מומחים מסבירים כיצד מסגור מחדש של מערכות היחסים הזוגיות מסייע לחיזוק האינטימיות- 3 זוויות מרעננות להתבוננות
האם אתם זוכרים את הרגע שבו הפכתם מילדים לנערים, או את השנייה שבה הבנתם שאתם בני אדם מבוגרים ולא עוד טינאייג'רים? אפילו אם תנסו לחשוב על מהלך היום ולהבין מתי נגמר הבוקר ומתחילים הצהריים, תתקשו להצביע על נקודת מעבר אבסולוטית. האם 11:59 זה עדיין בוקר? זה טיבם של תהליכים רציפים רבים – השינויים בהם פשוט קורים. ללא דרמות גדולות, ללא הכרזות וטקסים, פתאום אנו מוצאים את עצמנו חיים בתוך משהו אחר. כך, למשל, לא מעטים עוברים מקשר של אהבה יוקדת לזוגיות שיש לתחזק.
לא ברור כיצד ומתי אנו עוברים מהתאהבות חסרת מעצורים לקשר שגרתי, על כל ההתמודדויות הבלתי רומנטיות שבו. מה שברור הוא שהתאהבות, בשל טבעה הביוכימי, היא תקופה זמנית. כשחולף אפקט הקסם של נוירוטרנסמיטרים במוח אנו נותרים לחיות עם אדם נוסף, עדיין קצת זר למעשה. לא פלא שחיכוכים צפים. ובכל זאת, הזר הזה יקר לליבנו וחשוב לנו לשמור אותו קרוב. אנו רוצים לבנות איתו חיים. אינספור מילים נשפכו על ידי טובי המומחים כדי לסייע לנו לשמר, לשפר, להתמודד ולתמרן בתוך מערכות היחסים שלנו. ועם כל היעילות של השיטות ושל הטכניקות המסורתיות, לפעמים עוזר לצאת רגע ממסגרות החשיבה המקובלות ולרענן את זווית המבט. שהרי אם המצב השוחק נוצר בעקבות שינוי שאינו תלוי בנו, ייתכן מאוד ששינוי ביוזמתנו יוכל ליצור מפנה חדש בקשר. אולי לא מהיום למחר, אבל יום אחד אתם עלולים להתעורר בבוקר ולמצוא את עצמכם בקשר מספק, אוהב ותומך. הכתבות מנוסחות בלשון נישואין אך פונות לכל סוגי הקשרים.
1. נישואין זה לא עבודה – שינוי במבנה
"נישואין, על פי אנלוגיה פופולרית, הם משרה", כותבת אדה קלהון במגזין The Cut. "אתה עובד בזה. אם אתה מצליח אתה קוטף פירות, אם אתה נכשל אתה מפוטר או עוזב". ובאמת אחד הסימפטומים של המעבר מאהבה בראשיתה לקשר שגרתי הוא התחושה שמערכת היחסים הזוגית הפכה לעוד משימה ברשימת המטלות שעלינו לבצע. על פי הספר The Rough Patch: Marriage and the Art of Living Together של הפסיכולוגית ד"ר דפני דה-מרנפה, יציאה מתפיסת הנישואין כעבודה היא צעד חשוב להידוק הקשר.
לפני ההסברים המלומדים שמביאה קלהון מהספר, נראה כי בסך הכול יש היגיון פשוט בניתוק הנישואין מאסוציאציה של עבודה. עצם המסגור הזה יכול להוליד בתוכנו טינה, שכן די לנו בעבודה אחת. השינוי, אם כן, צריך להיות בגישה כלפי מהותו של הקשר. הצורך, למשל, לנהל שיחות עמוקות עם בני הזוג הוא לא מטלה, אלא פעולה טבעית ומובנית של מערכת יחסים. במילים אחרות, משמעות החיים בקשר הם שאכפת לנו מרגשותיו, מצרכיו, ממצוקותיו ומאושרו של אדם נוסף. ואם שכחנו את זה עם הזמן, או שהתחושה קהתה מכורח הנסיבות, מגיע שלב שבו אנו זקוקים לשבירת המעגל ולריענון הקשר.
כדי לעשות זאת עלינו לאמץ גישה בוגרת לחיים בכלל, כיוון שכפי שטוענת דה-מרנפה, לעיתים אנו נוטים להאשים את בן הזוג בכל מה שלא השגנו, בכבלים שבהם הוא קושר אותנו. אם אנחנו תופסים את הקשר כעבודה מתבקש שבשלב מסוים נפתח את המסקנה שבן הזוג שלנו מפריע לנו ליהנות מהחיים או להגשים את עצמנו. אך לשיטתה זה לא הוגן, כיוון שכל בחירה שאנחנו עושים בחיים היא טרייד-אוף עם משהו אחר. מערכות יחסים רומנטיות, בשונה ממה שלימדנו אותנו בסרטי דיסני, לא נועדו לספק לנו רצף אינסופי של אושר. זו תפיסה כל כך לא ריאלית, שלא ברור כיצד הצליחה לקבל אחיזה כזו בחיינו. קשר עם אדם אחר נועד לספק לנו אושר כרכיב אחד בלבד מתוך מגוון של צרכים. ולא די בכך, הוא אמור לספק את אותו הדבר גם לאדם שמולנו.
מה הפתרון? עלינו לקבל את הקשיים של הקשר כעובדת מציאות, ולהמשיך לדאוג לבן הזוג למרות המהמורות, השחיקה והאכזבות האישיות שלנו, שרוב הסיכויים לא ממש קשורות אליו. כדי לעשות זאת אפשר לנסות לשחזר את התחושות שאפיינו את ראשית הדרך ולאמץ מחדש את ההתנהגויות של אז – דאגה, הקשבה, הומור, קבלה, וכל פעולה בונה אחרת. ולכן המסגור של קשר כעבודת תחזוקה פשוט לא מתאים. אין כאן שיקולים של ידע מקצועי, סטנדרטים ויעדים, אלא נפש נוספת, רגישה, בעלת כמיהות ושאיפות בדיוק כמו שקיימת אצלנו.
2. כמו אהבת אם לילדיה – שינוי כלפי האדם
אוקיי, אז אנחנו רוצים להחזיר לקשרים הרומנטיים את מעמדם האוטונומי ולנהוג כפי שנוהגים באדם ולא במשרה. אבל מה עושים בפועל? איך מסירים שכבת ציניות שהצטברה כמה שנים? מכירים את הקטע הזה של זוגות ממש טריים שמהצד נראים ילדותיים להחריד? למרות הדביקות שיכולה לעורר בנו רתיעה, ייתכן שבכל זאת מסתתר בגרעין ההתנהגות הזו משהו ששווה ללמוד ממנו. ערוץ היוטיוב של The School of Life פרסם סרטון שטוען בשבחי המעבר לאהבה ילדותית. הכוונה אינה בהכרח כמו ילדים, אלא להפגין את אותה חיבה, סבלנות ורצון טוב שאנו מפנים כלפי צאצאנו – גם כלפי בני הזוג.
הסרטון ממחיש את הרעיון באמצעות קטע משוחק המלווה בכתוביות, ובו מוצגים ההבדלים בין האינטראקציות של הורה-ילד ובין אינטראקציות של ההורים עצמם. תחילה, כשהאב לבד עם בנו בבית, החיים נראים מושלמים. הוא מגלה סבלנות אין קץ כלפי הפעוט כשהם משחקים יחד, ואפילו כשהזאטוט הופך את הספרייה ומעיף את כל האוכל לרצפה האב מוצא הסברים מניחי-דעת להתנהגות: "הוא בטח נהיה רעב, אולי השיניים שלו כואבות שוב". אף על פי שהאידיליה הזו כנראה אינה משקפת את המציאות, אין ספק שאנו יותר סלחניים כלפי ילדים.
אבל אז נכנסת האם הביתה והגישה משתנה מקצה לקצה. שאלה פשוטה כמו "חידשת את הביטוח לרכב?" גוררת אחריה ריב שמלווה בהכללות ובהאשמות – אתה תמיד, ואת תמיד. בזמן שאת ההתנהגות של הילד אנו מייחסים לגורמים חיצוניים, את התנהגות בני הזוג אנו מייחסים לפנימיות שלהם. מעבר לעובדה שזה לא הדבר הכי רציונלי לעשות, זו גם מתקפה ישירה על מי שהם, על ליבת הזהות. אין לצפות לתוצאות טובות.
המשפט שמציג את המפנה הוא: "דמיינו שהיינו מיישמים את אותן טכניקות לאהבת אנשים בוגרים, כפי שאנו אוהבים באופן טבעי ילדים". בנקודה זו הסרטון רץ אחורה ומציג מציאות אלטרנטיבית, שבה בתגובה לשאלה על הביטוח האב לא עונה בשליפה מהמותן, אלא מתאפק ובמקום זה מציע לה כוס יין ופסטה. המחווה הקטנה עוזרת לנטרל את האיבה רגע לפני שהיא משתלטת על השיח, ולהטות אותו לכיוון בונה. כשבני הזוג לא לכודים מראש במעגל האשמות, הם מסוגלים לגלות איפוק וסבלנות, וכתוצאה לראות את הסיטואציה מעיניו של האחר. ואז פתאום הרבה יותר פשוט לגלות כלפיהם את אותם אמפתיה שאנו מגלים כלפי ילדים. אז נכון שילדים ומבוגרים צריכים לענות על רף אחר של ציפיות, אבל אלה ואלה בני אדם שעושים טעויות. וגם אנחנו.
3. ענייניות של משא ומתן – שינוי בתקשורת
גם אם הצלחנו לנתק את מערכת היחסים מאסוציאציה של עבודה ולגלות סובלנות ואמפתיה כלפי בן הזוג כפי שאנו מגלים כלפי ילדינו – בסוף, עדיין צריך לבצע חלוקה בנטל ולקבל החלטות בנושאים שנויים במחלוקת. כד שאינטראקציות כאלה לא יהפכו לריב, מציע הפסיכולוג פרופסור אדם גרנט לאמץ תקשורת מעשית: במקום דין ודברים, לנהל משא ומתן הוגן על פי הכללים המקובלים. במאמר במגזין Redbook שנכתב במשותף עם אשתו, מסבירים הזוג גרנט כיצד ליישם אסטרטגיה תקשורתית של מו"מ, במקום להיכנע לפשרות שבהן כולם מפסידים.
עולם המשא ומתן הוא תחום עשיר ומרתק, מלא בטכניקות ליישוב קונפליקטים ומענה על צרכים. חלק גדול מהם רלוונטי גם למערכות יחסים, במיוחד כאשר מדובר בנושאים יותר פרקטיים. גרנט מציג, למשל, מושג שנקרא "השלכת עוגן". זוהי טכניקה שנועדה לתחם את גבולות הדיון בנושא מסוים – במקרה של גרנט, בחירת שם לילד. העיקרון הוא להניח על השולחן הצעה שאינה מופרכת לחלוטין, אך כזו שברור שלא תתקבל על ידי בן הזוג. אשתו עשתה זאת באמצעות השם גרטרוד. מובן היה לה שהוא לא יקבל את השם הזה, אבל מכאן נפתח מה שמכונה ZOPA, ראשי תיבות של אזור אפשרי להסכם. זה הגבול העליון ומכאן עושים צעדים של התקרבות עד להחלטה. את אותו הדבר עושה בן הזוג השני. היתרון הוא שכאשר אנו מדברים ישר על השם שאנו אוהבים (או כל דבר אחר) אין באמת מקום לתמרון והדרך לריב מתקצרת משמעותית. חשיפה איטית של הקלפים מאפשרת דיון מלאכותי על אפשרויות שאינן חשובות לנו והובלה הדרגתית ומתונה ללב העניין.
אמצעי נוסף הוא "משחק האולטימטום". כאשר יש משימה לבצע, במקום שאחד מבני הזוג יישא בנטל, מפרקים את המשימה לחלקים וכל אחד עושה משהו. בפעם הבאה מתחלפים. בחירת מסעדה היא מקרה קלסי: אחד מציע אופציות למסעדות או סגנון והשני בוחר את המסעדה הספציפית. החלוקה הזו יוצרת הבנה שהנטל מתחלק בתורות, מה שיוצר מעין מאזן אימה. גרנט מסביר שאם תורו להציע סרט, הוא יחשוב פעמיים כמה הוא מוכן למתוח את הגבולות של אשתו, כיוון שיגיע הרגע שהיא תהיה בעמדת החלטה. "לשנינו יש תמריץ להציע בחירות שלא יאמללו את הצד השני", הוא מסביר. אבל מה קורה כשהאינטרסים מתנגשים ולא ניתן ליהנות כל אחד בתורו? במקרים אלה מציע גרנט להביא לשולחן המשא ומתן ערך מוסף, שלא בהכרח נוגע ישירות לנושא הנדון. הוא מספר כי כאשר בנו בית חדש והוא רצה בריכה, אשתו התנגדה נחרצות מטעמי בטיחות. ומכיוון שבריכה היא עניין קבוע, היה עליהם להכריע אחת ולתמיד. ולכן הם הוסיפו לדיון נושא שהיה חשוב לאליסון ויצרו עסקת חבילה – הבריכה תקום בתנאי בטיחות מסוימים, ואליסון תקבל את הזכות לקבוע את שם בנם הראשון.
טכניקות כאלה מסייעות לפתור קונפליקטים ענייניים בצורה מתודולוגית אשר מונעת מרגשות קשים להציף את המערכת. אלה הם חוקי המשחק המוסכמים וכולם כפופים להם. מאחר ומדובר ביחסים ארוכי טווח, יוצא שבממוצע ולטווח הרחוק כולם יוצאים מורווחים, כולל הקשר עצמו שמפתח עמידות גבוהה לשינויים, לזעזועים ולסתם קונפליקטים שגרתיים ששוחקים אותו לאט ובטוח. כשתקשורת כזו מוסכמת על שני הצדדים, הקשר הופך באופן טבעי להוגן, מה שמאפשר לבני הזוג להתמקד בחלקים הנעימים והיפים של מערכת היחסים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
דן אריאלי: מדוע כדאי להיפתח לדברים חדשים, גם אם הם לא בדיוק כוס התה שלנו
חברות היא ערך נשגב - אבל מסתבר שלעתים אנו רואים אותה באופן שונה מחברינו
עוד מרדיו מהות החיים:
