הפסיכולוג גיא ווינץ' מסביר את ההשפעה המנטלית של לב שבור וכיצד להתגבר עליה על ידי בניית הזהות שלנו מחדש
כשם שאנו לא יודעים לתאר במילים את התחושה השוטפת אותנו בזמן התאהבות, כך אנו מוצאים את עצמנו חסרי מילים כשהאהבה טורקת בפנינו את הדלת. שיברון לב הוא חוויה מכוננת בחיינו. אירועים כאלה נחרטים עמוק בתודעה ואנו מסוגלים לזכור אפילו את הזניחים שבהם, כשהילדה או הילד מהיסודי סירבו לנו, או סתם לא הבחינו בקיומנו. די בהבנה שאנו לא רצויים על ידי מושא אהבתנו, או שפרט טכני מונע מהקשר להתקיים, כדי לנקז את עצם הסיבה לקיומנו. בתחושה כמובן, לא באופן אובייקטיבי. אבל תחושה היא מה שמפעיל אותנו במקרים הללו, ואנו עלולים להיוותר משוטטים בעולם, ריקים מתוכן ובאופק אין קצה חוט לנחמה.
איך, אם בכלל, אפשר להתגבר על שיברון לב? הרי ברגע שהדבר הכי חשוב לנו נעלם, שום דבר לא יכול לשנות את זה, ואכן מחקרים מצאו שפרידה עבורנו היא כמו אובדן. אבל על אלה וגם על אלה אנשים מצליחים בסופו של דבר להתגבר, והפסיכולוג המוערך ד"ר גיא ווינץ' מאמין שהדרך לכך עוברת בנקודה חשובה שנגענו בה – התחושה שלנו, חדה וחיה ככל שנחווה אותה, אינה המציאות האובייקטיבית. טיפול בפער שבין תחושה ומציאות יכול לסייע להתגבר על לב שבור.
זה כמובן לא אתגר פשוט. מדובר במאבק איתנים שמתחולל בתוכנו, לדבריו, כאשר ללב השבור יש כמה תכסיסים מאוד עוצמתיים בשרוול. אבל למוח הרציונלי שלנו יש כוחות שעשויים להיות לא פחות חזקים ואפקטיביים – אם אנו משכילים לשחרר אותם. בהרצאת TED מלאת רצינות, שאיכשהו מצליחה גם להצחיק מאוד, פורש ווינץ' את סט האמצעים שקיים בכל אחד מאיתנו להתמודדות עם לב שבור. את הכלים הללו, הוא מסביר, עלינו להפעיל במאבק האדיר שמתחולל בין הצד הפגוע ששואב אותנו מטה ובין הצד האופטימי שמבין כי החיים מזמנים לנו עוד הרבה טוב, ומנצח זה שמתעקש יותר.
מה שעובד לנו כמעט בכל משבר, לא תקף לשיברון לב
"בנקודה מסוימת בחיינו, כמעט לכל אחד מאיתנו יישבר הלב". וגם אם זה לא נראה כמו אפשרות סבירה בסטטוס הנוכחי שלנו בחיים, מישהו קרוב אלינו יחווה שיברון לב, וזה לא משהו שיש להקל בו ראש. אחד הדברים שהכי קשה להתחבר אליהם הוא תחושת אהבה נכזבת, בשל העוצמה שלה, אך גם בשל האופי האישי והאינטימי שבה היא פוקדת אותנו. ולמרות הקושי להיכנס לנעליו של אדם שבור לב, ההרצאה של ווינץ' מבהירה עד כמה חשוב לזהות ולהפגין חמלה במצבים כאלה.
הוא משתף את סיפורה של קאת'י, אחת המטופלות שלו, אבל לצורך העניין כל אחד מאיתנו או מהיקרים לנו יכול להיות קאת'י. כמו נערות רבות, כבר בתיכון חלמה קאת'י על בעלה החלומי לעתיד ודמיינה בעיני רוחה את החייה המאושרים לצידו. "אך כשמלאו לקאת'י 27, היא לא מצאה בעל", מספר ווינץ', "היא מצאה גידול בשד שלה". אחרי חודשי טיפול ארוכים וקשים, שכללו הקרנות וניתוחים, הצעירה התאוששה ויצאה שוב להכיר בן זוג. בדיוק בשלב הזה התגלה הגידול בשד השני והיא נאלצה לחוות את המלחמה הזו שוב. ייסורי איוב הללו לא פגעו ברוחה, ומיד בשוך סבב הקרבות השני יצאה חזרה לעולם ההיכרויות ומצאה אהבה. שמו היה ריץ'.
במשך חצי שנה חיה את החלום, ובאחד מסופי השבוע הרומנטיים היא הבינה שזה הולך לקרות. "ריץ' ביצע הזמנה במסעדה הרומנטית האהובה עליהם. קאת'י ידעה שהוא הולך לבקש את ידה, היא בקושי יכלה להכיל את ההתרגשות". אבל מה שקרה באותו לילה לא היה הצעת נישואין. ריץ' יזם את הדייט כדי להיפרד מקאת'י. "עד כמה שהיה לו אכפת מקאת'י – והיה לו אכפת", אומר ווינץ', "הוא פשוט לא היה מאוהב". זוהי נקודה חשובה, כיוון שכאן מסתתר אחד המפתחות למאבק שאליו תיקלע קאת'י בתקופה הקרובה. לריץ' הייתה סיבה רציונלית ופשוטה לפרידה, והשאלה שתכריע את ההתמודדות היא אופן ההתייחסות של קאת'י לסיבה הזו.
הזמן נקף והחודשים עברו, וכמעט חצי שנה לאחר הפרידה קאת'י עדיין הייתה הרוסה ולא הניחה למחשבות על ריץ' לעבור הלאה. "השאלה היא: למה?" אומר ווינץ', "למה האישה הנחושה בדעתה בצורה מדהימה הזאת לא מסוגלת להשתמש באותם מקורות רגשיים שגרמו לה לעבור ארבע שנים של טיפולי סרטן? למה רבים מאיתנו מתלבטים כשאנחנו מנסים להתגבר על לב שבור? למה אותם מנגנוני התמודדות שגרמו לנו לעבור את כל אתגרי החיים מאכזבים אותנו כל כך כשהלב שלנו נשבר?"
סיבה סתמית לפרידה עלולה ליצור דיסוננס קוגניטיבי
בטרם הייתה לווינץ' תשובה לשאלה, היה עליו להיפגש ולטפל בכל סוגי האנשים במשך יותר מ-20 שנה. המסקנה שאליה הגיע משלל המקרים והדמויות שעברו דרכו היא שלב שבור מחולל שיבוש באופן הפעולה של המוח, כך שאנו מאבדים את היכולת להסתמך על שיקול הדעת והרציונל. זה לא נזק בלתי הפיך, אבל המעבר ממצב קוגניטיבי רגיל לשיבוש תדרים אינו מובחן. הוא ממוסך לחלוטין בעוצמת הכאב ואין לנו מושג שכושר השיפוט שלנו עבר שנמוך. זה מוביל אותנו להחלטות שפוגעות בנו, הן בהקשר של ההתמודדות עם הטרגדיה עצמה והן בהיבטים כלליים אחרים בחיינו, כמו תפקוד לקוי בעבודה או פגיעה במערכות יחסים.
"לדוגמה, אנחנו יודעים ממחקרים של אנשים שבורי-לב שהבנה מלאה של הסיבות לסיום מערכת היחסים היא מאוד חשובה עבור האפשרות להתקדם הלאה". אבל האם עזרה לקאת'י הידיעה שריץ' פשוט לא היה מאוהב? אם היא לא עיכלה את העניין בתום חמישה חודשי יגון, סביר להניח שהיא פשוט דחתה את העניין הזה וחיפשה תחתיו הסברים חלופיים, כפי שמסביר ווינץ'. "שיברון לב יוצר כאב רגשי וכל כך דרמטי – אז המוח שלנו אומר לנו שהסיבה חייבת להיות דרמטית בצורה שווה". ואם הסיבה לא נתפסת בעינינו כשוות ערך לעוצמת הרגשות ששוטפים אותנו, אנו מניחים שיש הסברים אחרים שאם נקדיש מספיק זמן ומחשבה – לבסוף נגלה אותם. וכך הלב השבור מוליך אותנו שולל, קודם בגישה שלנו כלפי המציאות, ולאחר מכן בבחירות שאנו עושים מול המציאות הבדויה שרקמנו.
קאת'י שכנעה את עצמה שחייב להיות משהו, גם אם עדיין נסתר מעיניה, שגרם למערכת היחסים לעלות על שרטון, מסביר ווינץ', "מוחה הערים עליה לפתיחת מרדף השווא הזה". וכשווינץ' מתבטא במונחים של הונאה, הוא מתבסס בין היתר על מחקרים שגילו כי התהליך שעובר המוח לאחר פרידה חולק מאפיינים עם תהליך גמילה מחומרים כמו קוקאין. בכל פעם שקאת'י לא יכלה להיות עם ריץ', היא הייתה משולה למכור שלא מקבל את המנה שלו. ואנחנו יודעים כמה רחוק אפשר ללכת ואילו פעולות קיצוניות אפשר לעשות במצבים כאלה. שיברון הלב מבצע מחטף לשכל הישר ולוקח אותו להרפתקאות לא סימפטיות. ואם לא די בכך, ווינץ' מסביר כי לעומת מכורים שיודעים מה המצב שלהם, "אנשים עם שיברון לב לא יודעים".
לבנות מחדש את הזהות שלנו כאנשים עצמאיים
ולכן, לא משנה אילו חוויות עברנו בחיים וכמה חוסן פיתחנו, כל זה יכול לעוף דרך החלון כשאנו חווים דחייה רומנטית. האם יש דרך לסגור את החלון הזה? ווינץ' מאמין שזה מאבק קשוח, אבל בהחלט אפשר לנצח בו. ראשית, "אתם חייבים להכיר בזה, עד כמה שהדחף משכנע – עם כל נסיעה בנתיב הזיכרון, כל הודעת טקסט שאתם שולחים, כל שנייה שאתם מבזבזים בלדבר עם האקסים ברשת החברתית, אתם פשוט מזינים את ההתמכרות שלכם, מעמיקים את הכאב הרגשי שלכם ומסבכים את ההחלמה שלכם". הכרה במצב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. לאחר שהבנו את מלוא המשקל של הסיטואציה, מגיע הזמן ליישם מספר כלים פרקטיים. ווינץ' טוען כי הדבר הבסיסי לעשות הוא נטישת המרדף אחרי הסברים. "שום נימוק לא יכול לקחת את הכאב שאתם מרגישים. אז אל תחפשו אחד, אל תחכו לאחד, פשוט תקבלו את ההסבר שהוצע או תמציאו אחד ואז תניחו לשאלה בשקט".
הדבר הבא הוא לחדול מהתבוססות ברגעי החן שהיו לנו יחד תוך ניסיון לחיות אותם מחדש. "אחת מהמגמות הנפוצות שיש לנו כשהלב שלנו שבור היא לפאר את האדם ששבר אותו. אנחנו מבלים שעות בלשחזר את החיוך שלו, כמה טוב הוא גרם לנו להרגיש". גם אם אנחנו לא עושים זאת מרצון, המוח עושה את זה מבלי שנרצה, כאילו עבר השתלטות בידי תוכנה זדונית שגורמת לו לעשות כל מה שיכול להזיק לנו. הנסיוב נגד זה מופק מאותם חומרים, אך מפעיל אותם בכיוון ההפוך. "כדי להימנע מאידיאליזציה אתם חייבים לאזן את המחשבות, בכך שתיזכרו במבט הכועס של בני הזוג, לא רק בחיוך, בכמה רע הם גרמו לכם להרגיש […] מה שאני אומר למטופלים שלי זה להכין רשימה ממצה של כל הסיבות למה האדם היה לא מתאים בשבילם, התכונות הרעות, כל הדברים המעצבנים, ואז לשמור את זה על הטלפון שלהם".
שתי פעולות אלה, נטישת המרדף ואיזון הזיכרון הסלקטיבי, מתייחסות לרובד העליון, לפני השטח. במקביל אליהן יש צורך בטיפול שורש שנובע ממהותן של מערכות יחסים. ווינץ' מביא את סיפורו של מטופל נוסף על מנת להמחיש עד כמה מגדירים אותנו הקשרים הרומנטיים, ומה האובדן ההיקפי שמתרחש כשהם נגמרים. כשמיגל, תושב ניו יורק, איבד את חברתו לטובת החוף המערבי לאחר שנה של מערכת יחסים, הוא לא הצליח להתגבר על הפרידה גם בתום שנה שלמה. ווינץ' מספר כי במקרה הזה שיברון הלב כמעט עלה לו בעבודתו כמנהל בכיר בחברת הייטק. "הרגשת הבדידות והכאב יכולה לפגוע בתפקוד האינטלקטואלי שלנו", הוא מסביר, "זה מוריד לנו את רמת ה-IQ באופן זמני". עם התקדמות הטיפול הבין ווינץ' כי הסיבה לפרק הזמן הארוך ולשיבוש הקוגניטיבי היא העובדה שעם אובדן בת הזוג איבד מיגל גם נתחים משמעותיים מהזהות שלו. הוא כבר לא היה שייך לקהילה שאליה התחבר דרכה, חדל מפעילויות שהיו עושים יחד ולמעשה נותרו בחייו חללים גדולים שהוא אפילו לא ראה, כיוון שמבחינתו הכול סבב סביב העניין הרומנטי. "כדי לרפא את הלב השבור, אתם חייבים לזהות את החללים האלה בחיים שלכם ולמלא אותם, ואני מתכוון את כולם". מה המשמעות של כולם? ווינץ' מדבר עד לרמת החלל שנותר ריק במקום שבו הייתה תלויה התמונה המשותפת שלכם.
כאן מתפצל העניין לשניים. אנחנו יכולים להיות באחד משני תפקידים: האדם עצמו שנפגע, או המעגל הקרוב של אדם שחווה שיברון לב. בכל אחד מהמקרים, טוען ווינץ', התמיכה חברתית היא אמצעי קריטי שמאפשר לטפל ברמה העמוקה, שחזור הזהות. ולכן, אם אתם בצד התומך, הוא מבקש לגלות חמלה, הבנה וסובלנות, כי "זה הולך לקחת להם יותר זמן להתקדם משאתם חושבים שזה צריך". ואם אתם עצמכם חווים או חוויתם שיברון לב, הוא אומר, "תדעו את זה: זה קשה, זהו קרב בתוך המוח שלכם, ואתם צריכים להיות נחושים כדי לנצח. אבל יש לכם נשקים. אתם יכולים להילחם. ואתם תחלימו".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
ההרצאה השבועית של TED: מסקנותיה של רופאה מהתמודדות עם סוף החיים
הפעולות הקטנות ששומרות אותנו מאוזנים – הלוגיקה שמסבירה את קסם הפשטות
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
