פסיכולוגים מסבירים את היתרונות של התבוננות פנימית והתמקדות בעצמנו דווקא בקונטקסט חברתי
על פי ההגדרה הרווחת, אדם שמרוכז בעצמו מבצע על פי רוב בחירות ופעולות למען טובתו האישית, גם כשאלו באות על חשבון אחרים ולעיתים אף פוגעות בהם. ההגדרה הזאת יצרה לריכוז בעצמנו מוניטין בעייתיים: כמעט כל פעילות מנטלית של מחשבה על עצמנו נמצאת בסכנה להיתפס כביטוי לנרקיסיזם או כאקט אנטי-חברתי ברמה זו או אחרת. ברור לכל בר-דעת שאין להימנע ממחשבה על עצמנו וכי אלטרואיזם טהור הוא תופעה נדירה – יש אף שיטענו כי היא כלל לא קיימת. ועדיין, משום מה, אנו חיים בשלום עם הדיכוטומיה שבין הסתכלות על עצמנו ובין פתיחות החוצה.
הקו המסומן בחול, מסתבר מלא מעט מחקרים, עלול להיות במקרים רבים אשליה אופטית. מעבר לעובדה שלא כל התמקדות בעצמנו תבוא בהכרח על חשבון היחס לאחרים, לעיתים היא אף יכולה לשפר את התקשורת שלנו עם העולם החיצון. שני הפנים של המציאות – הפנימי והחיצוני – שזורים זה בזה ומושפעים זה מזה. אם נעשה אנלוגיה גיאומטרית, אלו לא שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אלא מעגלים בעלי חפיפה מסוימת.
במילים פשוטות, האופן שבו אנו מתנהלים בחברה והצורה שבה הסביבה תופסת אותנו תלויים לא מעט באופן שבו אנו תופסים, מתייחסים ומבינים את עצמנו. כשאנו קשובים פנימה, מסבירים מומחים שונים, אנו בונים כישורים החיוניים למגעים החברתיים שלנו. אחת הגישות הפופולריות בהקשר זה היא תורת שפת הגוף. בשנים האחרונות עולם הידע הזה תפס תאוצה, ואחת הדמויות הבולטות בתחום היא פרופסור איימי קאדי מהרווארד, פסיכולוגית חברתית שהפכה לסוג של גורו שפת-גוף בעקבות הצלחתו המסחררת של ספרה Presence: Bringing Your Boldest Self to Your Biggest Challenges.
ביטחון עצמי ואומץ הופכים אותנו לנדיבים יותר
קאדי הפכה למרצה מבוקשת ובאחת ההזדמנויות הגיעה להציג את תפיסתה בסדנת נשים ומנהיגות של אדובי, חברת התוכנה שהביאה לעולם את פוטושופ, קבצי ה-PDF ושלל מוצרים נוספים. קאדי נוהגת להסביר לקהליה על תנוחות הגוף שיכולות להגביר את הביטחון העצמי שלנו, ואולי המשפט המצוטט ביותר מהרצאותיה הוא Fake it ’till you make it, כלומר, אם נזייף הרגשה מסוימת דרך שפת הגוף, בסופו של דבר היא תהפוך למציאות התודעתית שלנו. אבל בפולו-אפ על ההרצאה שפורסם בבלוג של אדובי, קאדי טוענת כי אנשים שנתפסים לעניין הזה מחמיצים את הנקודה הרחבה יותר. "זה לא רק לעמוד שתי דקות כמו וונדר-וומן", היא מסבירה, "זה נוגע למודעות ולאופן שבו אנו מתנהלים בכל זמן […] הדרך שבה את מרגישה כלפי עצמך היא אכן הכוח המניע הישיר ביותר להתנהגות שלך". עדיין, הרעיון שלה הוא שניתן לשנות את התפיסה העצמית דרך שפת הגוף, אבל זה רק האמצעי. המטרה, לעומת זאת, היא להפנות את הקשב שלנו פנימה ומתוך כך לבנות ביטחון, נוכחות וכישורים חברתיים משופרים.
וכשהיא מדברת על כישורים חברתיים, היא מדברת על הצד החיובי ביותר שלהם. שהרי ביטחון אחרים או כריזמה יכולים להיות מנוצלים לטובתנו באופן אגואיסטי. אבל קאדי מסבירה כי ההשפעות חורגות מהמקום של תועלת אישית. לדבריה, השימוש בשפת גוף יכול לפתח בנו אומץ, "וכשאנשים מפתחים אומץ, אני חושבת שהם הופכים לנדיבים יותר. הם לא פוחדים, הם לא מאוימים מאנשים ולא מביטים בחדר ורואים אדם נזקק כאיום". ההתמקדות במצבנו הפנימי מובילה לביטחון עצמי שמתבטא בשקט פנימי, מה שהופך אותנו לאנשים נינוחים שלא צריכים להשקיע אנרגיה בהגנה. במקום זה, אנו יכולים להפנות אותה למגע פתוח ואותנטי עם האחר.
אף על פי שהסדנה הייתה בסימן מנהיגות, קאדי מאמינה שזה לא צריך להסתיים בכך. האינטרס של כל ארגון – ואם נרחיב את היריעה לחיים שמעבר לקריירה, של כל מסגרת חברתית – הוא שכמה שיותר אנשים ידעו לתרגם את ההתמקדות בעצמם לביטחון עצמי ולהתנהלות אותנטית ושלווה מול אחרים.
לדבריה, אפשר לראות את האימפקט של אותנטיות על שפת הגוף בקרב ילדים לפני גיל בית הספר. "ילדים", היא מסבירה, "לא קוראים לפתיחות 'פגיעות', הם פשוט מתנהגים כמו עצמם". מכיוון שכמבוגרים אנו עסוקים מאוד בשאלה כיצד הסביבה תתפוס אותנו, אנו ממקדים את תשומת הלב במה שקורה בחוץ, ואז יוצרים שכבה מלאכותית שמפרידה בינינו לבין אחרים. כדי להמס את השכבה הזו צריך לחשוב מחדש על המקור שבאמת מחולל את ההתנהלות שלנו. "עבורי, זה לא להתמקד כל כך ברושם שאנו עושים על אחרים, אלא יותר ברושם שאנו עושים על עצמנו". כל זה מסתכם בגדילה של האינדיבידואל בתוך החברה, שכן כשאנו ממוקדים פנימה הצורך שלנו בהגנה מפני 'סיכונים' מבחוץ קטן, וכך אנו יכולים להיות פתוחים יותר לעולם.
הזמן והמשאבים הקוגניטיביים שאנו משקיעים בעצמנו מסייעים לפתח בנו כישורים סוציאליים מגוונים.
מנגנון אינדיבידואלי שפועל לאיזון החברה האנושית
אז זהו? האם אפשר לומר כי ביטחון עצמי שנובע מהתבוננות פנימית הוא המזור לכל הבעיות שלנו בקשרים עם אנשים? נראה כי אינטראקציות אנושיות הן עניין מורכב מכדי לטעון זאת. לעיתים אנו זקוקים לתקשורת פתוחה ומחברת, ולעיתים עלינו לעמוד על דעתנו ולנהוג באסרטיביות. מחקרים מגלים כי במקרה הזה, כפי שמדווח כריסטיאן ג'ארט באתר ה-British Psychological Society, ביטחון עצמי הוא דווקא פקטור פחות קריטי. הגורם המשפיע ביכולת לפעול באסרטיביות נובע אף הוא מהיחסים שלנו עם עצמנו, אבל באופן מפתיע קמעה, זהו הכבוד העצמי.
בסדרת מחקרים שהובילה ד"ר דניאלה רנגר מאוניברסיטת קיל בגרמניה, התברר כי אנשים שמדורגים גבוה ברמת הכבוד העצמי נוטים לנהוג באסרטיביות יותר מאנשים שמדורגים גבוה בביטחון עצמי, ביכולת עצמית, בתחושת זכאות פסיכולוגית, בקבלה עצמית ובהערכה עצמית. המחקר מצא גם כי כבוד עצמי לא הוביל אנשים לנהוג באגרסיביות, אלא באסרטיביות בלבד. זה אולי המקום לעמוד על הדקויות שבין המאפיינים האישיותיים שנבדקו במחקר. על פי רנגר, ההגדרה של כבוד עצמי היא "האמונה של האדם שיש לו את הכבוד האוניברסלי של בני אדם, זכויות אדם מוסריות בסיסיות ושוויון". במילים אחרות, האמונה שאנו בעלי ערך מעצם היותנו בני אדם. הכבוד שיש לנו כלפי עצמנו, על פי המחקרים, הוא תנאי ליכולת שלנו להגיב בצורה נחושה כאשר נעשה לנו עוול, או כאשר אנו נתקלים בחוסר צדק, גסות רוח וכדומה.
ההגדרה שמציגה רנגר מציבה את הכבוד בקונטקסט אנושי מאוד. הכבוד העצמי שלנו לא משחק תפקיד משמעותי מול הטבע, למשל. זהו מאפיין פנים קבוצתי של המין שלנו, מה שמדגיש שוב את ההשפעה הדו-סטרית בין פנים וחוץ. כבוד עצמי, כשמו, הוא תחושה שאנו מטפחים עם עצמנו וכלפי עצמנו, אך הוא בא לידי ביטוי בעיקר במערכות היחסים שלנו עם אחרים – הוא מאפשר לנו ליצור אינטראקציות הוגנות עם הסביבה החיצונית. במבט רחב, אם כן, הכבוד העצמי שלנו משמש כמשקולת איזון חברתית.
מחקר הכבוד העצמי אמנם מגלה שוב קשר בין פנים וחוץ, אך הוא מובהק יותר בנטייה להתרכזות בעצמנו. נכון שאם עושים זום-אאוט אפשר להביט על כבוד עצמי כמיישר קו חברתי, משום שתגובה אסרטיבית מעלה את הסיכוי לצדק. אבל כשעושים זום-אין, מדובר בהתמקדות בעצמנו לשם התמקדות בעצמנו: הפעילות המנטלית שמסייעת לפתח את הכבוד העצמי נועדה, בסופו של דבר, לקדם את האינטרסים שלנו בעולם. על רקע זה בולט עוד יותר מחקרה של פרופסור אן בוקלר, פסיכולוגית מאוניברסיטת וורצבורג וחוקרת במכון מאקס פלאנק לקוגניציה אנושית ולמדעי המוח, אשר, כמו קאדי, מצאה כי המבט שלנו פנימה יכול להניב תוצאות מאוד מוכוונות חוץ. בניסוי שערכה בוקלר, כפי שמדווחת סדני למות' במגזין The Cut, נמצא כי במקביל לכך שהתבוננות פנימית מסייעת לנו להכיר את עצמנו, היא מפתחת בנו גם את האינטליגנציה החברתית.
ה"בו-זמניות" של זהות ושייכות
ההיגיון שהוביל את הניסוי פשוט. כפי שמסבירה בוקלר, "הרחבת הידע שלנו בנוגע לדינמיקה הפנימית כמו המחשבות, האמונות, או הדפוסים הרגשיים שלנו, מאפשרת הבנה טובה יותר של תהליכים אלה גם אצל אחרים". אמנם כל אדם הוא עולם ומלואו, ייחודי וחד-פעמי, אבל כמו שתפתחו כמה מחשבים ותגלו גם קבצים שונים לגמרי, סביר שאם אתם מכירים את מערכת ההפעלה במחשב שלכם תוכלו לעבוד עם מחשבים אחרים בקלות יתרה.
כדי להוכיח זאת עברו המשתתפים בניסוי של בוקלר סדנאות אימון להתבוננות פנימית. לאחר מכן נבדקה היכולת שלהם לפענח את המצב הרגשי של אנשים אחרים. הממצאים היו ברורים למדי: הנבדקים שהפגינו שיפור גדול באימון להתבוננות פנימית הם אלה שחוו גידול ביכולת להסיק את המצב המנטלי של אדם אחר. בוקלר מציינת כי אחד הממצאים המעניינים היה הקשר החזק בין יכולת של אנשים לזהות בעצמם צדדים שליליים ובין פענוח רגשות של אחרים. היא מאמינה כי הסיבה לכך היא ש"זיהוי וקבלה של דפוסים מנטליים והתנהגותיים שליליים בקרב עצמנו הם מאתגרים באופן מיוחד, ודורשים מאמץ, גמישות קוגניטיבית וחוסן מנטלי". אלה, ככל הנראה, תכונות חיוניות להבנה כללית של מערכת ההפעלה.
ביטחון עצמי, כבוד עצמי והיכרות עצמית הם שלוש אינטראקציות שבני האדם נמצאים בהן עם עצמם ולמען עצמם – ובמקביל הן מוציאות אותנו החוצה ומסייעות לנו להסיר מחיצות, לאזן את החברה ולבנות גשרים. גם אם המנגנונים הללו מתווכים לנו מתוך הגדרות פסיכולוגיות, כשבמציאות אלה תהליכים הרבה יותר מורכבים ושזורים בתהליכים ומנגנונים פסיכולוגיים נוספים, עדיין מדובר במושגים שאנו יכולים להתחבר אליהם בחוויה אישית. המחקרים בסך הכול עוזרים לכוון את הזרקור אל ההשפעה הדו-כיוונית ואל התועלת הכפולה שצומחת מהתבוננות פנימית. ההבנה הזו מסייעת לטשטש עוד יותר את הקו החוצץ בינינו ובין העולם. וכך, כשאנו מתמקדים פנימה אנחנו מחזקים את הזהות האישית, ובו בזמן את תחושת השייכות שלנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו
מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?
עוד מרדיו מהות החיים:
