מחקרים נוירולוגיים מסבירים כיצד מוזיקה מכילה כמעט את כל החוויה האנושית – מהחושים ועד לקשרים חברתיים
נערות ונערים החל מאמצע שנות השמונים נהגו להסתגר בחדריהם למשך שעות ארוכות ולהאזין ללהקות האהובות עליהם באמצעות ההמצאה החדשה והמלהיבה, הקומפקט דיסק, או בשמו הפופולרי – דיסקמן. הורים היו יוצאים מכליהם לאור התבודדותם של המתבגרים בין ארבעה קירות ומייחלים שהילדים יתאווררו קצת בחוץ עם חברים.
באותה תקופה היה נפוץ גם מנהג של חילופי מכתבים בין בני גיל העשרה. צעירים בעלי תחומי עניין משותפים – בעיקר מוזיקה – היו שולחים זה לזה הודעות בכתב יד, בתוך מעטפה ובאמצעות הדואר, משל היו אינטלקטואלים בני המאה ה-18. באמצעות המנהג החביב יצרו מערכות יחסים וקשרים שחרגו מהקהילה הקרובה שלהם, לעיתים אף מעבר לגבולות מדיניים.
אם כך, האם מוזיקה מפרידה או מחברת? אנו נוטים להסתכל על מוזיקה כעל גשר בין אנשים, שיכול לחבר ללא מילים ולהתעלות על כל העמדות, השיפוטיות והמחסומים שמפרידים בדרך כלל בין אנשים. מאידך, רבים טוענים כי ההתפתחות הטכנולוגית שמלווה את המוזיקה החלה להפוך את היוצרות, ולגרום לבידוד ולהרחקה. היום, כל אדם שרוצה להיות מנותק מהסביבה בחברת אנשים מלביש על אוזניו באלגנטיות זוג אוזניות והופך לבלתי נגיש.
האם מוזיקה תורמת דווקא לבדידות?
ויש גם תופעות שמעלות סימני שאלה תמוהים במיוחד, כמו מסיבת אוזניות שבה מתקבצים אנשים רבים לרקוד לצלילי מוזיקה, אלא שכל אחד מאזין לה בנפרד בתוך עולמו הפרטי המושתת על סט אוזניות שקיבל ממארגני המסיבה. הכותב דניאל א. גרוס ירד לעומק סוגיית המוזיקה במאמר ב-Nautilus, ומגלה שם כיצד ההיסטוריה האבולוציונית של המוזיקה העניקה לה תפקידים מורכבים מאין כמוהם, שרבים מהם חולפים לידינו. לטענתו – וזו מסקנה המבוססת על מחקרים נוירולוגיים – המוזיקה שומרת על יכולת החיבור בין בני אדם, גם כאשר הם מאזינים לה לבדם.
צפייה במסיבה שקטה עלולה בהחלט לעורר ספקות בליבו של אדם לגבי מידת החיבוריות של מוזיקה. מאות ואלפים של בני אדם זזים ללא צליל, כל אחד בתוך ה'זון' שלו, כשהתקבצותם יחד רק מחדדת עוד יותר את הבידוד שבו הם שרויים. למעשה, במקרים רבים הבליינים אפילו לא מאזינים לאותו פלייליסט. הביקורות כלפי טרנד מסיבות האוזניות טוענות כי זו השחתה של אחרונת החלקות הטובות – הפיכת סצנה שאמורה לחגוג את החיבור הבלתי אמצעי בין אנשים, לאסופה של בודדים. מבקר אחד השתמש במונח 'אטומיזציה' של החברה. אך לדברי גרוס, הביקורות הללו אינן מחדשות הרבה. "זהו פזמון חוזר בחוגים סוציולוגיים מאז שהמציא תומס אדיסון את הפונוגרף במאה ה-19. המבקרים התלוננו שהמרקם החברתי נקרע כשבמקום להתאסף באולמות נשפים לרקוד ליוהאן שטראוס, אנו מאזינים להקלטות בסלוני בתינו".
גם אם משתמע מהטון כי גרוס חולק על המבקרים – והוא אכן חולק עליהם – אי אפשר לפטור את טענותיהם בזלזול כטרוניה ילדותית. למגעים החברתיים בינינו יש השלכות עמוקות מאוד על רווחתנו הנפשית, ובכל פעם שאנו בונים בינינו חומות, הולכת ונשחקת איכות החיים. מכיוון שמוזיקה נחשבת למעוז חיבור ראשון במעלה, קיימת רגישות מיוחדת לשינויים בתפקוד החברתי שלה. העיתונאי הבריטי יוהאן הארי מסביר בסרטון של Big Think כי קשרים חברתיים הם צורך בסיסי שנטוע עמוק-עמוק באבולוציה שלנו. "הסיבה שאנו קיימים היא שאבותינו בסוואנה היו טובים מאוד בדבר אחד – הם לא היו גדולים יותר מהחיות האחרות – אבל הם היו טובים מהן בהרבה בשיתוף פעולה". כאשר בוחנים את הקשרים החברתיים דרך הפריזמה הזאת, ברור מדוע בידוד חברתי מוביל לדיכאון. ניתוק מהקבוצה העמיד את הפרט בסכנת קיום ממשית, וזו לבטח סיבה טובה למצב רוח ירוד.
לדברי הארי, הקשר והחיבור לקבוצה מטעמי הישרדות "הם האינסטינקטים שעדיין קיימים בנו, אך סיפרנו לעצמנו סיפור שאנו יכולים לחיות ללא שבטים. אנו בני האדם הראשונים אי פעם שמנסים לחיות ללא קהילות". המגמה הסוליטרית של תקופתנו הובילה לתוצאות עגומות. מחקרים שמציג הארי חושפים כי בארה"ב לאנשים רבים אין אפילו חבר אחד שהם מגדירים קרוב. לאור הנסיבות הללו, חגיגה בין אנשים כשלאוזנינו אוזניות אינה נראית פתאום כעניין של מה בכך, אלא נשפטת בקונטקסט רחב של בידול חברתי. הדבר נכון גם לגבי הגרמופון והדיסקמן בתורם. במובן מסוים, טכנולוגיות המוזיקה משכו את השטיח מתחת לרגלי המוזיקה בתפקידה כמגשרת בין אנשים.
מובן שמופרך יהיה להאשים את טכנולוגיית המוזיקה בהתפשטות מגפת הדיכאון בעולם המערבי, אך אי סיוע למניעת פשע אף היא עבירה, הלא כן? אז הצורך בקשרים חברתיים הוא אבולוציוני, ושינויים בדפוסי צריכת המוזיקה חוטאים לצורך הזה, לכאורה. רק לכאורה. כי אם נישאר על הקו האבולוציוני ונבחן כיצד המוזיקה מתיישבת בתוכו, אנו עשויים לגלות כי למרות הכול, האזנה למוזיקה נותרת נאמנה לתפקיד המחברת ללא תלות באופן הצריכה שלנו. יחד או לחוד – מוזיקה מתווכת לנו את העולם שבחוץ. למעשה, היא מזריקה אותו דרך האוזניים ישירות לתודעה שלנו.
הקשרים החברתיים אמנם הוטבעו בנו בנסיבות שונות מאלה הקיימות בימינו, אך הם שרדו ונושאים עימם את הצורך העתיק לאורך עשרות אלפי שנים וחילופים מוחלטים באורחות החיים. נראה כי המוזיקה עברה תהליך דומה: ייתכן שאנו חווים שינויים במשמעות של מגע חברתי, אבל צלילים ומנגינות אוצרים בחובם את אותן תועלות עתיקות. גרוס מציג מחקרים נוירולוגיים רבים שבחנו כיצד מוזיקה מפעילה את המוח והגיעו למסקנה כי הרבה מעבר לצלילים עצמם, למוזיקה יש ערכים מוספים שאחד החשובים בהם הוא חברתי. במילים פשוטות, כשמוזיקה מתנגנת בראש שלנו, אנו עוברים חוויה חברתית ללא תלות במתרחש מחוץ לנו.
צלילים ונוירוני מראה
מבחינה אבולוציונית, מסביר גרוס, מוזיקה היא גשר חברתי בדיוק כמו שפה או ייצור כלים. ייתכן כי כרונולוגית היא אף קודמת להם. וזה לא שהיא סתם נושאת מסרים מטאפוריים בין היוצר והנמענים. מחקרי מוח מראים כי האזנה למוזיקה משכפלת את הפעילות החשמלית של מוח אחד ומעבירה אותו לאחר באמצעות מערכת נוירוני המראה. אלו הם הנוירונים שמסייעים לנו ללמוד באמצעות חיקוי מוטורי, למשל, או להזדהות עם מצב רגשי של אדם אחר. המערכת מופעלת כתוצאה מגירויים חושיים שונים, וביניהם חוש השמיעה, בפרט כשאנו מאזינים למוזיקה. על פי אחד החוקרים שעסק בכך, נוירוני המראה לא רק משעתקים את המפה המנטלית של הפעולות הקשורות לנגינה, אלא גם את הכוונות שמאחורי פעולות אלה. ולכן כשאנו מנגנים בפסנתר וכשאנו מאזינים לפסנתר, מתחולל במוח תהליך דומה, אם כי בהיקפים ועוצמות שונים. "ברגע שאתם שומעים רצף מופשט של צלילים המאורגנים בהיררכיה, אותו אנו מכנים מוזיקה, מגוון של קשרים מופעלים במוח שלכם", מסביר גרוס. "הם יכולים לכלול זיכרונות, רגשות ואפילו תכנות מוטורי לניגון מוזיקה […] התחושה הזו היא מה שמבדיל מוזיקה מסוגים אחרים של סאונד". המבנה המסודר של הצלילים מרמז לנו על הכוונה האנושית שקיימת מאחוריהם, בשונה למשל מצליל של מפל מים שאותו אנחנו לא מפרשים כמוזיקה מעשה ידי אדם. ומכאן, בראש ובראשונה, נובעת הפונקציה החברתית של מוזיקה.
דיסקו שקט באירופה.
צריך להודות שקיימים חילוקי דעות לגבי השפעת המוזיקה על המוח באמצעות נוירוני המראה. אך המדענים התומכים בתיאוריה מביטים על נוירוני המראה כעל רכיב אחד מתוך מארג נוירולוגי רחב שבמסגרתו אנו מושפעים ממוזיקה. לצד נוירוני המראה, מארג זה כולל גם את המערכת הלימבית, שמכניסה לקלחת הנוירולוגית גם רגשות, גמול, מוטיבציה והנאה. "תפיסתנו את האחרים כפי שהם מיוצגים על ידי מערכת נוירוני המראה, הטעונה ברגשות מהמערכת הלימבית, עשויה ליצור אמפתיה", כותב גרוס. ומכיוון שבין כה וכה אנו חווים את המוזיקה בתודעה, נוכחותם או היעדרם של אנשים בקרבתנו אינה בעלת השפעה מהותית על האפקט החברתי של מוזיקה.
נוירוני המראה והמערכת הלימבית הם רק גירוד של פני השטח. במאמר ב-Aeon צוללת פרופסור אליזבת' הלתמות'-מרגוליס עמוק אל המוח והשפעותיה של המוזיקה עליו, ובעצם עלינו. מרגוליס, שמנהלת את המעבדה לקוגניציה מוזיקלית באוניברסיטת ארקנסו, מסבירה כי מתחת לפני השטח המוזיקה פועלת עלינו בממדים כה מרובים, שהיא למעשה מקפלת לתוכה חלק ניכר מהחוויה האנושית כולה. "כשאנשים מאזינים למוזיקה", היא מסבירה, "לא נדלק 'אזור מוזיקה' אחד. במקום זה מופעלת רשת הפרושה ברחבי המוח, כולל אזורים הקשורים לראייה, למוטוריקה, לרגשות, לדיבור, לזיכרון ולתכנון". חלקי המוח הרבים שמתעוררים לשמע מוזיקה משקפים את מגוון "ההיבטים של החוויה האנושית". מוזיקה, אם כן, אינה מוכלת באזור אחד ספציפי במוח, ומכאן שאינה יכולה להיות מבודדת מהיבטים שונים במציאות ולעמוד בפני עצמה – אפילו אם אנו חווים אותה בתוך הבדידות של תודעה עטופה בגולגולת.
כנר לא על הגג
מרגוליס סוקרת כמה מהמחקרים המרתקים שביססו קשר בין מוזיקה לבין אספקטים מגוונים בחיינו, מחוש הראייה ועד קונטקסט תרבותי. במחקר אחד גילו מדענים כי צופים נוטים לדרג את מידת הרגש הקיים במוזיקה ללא קשר לצלילים, בהתבסס על שפת הגוף של המבצעים בלבד. כאשר החוקרים שתלו, למשל, מוזיקה רגועה על הופעה חיה מאוד אקספרסיבית, דירגו אותה הצופים כעתירה יותר ברגש. הערכת המוזיקה על בסיס רמזים ויזואליים לגבי מצבם הרגשי של המבצעים מרמזת על כך שמוזיקה מגלמת בתוכה דברים נוספים מעבר לצלילים עצמם. וכפי שהיא מגלמת את שפת הגוף של המבצעים, היא יכולה לגלם גם את הפונקציה החברתית שלה.
היבט נוסף הוא מסגור תרבותי. מרגוליס מספרת על כתב הוושינגטון פוסט שביקור בהופעה של הכנר המפורסם ג'ושוע בל גרם לו לתהות עד כמה הסטינג של ההופעה משפיע על מידת ההנאה של האנשים מהמוזיקה. האם קיים אפקט להיכל הקונצרטים המפואר? לנורמות החברתיות? למעמד המכובד? התשובה האינטואיטיבית לא הספיקה לאותו כתב והוא החליט לערוך ניסוי חברתי. בל, שהסכים לשתף פעולה, נשלח לנגן באחת מתחנות הרכבת התחתית של וושינגטון הבירה, כנגן רחוב ממוצע. השאלה הייתה האם היכולות המוזיקליות העילאיות שלו יגרמו לעוברים ולשבים לעצור לשמע הפלא העולה ממיתרי הכינור. התוצאות: קצת יותר מחצי שעה של נגינת באך גרמה לשבעה אנשים לעצור. המופע המאולתר הניב רווח של 32 דולר (לשם השוואה, כרטיס בודד להופעה רגילה עולה כמאה דולר). אפשר להאשים את האנשים ששגרת הבוקר מקהה את חושיהם עד לכדי אי-הבחנה בעידונים מוזיקליים כשל בל. אך מרגוליס מסבירה כי תוצאות אלה יכולות להיות מוסברות בכך "שהכוח האדיר של נגינת הכינור של בל לא טמון באופן בלעדי בסאונד שהוא מייצר". לקונטקסט התרבותי-חברתי יש משקל לא פחות חשוב. זו הוכחה נוספת לכך שהמוזיקה היא ספוג להיבטים רבים בחיינו, וכשאנו צורכים אותה אנו צורכים גם אותם.
ג'ושוע בל בלאס וגאס. לא זכה לאותה יוקרה בתחנת הרכבת התחתית. קרדיט: Gloomy Sunday Photography / Shutterstock.com
באמצעות מניפולציות מבוקרות כדוגמאות לעיל הצליחו חוקרים, וביניהם מרגוליס, לבודד אלמנטים נוספים שהמוזיקה מכילה. כך, למשל, התגלה כי מערכת הגמול מופעלת אצל נבדקים שעברו הטרמה, כלומר קיבלו מידע מקדים חיובי לגבי קטע מוזיקלי. "מידע קונטקסטואלי", מסבירה מרגוליס, "משפיע ואפילו משפר את ההתנסות החושית". ואם מערכת הגמול מופעלת בתגובה להקשר ומסגור, לא מן הנמנע שמוזיקה – כתופעה שחקוקה עמוק באבולוציה שלנו – יכולה לעורר בקרבנו גמול חברתי גם כשהיא נצרכת בפרטיות. בהמשך לכך נמצא כי גם לפעילות מוטורית יש מערכת יחסים מורכבת עם מוזיקה, כאשר חוקרים הבינו כי תינוקות מאזינים יותר זמן למוזיקה שתואמת את הקצב שבה נדנדו אותם קודם לכן. כלומר, התינוקות תרגמו את התנועה למוזיקה. עולה השאלה האם ייתכן שאנו מסוגלים לבצע תרגום הפוך, ממוזיקה להיבטים אחרים הקשורים אליה, ובאופן ספציפי לחוויה חברתית? רמז נוסף הוא האופן שבו שפות שונות משפיעות על תפיסת המוזיקה. מכיוון שהשפה טבועה עמוק במוח אנחנו לא יכולים לדמיין את העולם מחוץ למסגרת השפה. אבל שפות שונות מייצרות מסגרות תפיסה מגוונות, ובהתאם לכך מחקרים גילו כי דוברי שפות-אם שונות שומעים, תופסים ומפרשים סאונד מוזיקלי בצורות שונות.
"יחד, הממצאים הללו צובעים תמונה כוללנית של האזנה למוזיקה, ובה לא רק מה שאתה רואה, שומע ויודע על המוזיקה מעצב את החוויה, אלא גם האופן שבו אתה נמצא איתה באינטראקציה פיזית חשוב", כותבת מרגוליס. במילים אחרות, חוויית המוזיקה כרוכה ביותר מסתם צלילים ומתרחשת אפילו ללא קיומם. המשמעות היא שמוזיקה קשורה תודעתית לחוויות, להתנסויות, לתחושות ולזיכרונות. היא לעולם לא נתפסת בוואקום.
סביר להניח שלא מומלץ להישען על האזנת בדד למוזיקה כאמצעי בלעדי לסיפוק הצורך בקשרים חברתיים. ויחד עם זאת, לאור המחקרים הרבים בתחום, יהיה זה פזיז לומר שהמוזיקה איבדה את תפקידה החברתי בגלל הטכנולוגיה. נראה כי מוזיקה היא באנדל – מבנה אחיד שבתוכו שזורים פנים רבים של תפיסת המציאות.
כשילד יושב לבד בחדרו ופותח מתנת יום-הולדת, נניח קופסת לגו, הוא לעולם מוציא מהקופסה יותר מאוסף של חלקי פלסטיק צבעוניים. האריזה מכילה גם את המסורת והערכים של החברה הדנית, את הנדסת החומרים שבה השתמשו במפעל, את המיתוג של הצעצוע ככלי התפתחותי ואפילו את עצם הנורמה החברתית של חלוקת מתנות ליום ההולדת. כך גם במוזיקה. בכל פעם שאנו מאזינים לה – בין אם בחברתיות שמאפיינת נשפי ריקודים, בין אם בבידוד המאפיין את חדרם של מתבגרים – מורם אצלנו במוח מתג עתיק יומין שמפעיל רשת שלמה של חוויות אנושיות וביניהן גם קשרים חברתיים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים
עוד מרדיו מהות החיים:
