הידיים. "לא נוכל להחזיק אותם ככה לנצח".
ניסיון להחזיק את הקשר במציאות שבה הוא אינו רלבנטי עוד כפי שהוא.
בתוך עולם שמשתנה ללא הרף, למה בכל זאת קשה לנו להסתגל – ומה אפשר לעשות?
להבדיל מקפה סטארבקס, שטעמו נשאר קבוע בכל מקום שאליו נגיע בעולם, על מערכות יחסים אפשר להסתכל כעל ישות חיה ודינמית. מערכת היחסים עם הילדים הבוגרים שלנו אינה נגמרת, היא רק משתנה. אם, כמו טוויסט שעושים לקובייה הונגרית, נשנה את הזווית שממנה אנו מסתכלים על הסוגיה, כל דמויות המפתח בסיפור משתנות: אנחנו, אמנם בקו מגמה מתון יחסית, והילדים שלנו, שמתפתחים כמו גרף אקספוננציאלי בהתחשב בעובדה שלפני כמה שנים עוד לא ידעו לקרוא ולכתוב. והקשר? אותו אנחנו משום מה חוששים לשנות. נאחזים במוכר והידוע. יכול להיות שהוא גם באמת עבד כל כך הרבה זמן והנטייה הטבעית היא לשמר מה שעובד טוב, אבל האם הוא עדיין עובד כל כך טוב? האם הוא עדיין משרת את השאיפה לתת לילד הקטן הזה שלנו מרחב להתפתח בו? מקום להמציא בו את עצמו מתוך עצמו, ולא רק מתוך מה שהוא חווה ולומד מהקשר עימנו. לא בטוח שמיליון שיחות טלפון ביום משאירות מספיק זמן בשביל להכיר חברים חדשים ולהתאמן על כישורים חברתיים.
כדי להקל על התהליך, אפשר להסתכל על זה כעל שתי מערכות יחסים שונות. זו שהייתה לנו עם הילד עד שהפך לבוגר ועצמאי, וזו שיש לנו היום. ועכשיו השאלה היא – איך אנחנו משחררים את זו שכבר לא רלבנטית יותר ומתקדמים קדימה עם זו שכן? על פי מאמרה של לורי דאשין במגזין Tiny Buddha, כמעט בכל רובד של חיינו אנחנו מתרגלים שחרור של העבר. דאשין מציעה מספר תרגולים שיכולים לעזור לנו לשחרר באהבה מערכת יחסים שאינה תורמת לנו עוד ולהתקדם הלאה אל עבר זו שכן. התרגול הראשון בו היא מתמקדת בהקשר שלנו הוא הגדרת יתרונות החוויה שחווינו. נוכל להיעזר בשאלות כמו: מה למדנו ממערכת היחסים הקודמת? במה היא תרמה לנו ולשותפים בה? לנסות לבנות לעצמנו בראש, או אפילו בכתב, תפיסה חיובית לגבי נוכחותה בחיים שלנו. כזו שתאפשר לנו להסתכל אחורה ולהגיד "איזה כיף שכך היה". הוקרת תודה מסמלת קפיצת מדרגה גדולה בדרך לשחרור.
כשדאשין מדברת על התפיסה החיובית היא אינה מתעלמת מהקשיים שחווינו במערכת היחסים הקודמת, אלא מתעלת אותם להתבוננות על המצב החדש. אם לקשר את האמירה הזו לנושא שלנו – מה, בתור הורים לילדים צעירים, לא יכולנו לעשות ועכשיו, כהורים לילדים בוגרים ועצמאיים, אנחנו יכולים לעשות? להתעורר בשבת בעשר בבוקר ולהישאר במיטה עד אחת עשרה עם ספר טוב. לקבוע עם חברות באמצע השבוע לקפה בדיוק בזמן שפעם היו הסעות לחוגים. הקלות המפתה שבלהכין לעצמנו משהו קטן לאכול ולסגור את הפינה, במקום לעמול על ארוחת ערב לארבעה. על פי דאשין, זה הזמן לטוות את התמונה היפה של מיטב היתרונות במערכת היחסים החדשה שהתפתחה לנו.
להרפות את האחיזה
מיטב הסופרים והמשוררים כתבו על ההיאחזות במערכת יחסים שאיננה עוד. על ההיקשרות שלנו אל האהובים שלנו וההתעקשות שלנו לשמר מציאות הקיימת רק בזיכרון.
אלכס אפשטיין. התרפקות על מה שהיה. האיזון העדין בין אנושי וטבעי לכבול בכבלי העבר.
כשחליל ג'ובראן מדבר על אהבה הוא אומר "אם אתם אוהבים מישהו, תנו לו ללכת. כך שבאם הוא יחזור, הוא יהיה שלכם לתמיד. ואם הוא לא יחזור, הוא כנראה מעולם לא היה". האם להחזיק את הילדים שלנו קרוב יגרום להם להישאר באמת? ואפילו יותר משמעותי לשאול – האם אנחנו רוצים שיישארו קרובים רק בגלל שאנחנו מחזיקים חזק? ברמן משתפת שאחת המשימות הנשגבות מבחינתה כהורה היא לגדל את הילדים שלה להיות אנשים בוגרים שאיתם היא תרצה לשבת ולסעוד ארוחת ערב. במילים אחרות, לצייד אותם בסל כלים שיאפשר להם להמשיך במסע בעצמם, לברור ולבחור איזה ערכים, חברים וסיפורים הם רוצים לרכוש בדרך. סל כזה שיאפשר להם להמשיך לגדול ולצבוע את עצמם ביותר ויותר גוונים של רגשות, ידיעות וחוויות. שיהפכו אותם לאנשים צעירים טובים, מעניינים, נעימים ומצחיקים, כאלו שלא רק אנחנו ההורים המשוחדים, אלא כל אחד היה רוצה לשבת איתם לארוחת ערב.
אילו היינו במחזה, כעת היינו מגיעים לשלב שבו הווילון האדום עומד להיפתח פעם נוספת לתמונה אחרונה. השחקנים, יושבים סביב שולחן ארוחת ערב ביתי, או אולי באיזו מסעדה, כולם בוגרים צעירים יותר ופחות. השיחות קולחות. צלחות עוברות מיד ליד. ברקע מוסיקה וריחות של תבשילים ומאפים ממלאים את החלל. אפשר לראות לחיים סמוקות מיין ולשמוע קולות של צחוק. אחת הבנות מספרת על סיטואציה מרגשת שקרתה באחת ההרצאות בקולג' וכולם נמסים. מצבור מרשים של תובנות שנאספו, כל אחת במסע נפרד של בני המשפחה, מתגלגלות על מפת השולחן. חלקן מתחברות לאחרות ומעצימות וחלקן מעוררות דיונים מסקרנים וסוערים. בסוף הארוחה כולם מפנים את הצלחות והכוסות כי כולם מכירים את השלב הזה בבתים שלהם. כולם נפרדים ושייכים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אלמנט ההפתעה – היתרונות שבוויתור על השליטה ובאימוץ חוסר הוודאות אל חיינו
בכל פעם שאנחנו משחררים מטען מהעבר, מתפנה מקום לדברים חדשים וטובים
אנו יכולים לגדל ילדים שיביאו חידוש ושינוי לעולם – זה אחד הגורמים החשובים בדרך
עוד מרדיו מהות החיים:
