זמן פנוי יכול להפוך אותנו לשלווים ומאושרים – ומסתבר שיש דרכים לייצר אותו

בניגוד לדעה הרווחת, זמן אפשר לקנות בכסף, ואף לייצר אותו יש מאין. כתבה מרתקת ולא שגרתית של בועז מזרחי.

פילוסופים רבים כתבו מילים יפות וחכמות על משמעות הקיום ועל הצורך של האדם להגשים את עצמו. אל המקהלה הצטרפו גם פסיכולוגים, אנשי רוח ותרבות – ומי לא. גם אנחנו. אבל בתוך כל החגיגה הזו, פרט אחד חשוב נדחק הצידה, פרט טכני שאזכורו קצת צורם וחורק בתוך המנגינה הנפלאה הזו. תהא מה שתהא המשמעות שאנו מחפשים, ויהיו אשר יהיו הדרכים להגשים את עצמנו – כדי שנוכל לעשות זאת אנו זקוקים לזמן פנוי.

אנחנו לא רוצים להיות משביתי שמחות, אבל בשנים האחרונות נראה כי זמן פנוי הופך למצרך יקר מאי-פעם. הפרדוקס הוא שזה קורה בניגוד להתפתחות ההיסטורית והטכנולוגית. דה-יורה, אמור להיות לנו יותר זמן פנוי מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אנחנו לא צריכים לבלות ימים שלמים באיתור טרף או בליקוט מזון. אנחנו גם לא צריכים לתחזק חלקה חקלאית מבוקר עד ליל, ואפילו תנאי ההעסקה שלנו לא מתירים את מה שהיה מקובל במהפכה התעשייתית של המאה ה-19. אבל איכשהו, זה לא המצב דה-פקטו. למרות שהטכנולוגיה קיצרה לנו תהליכים, ולמרות שהמודעות לזכויות שלנו גבוהה מתמיד, רבים חשים שאין להם זמן לעשות דבר מעבר לחובות הבסיסיות: משפחה, עבודה, סידורים, ולא בהכרח בסדר הזה.

הזמן נשאב לשטחים מתים במודעות שלנו

לאן אובד הזמן שהאנושות עמלה כה קשה כדי לפנות לעיסוקי פנאי, או לחתירה אחר משמעות ולהגשמת עצמית? סביר להניח שלכל אדם יש תשובה אינדיבידואלית לשאלה הזו, אבל קיימים גם מקורות שואבי-זמן משותפים. הכותבת שלבי לורמן מציגה ב-Business Insider את משאבת הזמן האישית שלה, ונראה שלא מעט יוכלו להזדהות עימה. אחת האירוניות של ימינו היא שהשפע מוביל לשתי תוצאות הפוכות במקביל: מחד יש לנו שפע של זמן, ומאידך אנו נאלצים לבלות נתח ניכר מהזמן הזה בבחירה מתוך שפע האפשרויות. לורמן טוענת, אם כן, שהזמן שלה מתבזבז באופן כרוני על התלבטויות מינוריות של יומיום. אילו בגדים ללבוש, מאיפה להזמין אוכל, באיזו סדרה לצפות וכן הלאה. קבלת החלטות שלה עברה ניפוח חסר פרופורציה ומבזבזת לה זמן רב בכל יום.

"על פי הערכות מסוימות", כותבת לורמן, "אנחנו מקבלים אלפי החלטות ביום. לא כולן זהות בחשיבותן". עבור חלקנו החלטות קטנות לא מהוות בעיה, או לפחות אנו לא מרגישים ככה. עבור אחרים, לעומת זאת, ולורמן ביניהם, ההחלטות הקטנות הן נטל שגוזל משאבים מנטליים וזמן יקר. כך שאנחנו עלולים לשלם עליהן הן בזמן והן בשלווה. לורמן החליטה לבדוק האם היא מסוגלת להתגבר על העניין הזה באמצעות "אוטומציה", כדבריה, כלומר, צמצום טווח האפשרויות שהיא יכולה לבחור מתוכן בשלושה תחומים: בגדים, אוכל וצריכת מדיה. היא גזרה על עצמה ללבוש במשך שבוע את אותו סט בגדים (לא אותם בגדים עצמם, אלא אותו שילוב – חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס כחולים). היא הגבילה את ארוחת הצהריים שלה לסלט טאקו מאותה מסעדה, וקבעה מראש את רשימת ההשמעה, הצפייה והקריאה שלה לאותו שבוע, על מנת לגדר את השימוש במדיה.

כל רגע פנוי הוא בבחינת התניה מיידית להושיט יד לטלפון ולהישאב לדקות ארוכות. יש לזה אפקט מצטבר משמעותי על היום שלנו.

לניסוי הקטן שעליו היא מדווחת היו שתי מטרות: לבחון האם אוטומציה של החלטות יוצרת בהירות מנטלית, ולפנות זמן. היא כתבה מעין יומן ניסוי ובו תיעדה מה עובר עליה. לגבי המטרה הראשונה, היא מספרת כי "לא הרגשתי תחושת בהירות יוצאת דופן שהציפה אותי". לעומת זאת, לגבי הזמן היא מספרת כי חלק מהפעולות שלה נחתכו בחצי. המשמעות היא שכמו לורמן, רבים מאיתנו מבלים זמן רב בקבלת החלטות קטנות. ומכיוון שהן משובצות באופן די רנדומלי לאורך היום שלנו, קשה לנו לעקוב אחר משך הזמן שאנו מקדישים להן. הן לא באות בנתח מרוכז שמאפשר לנו להבין שבזבזנו עכשיו שעתיים או שלוש רק בהתלבטויות. אילו היינו צריכים להקדיש פרק זמן מוגדר וקבוע מראש להחלטות קטנות, סביר להניח שהיינו מצמצמים אותו למינימום הנחוץ.

הניסוי של לורמן הוא מקרה פרטי שממחיש פרקטיקה כללית יותר. כפי שמסביר הבלוגר דייוויד קיין ב-Raptitude, כדי להשיג יותר זמן עלינו "להיפטר מהדרך הקלה ביותר לבזבז אותו". ללורמן היה הכי קל לבזבז זמן בהתלבטויות חסרות חשיבות של ממש. לקיין זה בא בדמות בילוי זמן ברשת. בשני המקרים, אפשר לראות, הדבר שהכי קל לבזבז עליו את הזמן הוא לרוב פעולה אגבית שלא נעשית במודע. זהו דפוס שסיגלנו – והקלות שבו לא נובעת מבחירה מושכלת. מעניין שגם לורמן, על אף שהתמקדה באופן כללי בקבלת החלטות, ציינה כי נתח עצום מזמנה נשרף במדיה, ולצמצום החשיפה הייתה ההשפעה המשמעותית ביותר על השלווה שלה. "הניסוי", לדבריה, "חשף את הכמות העצומה של החלטות מבוססות מדיה שאנו עושים לא רק כל יום, אלא כל שנייה: האם לסמן 'אהבתי' על הפוסט הזה, האם לצייץ מחדש את זה, האם לצפות בזה או באחר" וכן הלאה. אנחנו לא פסיביים לחלוטין ונגררים לתוך האינטראקציה. על זה מוסיף קיין גם את התכנון שמאחורי הרשתות החברתיות, שנועד מלכתחילה לשמור אותנו בפנים מתוך תפיסה של מלחמה על תשומת הלב של המשתמש.

עם השחרור מדפוסים שואבי זמן, באה גם רווחה נפשית

כמו לורמן, גם קיין ערך ניסוי של התנקות מהמדיה החברתית. אלא שהוא הקדיש לכך חודש שלם. הוא מספר כי עובד במחלקת האתיקה העיצובית של גוגל הסביר בריאיון כיצד מהונדסים ממשקים אינטרנטיים בכלל, ורשתות חברתיות בפרט, כדי שנבלה בהם זמן רב ככל הניתן. "השירותים הגדולים תוכננו לנצל את הפגיעויות הפסיכולוגיות שלנו, ובאופן ספציפי – את הצורך שלנו באותות של אישור מאחרים". זה בדיוק הגרעין של מה שהופך את הרשתות לדבר שהכי קל לבזבז בו את הזמן, מבלי שנהיה מודעים לכך.

בניסוי של קיין התגלה צד נוסף לחיסכון בזמן, מעבר לשהייה עצמה ברשת. "זה בעיקר העובדה שאני כבר לא צריך להתאושש כל הזמן מהפרעות. אני נשאר בפעילויות אוף-ליין לפרקים ממושכים יותר ומתמסר להן בקלות יותר. שעה נראית פרק זמן ארוך יותר". כלומר, השהות ברשתות גוזלת מאיתנו זמן כפול: קודם באמצעות עיצוב מחוכם שגורר אותנו להישאב הלאה והלאה, ובתוך כך לבזבז זמן על החלטות וירטואליות קטנות, ובפעם השנייה כשלוקח לנו זמן רב לחזור לקו המחשבה ולהמשיך בפעולות שאנו אמורים לעשות. כמו מכונית שצריכה לעבור מרחק מסוים בנסיעה רצופה במהירות גבוהה, לעומת מרחק זהה בכביש רצוף רמזורים שדורשים עצירות ותאוצה מחודשת.

שני הכותבים מעידים כי הוויתור על הדרך הקלה לבזבז זמן אכן פינה להם זמן לא מבוטל, אך היה לכך ערך מוסף – עלייה בתחושת הרווחה הנפשית. מכיוון שלרשתות חברתיות מיוחסים מנגנוני מתח וחרדות שאינם קשורים בהכרח בזמן, לא ניתן להסיק על קשר של סיבה ותוצאה בין פינוי זמן ובין אושר. ייתכן שמינון חשיפה נמוך יותר הוא שמילא את התפקיד הזה, גם אם הזמן הוקדש לדברים אחרים שאינם קשורים להגשמה עצמית. עם זאת, הקשר בין תחושת אושר ופינוי זמן אושש במקרה אחר, שבו פינוי הזמן נעשה בטכניקה קצת שונה.

בכתבה ב- Washington Post מציגה ג'נה גאלגוס מחקר שגילה את אחד המקרים הבודדים שבהם כסף יכול לקנות אושר: כאשר אנו משתמשים בו כדי לרכוש זמן פנוי. על פי המחקר, שנערך בשיתוף פעולה של מספר אוניברסיטאות מובילות בארה"ב, בקנדה ובהולנד, נמצא שאנשים שקונים זמן באמצעות תשלום לנותני שירות שיבצעו פעולות במקומם נוטים להיות מסופקים יותר מהחיים. אחד הדברים הראשונים שהיא מציינת היא שהנתונים נכונים ללא תלות במצב סוציו-אקונומי. לא משנה מה היה גובה ההכנסה של הנבדקים, כל עוד הם העבירו משימות לנותני שירות הם דיווחו על מידה גבוהה יותר של רגשות חיוביים ועל ירידה במתח. כמו כן, לא הייתה השפעה למדינה, או לסוג הקריירה.

כמה זמן אנו מבלים בסופר-מרקט? במקום לעמוד בתור אפשר לשלם על משלוח ולקנות כמה שעות פנויות מדי שבוע.

הממצא המפתיע של המחקר הוא שאמנם שימוש בשירותים כמו ניקיון, משלוחים, כביסה וכדומה גורם לאנשים להיות מרוצים יותר, אבל מעט מאוד אנשים חושבים להשקיע כסף בדרך הזאת. לדברי אשלי וויליאנס מהרווארד, החוקרת המובילה, אנו נמצאים תדיר בדילמה הזאת: למה יש יותר ערך בעינינו, לכסף הנזיל או לזמן הפנוי. המחקרים לאורך השנים מראים כי תחושות אושר נובעות דווקא מזמן פנוי, לעומת רכישות חומריות שרק מעט מהן מייצרות עלייה ברגשות חיוביים (בעיקר רכישות שמחזקות את ליבת הזהות או רכישת חוויות).

במחקר נוסף שעליו מדווחת גאלגוס, חוקרים ביקשו ממשתפים בניסוי לבצע שני סוגים של רכישות באותו סכום, שבוע אחר שבוע. רכישה אחת חומרית ורכישה שנייה של שירות חוסך זמן. גם במקרה הזה התקבלו תוצאות דומות. לאחר הרכישות של חיסכון בזמן דיווחו הנבדקים על עלייה ברגשות חיוביים לעומת הרכישות החומריות, ולא משנה כמה יוקרתיות הן היו (בתוך מגבלת הסכום שהוקדש לניסוי – 40 דולר). אבל, כפי שטוענת וויליאנס, גם במחקר הזה נמצא שמעטים רואים בזמן-תמורת-כסף משוואה ראויה. למעשה, במחקר המשך שביצעו החוקרים, הם שאלו אנשים באילו דרכים הם מעוניינים להשקיע 40 דולר, וגילו כי רק 2 אחוזים היו מוכנים להקדיש את הסכום לטובת חיסכון בזמן.

למלא את הזמן הפנוי באופן מושכל

אחד ההסברים לכך, כפי שטוענת וויליאנס, הוא ההבדל בין המוחשיות של כסף ובין המופשטות של הזמן. יותר טבעי לנו להעניק ערך מספרי לכסף מאשר לזמן, שהוא מושג מאוד אמורפי. מעבר לכך, אין לנו דרך לאמוד את האושר שנשיג מזמן פנוי, לעומת האומדן המובהק של רווח והפסד במקרה של כסף. ולכן אנו נוטים לבחור באופציה הפשוטה יותר לעיבוד.

ויש עוד פיתול בעלילה. גאלגוס מסבירה כי בתקופה שבה להיות עסוק נחשב לסמן חברתי, או אפילו סמל סטטוס, יש סיכוי טוב שגם אם יהיה לנו זמן פנוי ממטלות ביתיות, הוא ישאב לתוכו מיד עיסוקים אחרים, רק כדי שלא נרגיש שאנחנו לא עושים דבר מה חשוב או פרודוקטיבי. וכאן אנו חוזרים לשאלה המקורית, לגבי הקשר בין זמן פנוי להגשמה עצמית ובין מציאת משמעות.

נראה כי קיימות לפחות שתי דרכים לפינוי זמן, וסביר להניח שהשקעת מחשבה תגלה דרכים נוספות. בכל מקרה, אנו יכולים לעשות זאת הן על ידי שינוי דפוסים בקרבנו, כמו צמצום פעילויות שואבות, והן על ידי 'האצלת סמכויות', כמו רכישת שירותים שחוסכים זמן עבורנו. מסתמן כי בשני המקרים יש אלמנט בלתי-מודע לאופן שבו אנחנו מתייחסים לזמן. במקרה הראשון אנחנו לא מודעים לזמן שאנו משקיעים בפעילויות מסוימות, ובמקרה השני אנחנו לא כל כך מודעים לאפקט שטמון ברכישת זמן פנוי. ועל פי הנתונים שעולים הן מניסויים אישיים והן ממחקרים אקדמיים, יש קורלציה בין זמן פנוי ובין עלייה ברגשות חיוביים וירידה בתחושת מתח. אפשר רק לשער מה יהיה האפקט אם נהפוך את החיסכון בזמן לדבר שבשגרה וניצוק לתוך השעות הפנויות את העיסוקים שבהם אנו מגשימים את עצמנו, העיסוקים שמעניקים משמעות עמוקה לחיינו.

תמונת כותרת: Mostovyi Sergii Igorevich / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פרדוקס סוף השבוע – כיצד מאמץ במעט הזמן הפנוי עשוי להוביל לחידוש מצברים?

הדרך הלוך נראית לכם ארוכה יותר מהדרך חזור? יש לזה הסבר מדעי

אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?

עוד מרדיו מהות החיים:

זריחתה של השקיעה