כיצד נכונות להתנסויות חדשות מסייעת לטפח את עצמנו ואת הקשר הרומנטי שלנו, לפי דן אריאלי.
זוגות שחיים זמן מה ביחד ומכירים אחד את התחביבים של השני, לעיתים קרובות מגיעים להכרה כי יש צד בחיים של בן הזוג שהם כבר לא יהיו חלק ממנו. היא שועל מוזיאונים והוא מעדיף להירדם במקום פחות ציבורי. הוא בוכה מכדורגל והיא לא תבין מה זה נבדל גם אחרי התגלות אלוהית. במחילה על הסטריאוטיפ הדלוח, הנקודה היא שזוגות מייצרים בחייהם המשותפים כיסים של אוטונומיה שבה לבן הזוג השני אין דריכת רגל.
זה טבעי לחלוטין ואין בכך שום פסול. להיפך, זה אפילו מבורך. הבעיה מתחילה כאשר הזוגות שואפים לעשות דברים ביחד, ואיך לומר, נגמרו להם הרעיונות. מכיוון שכבר ידוע מראש שהצד השני לא יצטרף לפעילות מסוימת ואנחנו מעוניינים במשהו זוגי, האוטונומיות הופכות לשטחים מפורזים ובני הזוג נותרים משועממים בעוד ערב של צפייה בשידור חוזר של קומדיה גנרית (כי הוא אוהב המתים המהלכים והיא מעדיפה דקסטר).
אפשר ליהנות בדילוגים
הסיטואציה הזו היא במוקד ריאיון קצרצר עם פרופסור דן אריאלי שפורסם ב-Big Think. הוא מספר על אישה ששאלה אותו כיצד היא ובעלה יכולים להתמודד עם השעמום שאליו נקלעו. "הוא עובד מחוץ לבית, היא עובדת מהבית. כל יום הוא מופיע והם שואלים 'מה נעשה הערב?'" – סיטואציה שבוודאי מוכרת לחלק מהקוראים. וכמו רבים שמהנהנים עכשיו בהסכמה, גם בני הזוג כבר "ביקרו בכל המסעדות בסביבה הקרובה ומכירים את התפריט בעל פה". מה עושים? איך מפיגים את השעמום ועדיין ממשיכים לעשות דברים ביחד?
אריאלי מאמין שכדי לפתור את הפלונטר עלינו לשנות את האופן שבו אנו מגדירים את הבעיה. כשאנו שואלים מה אפשר לעשות יחד ששנינו אוהבים וטרם ניסינו, כמעט מובטח לנו להיקלע למבוי סתום, בייחוד כשמדובר בזוגות ותיקים. הרי אנחנו מכירים את ההעדפות שלנו, והדרך הזו חסומה במרבית המקרים, או שהיא דורשת השקעת משאבים שלזוג ממוצע אחרי יום עבודה פשוט אין. אריאלי מציע פתרון יצירתי: "מה אם נשנה את זה מבעיה של פתרון סימולטני לפתרון עוקב?" במקום לחשוב מה אפשר לעשות יחד באותו הזמן, הוא מציע לבחון את האפשרות לעשות יחד דברים שבני הזוג אוהבים, אחד אחרי השני. הקאטצ', כמובן, הוא שניאלץ לעשות דברים שאנחנו לא ממש אוהבים.
אבל בהנחה שבילוי משותף חדש שמועדף על שני הצדדים לא קיים, לפחות לא בתדירות של פעם ביום או אפילו פעם בשבוע, אריאלי אומר שלעומת צפייה סתמית בטלוויזיה, אפשר להפיק יותר תועלת מפעילות משותפת שאינה אהובה עלינו, גם אם אנחנו 'נהנים בדילוגים'. "אולי כל אחד מאיתנו לא יהיה הכי מאושר בימים שבהם עושים מה שבן הזוג אוהב, אבל יחד נעשה יותר דברים כיפיים". תוכלו לכנות זאת הנאה מצטברת, ירידה לצורך עלייה או כיף באינטרוולים. מה שחשוב הוא שבפועל אנו מרוויחים שני דברים שלא נשיג מעמידה במקום: אנחנו פורצים את השטח המפורז וזוכים לעשות את הדברים האהובים שעד כה נמנענו מהם, ואנחנו מחזקים משמעותית את הקשר הזוגי.
נוסף לאלה אריאלי ממליץ "להכניס לערימה כמה התנסויות אקראיות". הוא טוען כי קיימת באדם נטייה להתבסס בשלב מסוים ולהפסיק לחקור, בשל דפוס חשיבה שקיים בנו, אשר גורם לנו להעצים מצבי אומללות לעומת מצבי אושר. כך שאם לא נהיה מרוצים בפעילות חדשה – זה יהיה אסון, ואילו אם יהיה לנו כיף אז זה רק 'בסדר'. ואם בכל זאת אתם יודעים שיש דברים שלעולם לא תעשו (נגיד, שחייה במי קרח), אריאלי מציע לנסות דברים שאתם לא יודעים אם תאהבו או לא: "מפעם לפעם ייתכן שיהיה לכם ערב אומלל ותצחקו על זה, אבל מדי פעם זה יכול להיות ממש נהדר".
ככל שאנו פתוחים ליותר מקורות אנחנו הופכים באופן טבעי לאנשים מעניינים יותר.
טובה ככל שתהיה העצה של אריאלי, אי אפשר לומר שהוא המציא את הגלגל. הגדולה שלו היא ביכולת לחשוב מחדש על הבעיה ובכך לפתוח בנק חדש של פתרונות. ההגדרה החדשה שלו מצביעה על כך שמדובר בבעיה רחבה יותר. הרי אם היה פתרון ספציפי וברור למציאת פעילויות משותפות, מלכתחילה לא הייתה בעיה. אבל יש כאן אתגר רחב יותר, והפתרון של אריאלי מצביע עליו: לבני האדם לא קל להיפתח להתנסויות חדשות.
הבלוג Farnam Street הקדיש לנושא פוסט שמנסה להעמיק בהבדלים בין אנשים בעלי נטייה פתוחה ובין אנשים שקשה להם יותר עם התנסויות חדשות. על פי הפוסט, ההבדל מתבטא ביכולת לצמוח ולהתפתח בכל תחום בחיים. "הקצב שבו אתה לומד ומתקדם בעולם תלוי בכמה אתה מוכן לשקול את ערכם של רעיונות חדשים, גם אם אתה לא אוהב אותם אינסטינקטיבית. אולי בייחוד אם אתה לא אוהב אותם". הדבר הראשון שצריך לעשות אם רוצים ליהנות מצמיחה ושגשוג הוא להבין מהי בכלל מידת הפתיחות שלנו, בצורה כנה וללא אוטוסוגסטיה.
רשימה של שבעה קריטריונים שחיבר ריי דליו, אחד המשקיעים הגדולים בעולם, מסייעת להבחין בין חשיבה פתוחה לסגורה. הקריטריון הראשון הוא גישה לרעיונות חדשים. כאשר מישהו מאתגר את הרעיונות שלנו, האם אנחנו מאוד מגוננים עליהם, או מוכנים להיכנס לדיון ולנסות להבין מדוע אתגרו אותנו ומה יש לצד השני להציע? הדבר הבא הוא נטייה להתנסחות בהצהרות, הקיימת בקרב בעלי חשיבה סגורה ובין נטייה לשאילת שאלות שמאפיינת בעלי חשיבה פתוחה. הנטייה לכל כיוון נובעת מתפיסה יסודית יותר לגבי האפשרות שאנו טועים, או שיש אנשים בקיאים יותר מאיתנו. כתוצאה מכך, וזה הקריטריון השלישי, קיים הבדל ביחס להבנה. אנשים סגורים מתמקדים יותר בהסברת עצמם לאחרים, הם ינסו לגרום למאזיניהם לראות את העולם דרך נקודת מבטם. אנשים פתוחים, לעומת זאת, שואפים להבין אחרים, לראות את העולם מזוויות נוספות, שונות משלהם.
לעיתים ההבדלים מגיעים בדרכים יותר מעודנות, ולכן דליו מציע לשים לב לשימוש שאנו עושים במילה 'אבל'. כשאנו מודים בטעות או מקבלים את דעתו של האחר ומיד לאחר מכן מצרפים את המילה אבל, אנחנו למעשה מוחקים את כל החלק הראשון של מה שאמרנו. זוהי טקטיקה מוכרת להסיר מחסומים אצל אחרים, אבל גם אם היא יעילה, זה לא משנה את העובדה שהשימוש בה מעיד על דפוס סגור והתבצרות בעמדות. בקצה השני של סרגל הנימוסים והעידון נמצאים אנשים שהנטייה שלהם היא פשוט למנוע מאחרים לדבר. מול שני סגנונות אלה נמצאים פתוחי המחשבה דווקא יעדיפו לעודד אחרים להשמיע את דעותיהם.
מאפיין נוסף שמבדיל בין פתיחות מחשבתית וקיבעון הוא היכולת להחזיק בכמה רעיונות סותרים בעת ובעונה אחת, ולנהל ביניהם דיאלוג. זאת לעומת נטייה להיסגר, שמותירה מקום רק לדעה פר נושא בכל זמן. ולבסוף ישנו היבט של צניעות. אנשים פתוחים ניגשים לכל דבר חדש ממקום של ענווה ואפילו יראת כבוד.
טובה ככל שתהיה העצה של אריאלי, אי אפשר לומר שהוא המציא את הגלגל. הגדולה שלו היא ביכולת לחשוב מחדש על הבעיה ובכך לפתוח בנק חדש של פתרונות. ההגדרה החדשה שלו מצביעה על כך שמדובר בבעיה רחבה יותר. הרי אם היה פתרון ספציפי וברור למציאת פעילויות משותפות, מלכתחילה לא הייתה בעיה. אבל יש כאן אתגר רחב יותר, והפתרון של אריאלי מצביע עליו: לבני האדם לא קל להיפתח להתנסויות חדשות.
הבלוג Farnam Street הקדיש לנושא פוסט שמנסה להעמיק בהבדלים בין אנשים בעלי נטייה פתוחה ובין אנשים שקשה להם יותר עם התנסויות חדשות. על פי הפוסט, ההבדל מתבטא ביכולת לצמוח ולהתפתח בכל תחום בחיים. "הקצב שבו אתה לומד ומתקדם בעולם תלוי בכמה אתה מוכן לשקול את ערכם של רעיונות חדשים, גם אם אתה לא אוהב אותם אינסטינקטיבית. אולי בייחוד אם אתה לא אוהב אותם". הדבר הראשון שצריך לעשות אם רוצים ליהנות מצמיחה ושגשוג הוא להבין מהי בכלל מידת הפתיחות שלנו, בצורה כנה וללא אוטוסוגסטיה.
רשימה של שבעה קריטריונים שחיבר ריי דליו, אחד המשקיעים הגדולים בעולם, מסייעת להבחין בין חשיבה פתוחה לסגורה. הקריטריון הראשון הוא גישה לרעיונות חדשים. כאשר מישהו מאתגר את הרעיונות שלנו, האם אנחנו מאוד מגוננים עליהם, או מוכנים להיכנס לדיון ולנסות להבין מדוע אתגרו אותנו ומה יש לצד השני להציע? הדבר הבא הוא נטייה להתנסחות בהצהרות, הקיימת בקרב בעלי חשיבה סגורה ובין נטייה לשאילת שאלות שמאפיינת בעלי חשיבה פתוחה. הנטייה לכל כיוון נובעת מתפיסה יסודית יותר לגבי האפשרות שאנו טועים, או שיש אנשים בקיאים יותר מאיתנו. כתוצאה מכך, וזה הקריטריון השלישי, קיים הבדל ביחס להבנה. אנשים סגורים מתמקדים יותר בהסברת עצמם לאחרים, הם ינסו לגרום למאזיניהם לראות את העולם דרך נקודת מבטם. אנשים פתוחים, לעומת זאת, שואפים להבין אחרים, לראות את העולם מזוויות נוספות, שונות משלהם.
לעיתים ההבדלים מגיעים בדרכים יותר מעודנות, ולכן דליו מציע לשים לב לשימוש שאנו עושים במילה 'אבל'. כשאנו מודים בטעות או מקבלים את דעתו של האחר ומיד לאחר מכן מצרפים את המילה אבל, אנחנו למעשה מוחקים את כל החלק הראשון של מה שאמרנו. זוהי טקטיקה מוכרת להסיר מחסומים אצל אחרים, אבל גם אם היא יעילה, זה לא משנה את העובדה שהשימוש בה מעיד על דפוס סגור והתבצרות בעמדות. בקצה השני של סרגל הנימוסים והעידון נמצאים אנשים שהנטייה שלהם היא פשוט למנוע מאחרים לדבר. מול שני סגנונות אלה נמצאים פתוחי המחשבה דווקא יעדיפו לעודד אחרים להשמיע את דעותיהם.
מאפיין נוסף שמבדיל בין פתיחות מחשבתית וקיבעון הוא היכולת להחזיק בכמה רעיונות סותרים בעת ובעונה אחת, ולנהל ביניהם דיאלוג. זאת לעומת נטייה להיסגר, שמותירה מקום רק לדעה פר נושא בכל זמן. ולבסוף ישנו היבט של צניעות. אנשים פתוחים ניגשים לכל דבר חדש ממקום של ענווה ואפילו יראת כבוד.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
אומנות שאילת השאלות – הקדישו להן עוד רגע של מחשבה ותגיעו לרבדים המעניינים באמת
האם אתם נוטים ליציבות או לחדשנות – ומה חיוני יותר למחשבה יצירתית?
עוד מרדיו מהות החיים:
