מה הם יתרונות השיעמום עבור המוח וכיצד הסמארטפונים שוללים אותם מאיתנו.איך לקחת בעלות על ניהול תשומת הלב שלנו?
לכלבי מזחלות כמו האסקי סיבירי או אלסקן מלמוט יש תכונה שהצופה מהצד תיראה כמו היפר-אקטיביות. מרגע שהם מרגישים בנוכחותה של רתמה באזור, הם מתחילים לקפוץ, לנבוח, ליילל ולהשתולל. הם פשוט לא יכולים לחכות לפלס דרכם בשעטה בשלג. נסו לעצור אותם באמצע הריצה ותקבלו מהומה רבתי. תנו להם לדהור – והם נכנסים לזן. בזמן שאנו יושבים על הספה מול ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ומביטים בתופעה המשונה של כלבים חסרי מנוח, קשה לנו להבין מה לכל הרוחות עובר להם בראש. באותו זמן, מה שעובר בראש שלנו הוא תופעה דומה באופן מפליא, והצפייה בטלוויזיה היא צידו האירוני של העניין: המוח שלנו הוא כמו כלב מזחלות, לא יכול לשבת רגע אחד בחוסר מעש.
על פניו, הנטייה של המוח לרדוף אחר עיסוקים ועניין נשמעת לנו כדבר רצוי ומבורך עבור המוח, גם אם כלבי המזחלות אחוזי התזזית מעוררים בנו רצון להתחפר עמוק יותר בספה. בשונה מהמנוחה שנראית לנו הכרחית גם עבור כלבים, רגעי שיעמום עבור המוח הם בחזקת פרסונה נון-גרטה. היום, תודה לנייד, רגעים כאלה הפכו באמת נדירים. אבל האם המצב הזה אכן טוב למוח ולמחשבה שלנו? האם מוח שעסוק תמידית הוא מוח שמייצר דברים חדשים? העיתונאית והפודקאסטרית מאנוש זומורודי גילתה על בשרה כי לא כך הדבר.
בהרצאת TED מספרת זומורודי כיצד המעבר הדרמטי מסיקור זירות מלחמה לחופשת לידה עזר לה לחשוף את קסמו של השיעמום. במסעה להבנת אופן הפעולה של המוח היצירתי, היא שוחחה עם לא מעט חוקרי מוח שעזרו לה להבין מה היתרונות של מחשבה משוחררת מרתמות. עוד למדה מהם מדוע הסמארטפונים, אם משתמשים בהם בצורה בלתי מבוקרת, עלולים להפוך למחסום הגדול שלנו בדרך ליצירה ולחידוש. היא קוראת לכל אחד לנסות ולאמץ את השיעמום ולגלות את האפקט המהיר שלו על המחשבה.
שיעמום הוא קרקע פורייה לרעיונות
מי שהיה נוכח באזורי קרב או בזירות אסון מבין היטב את הדיכוטומיה העצומה שבין חירום לשגרה. לא תמיד קל להתגבר על הפער שקיים בין פרצי האדרנלין בהפרשים קצרים ובין שבועות כה דומים זה לזה שאתם מוצאים את עצמכם שואלים אחרים איזה יום היום. כעיתונאית שסיקרה זירות חירום, זומורודי חוותה את הפער כאשר נולד בנה הראשון. "הייתי בין האנשים הראשונים שנכנסו לבלגרד כשהייתה מהפכה בסרביה. עכשיו [אחרי הלידה] הייתי תשושה", היא מספרת. המעבר, כך נראה, היה כרוך עבורה בשיעמום טוטלי שבא לידי ביטוי בשעות על גבי שעות של טיולי הרדמה.
אבל החודשים הארוכים הללו, על אף התשישות והתסכול, טמנו בתוכם זרעים פוריים. בשלב מסוים, היא אומרת, "כששוטטתי על המדרכה, המחשבות שלי גם החלו לשוטט. התחלתי לדמיין מה סוף סוף אעשה כשסוף סוף אוכל לישון כמו שצריך". ואחרי זמן מסוים, כשאבק האימהות הטרייה החל קצת לשקוע, השוטטות המשועממת של המוח הניבה פרי. זומורודי יצרה לעצמה את עבודות חלומותיה ופיתחה תוכנית בהנחייתה עבור הרדיו הציבורי. במקביל להתרחשויות הללו הגיח לעולם האייפון הראשון של אפל, מה שאפשר לה לשלב את היותה עיתונאית ואימא: "יכולתי להיות במגרש המשחקים ובטוויטר בו זמנית".
זה זמן טוב לעצור ולהדגיש עד כמה הדיון בתועלת לעומת הנזק של הסמארטפונים הוא עניין מורכב. לעיתים רבות הדעות בעניין נחלקות לשני מחנות נפרדים ויריבים. אך בפועל קיימת ביניהם חפיפה, והסיפור של זומורודי ממחיש זאת היטב. כי בזמן שהנייד העניק לה את ההזדמנות לעצב את חייה כרצונה, הייתה לו תופעת לוואי שהיא לא חזתה מראש. תוכניות רדיו הממומנות בתקציב ציבורי זקוקות להצדקה משמעותית, וכאשר ניסתה זומורודי למצוא הצדקה שכזו על ידי הגדלת כמות המאזינים, היא נתקלה במחסום יצירתי. כל יוצר נתקל מדי פעם במחסום כזה, אבל היא מתארת מצב חריף במיוחד. "זה לא כאילו היה שם משהו שמחכה להיחשף. היה פשוט כלום". כשהחלה להרהר בתפוקה היצירתית שלה, התברר לה שהיא נמצאת בתקופת יובש זה זמן מה. למעשה, הפעם האחרונה שעלתה עם רעיון ממש טוב הייתה אז, בימים שלאחר הלידה כאשר שוטטה עם העגלה על המדרכות. מה השתנה מאז? הסמארטפון. "עכשיו כל הסדקים ביום שלי מולאו בזמן-טלפון", מסבירה זומורודי. "בדקתי את הכותרות כשחיכיתי לקפה שלי, עדכנתי את לוח השנה שלי כשישבתי על הספה, שליחת אסמסים הפכה כל רגע פנוי להזדמנות להראות לעמיתי ולבעלי היקר איזה אדם רספונסיבי אני". במילים אחרות, כבר לא היו לה הזדמנויות להיות משועממת.
כאמור, שיעמום נתפס אצלנו כדבר שלילי ובלתי רצוי. הרי אם אנחנו לא מסוגלים להעסיק את עצמנו, האין זה מעיד על דלות מחשבה או לפחות על צרות אופקים? התשובה היא בהחלט לא. אדם יכול להעסיק עצמו גם בדברים שעושר מחשבתי רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. שיעמום הוא מצב שברגע נתון למוח פשוט אין עיסוק מסוים להיאחז בו, ובעיקר – זמן שבו הוא נטול גירויים חיצוניים. וזה, דווקא, מצב חיוני מאוד להתפתחות שלנו.
כל הצצה בנייד מפריעה למוח לפרוץ דרך בנושא כלשהו
זומורודי, אם כן, עלתה על משהו. השיעמום, היא הבינה, היווה תנאי רקע מושלם לחשיבה יצירתית. אבל כיצד? היא ניגשה לברר את העניין עם מדעני מוח ופסיכולוגים שהסבירו לה על רשת ברירת-המחדל של המוח. המושג הזה, שאולי כבר נתקלתם בו בעבר, מתאר את הפעילות הנוירולוגית היזומה והעצמאית שהמוח מבצע כשאנו מניחים לו לנפשו. כשהוא חופשי מגירויים, המוח ניגש לפעולות קריטיות עבורנו, רובן קשורות לאינטגרציה של מידע קיים, הפקת משמעות ממנו ובניית הזהות שלנו, כמו גם תוכניות לעתיד על בסיס פעולות אלה. זומורודי מביאה את דבריהם של מספר חוקרים שהתארחו בפודקאסט שלה. כך, למשל, מסבירה חוקרת השיעמום ד"ר סנדי מן את רשת ברירת המחדל: "כשאתם מתחילים לחלום בהקיץ ונותנים למוח שלכם לנדוד באמת, אתם מתחילים לחשוב קצת מעבר להכרה, קצת לתוך התת-מודע, דבר המאפשר לחיבורים שונים להתרחש".
כאשר אנו משועממים, המוח עובד על פתרון הבעיות השונות שהזנו לתוכו בעבר. כמו מחסנאי בחדר ראיות שסיים לטפל בכל ההפקדות החדשות והתפנה לחזור למדפים ולחפש תשובות לחקירות שטרם פוענחו. אבל שימו למחסנאי הזה פעמון על הדלפק, וצפו. בכל פעם שיתקרב לפריצת דרך יבוא מישהו אחר ויבקש להפקיד ראיה חדשה. זה מה שקורה למוח שלנו עם הסמארטפון. זומורודי שוחחה עם הנוירולוג המוערך פרופסור דניאל לוויטין שהסביר לה כיצד המוח מנהל משאבים ומדוע אופן פעולה זה פוגע בעבודתה השוטפת של רשת ברירת המחדל. "בכל פעם שאתם מעבירים את תשומת הלב מדבר אחד לאחר, המוח צריך להפעיל מתג נוירו-כימי שמשתמש בחומרים מזינים במוח כדי לעשות זאת. אז אם אתם מנסים לבצע מולטי-טסקינג, אתם יודעים, ביצוע ארבעה או חמישה דברים במקביל, למעשה אתם לא באמת מבצעים ארבעה או חמישה דברים במקביל, כי המוח לא עובד כך. במקום, אתם עוברים במהירות מדבר אחד לדבר הבא, ותוך כדי מרוקנים משאבים עצביים". בדרך אנו גם קוטעים את פעילותו האוטומטית של המוח ומפריעים לרשת ברירת המחדל לסנתז חומרים.
ועכשיו נתונים – עד כמה הנייד תופס את המשאבים המוחיים שלנו? "לפני עשור, דעתנו הוסחה בעבודה כל שלוש דקות", מספרת זומורודי, "עכשיו זה קורה לנו כל 45 שניות, ואנחנו עושים את זה כל היום. האדם הממוצע בודק מיילים 75 פעמים ביום, ומחליף משימות על המחשב 566 פעמים ביום". זה מבטיח שלא יהיה לנו רגע דל אחד במהלך היום. הדבר שכן הופך דל הוא היכולת היצירתית שלנו. ההתנסות האישית של זומורודי והמידע המדעי שנחשף בפניה לאחר מכן הובילו אותה לתהות מה יקרה "אם ניקח בעלות מחדש על זמנינו הפנוי? האם זה יעזור לגלות את היצירתיות שלנו?" אז היא פצחה בקמפיין שזכה לכינוי "משועמם ומבריק", אשר תוכנן להיות ניסוי חברתי: המאזינים שלה יקבלו משימות של הפחתת השימוש בסמארטפון וידווחו לה כיצד זה השפיע על המחשבה היצירתית שלהם.
טרם שבוע האתגר תיעדו המשתתפים את הרגלי השימוש שלהם. הפידבקים הראשוניים מהניסוי, שאליו נרתמו כ-20 אלף בני אדם, נעו בין משעשעים למדאיגים. כך, למשל, התבטא אחד המאזינים: "היחסים בין תינוק לדובי שלו או בין תינוק לשמיכה שלו או תינוק שרוצה שאימא שלו תחזיק אותו כשנמאס לו שזר מחזיק אותו – זו מערכת היחסים ביני לבין הסמארטפון שלי". זומורודי מסבירה שהתיעוד נועד לשקף למשתמשים את כמות הזמן שהם מבלים מול המסך הזעיר. לאחר מכן, עם תחילת שבוע הניסוי, הם החלו לקבל הנחיות לצמצום השימוש בהדרגה. לדברי זומורודי, חלק מהם הפגינו סימפטומים הדומים לגמילה מהתמכרות.
לקחת בעלות על ניהול תשומת הלב שלנו
ואכן, היא אומרת, "האנשים היחידים שמתייחסים ללקוחות שלהם כ'משתמשים' הם סוחרי סמים ואנשי טכנולוגיה". זומורודי שוחחה עם כמה אנשי מפתח מענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק וגוגל, ואלו הסבירו לה כמה משאבים משקיעות חברות כאלו על מנת ללכוד את תשומת הלב שלנו, וחשוב מכך, לשמור אותנו בלופ. למשל, מעצב שעבד בגוגל סיפר לה על התבטאות של מנכ"ל נטפליקס, אשר אמר כי "המתחרים הכי גדולים שלנו הם פייסבוק, יוטיוב ושינה". או מנהל מוצר בפייסבוק לשעבר שהסביר את הדברים כך: "אם המוצר חינם אז המוצר זה אתה; וזה נכון, תשומת הלב שלכם היא המוצר". במילים פשוטות, טובי המוחות בעולם מגויסים כדי למנוע מאיתנו את השיעמום שכל כך נחוץ למוח שלנו. השאלה היא עד כמה אנו מוכנים לשתף פעולה עם המטרות שלהם, על חשבון המטרות שלנו.
אז מה באמת קורה כשאנשים תובעים מחדש חזקה על חלוקת המשאבים הקוגניטיביים? זומורודי מספרת כי משתתפי הניסוי בשבוע האתגר מיד הפגינו "ניצוצות של יצירתיות". אחת מהן הייתה כה משועממת שפתאום החלה להביט אחרת על המדרגות של הרכבת התחתית. "חשבתי: כרגע ירדתי במדרגות האלה, אבל אני יכולה לעלות שוב ולרדת שוב ולהתאמן קצת. אז עשיתי את זה, ואז היה לי עוד קצת זמן, אז עשיתי זאת שוב ושוב, וכך 10 פעמים. ועשיתי אימון אירובי מלא. עליתי על הרכבת קצת תשושה, אבל, וואו, זה אף פעם לא עלה בדעתי". זומורודי טוענת בנימה של הומור כי אנשים כנראה מפרשים יצירתיות באופנים שונים.
בתום הניסוי גילתה כי סך כל ההשפעה שלו הייתה קיצוץ של 6 דקות בממוצע מזמן השימוש. זה היה נראה לה הישג צנוע בלשון המעטה, אך כשפנתה למומחים הם הסבירו לה כי "שינוי התנהגות של אנשים בתקופת זמן כזאת קצרה הוא שאפתני בצורה מגוחכת, ולמעשה מה שהשגת הוא מעל ומעבר למה שחשבנו שאפשרי". אלה הן חדשות מעודדות, כי הן מגלות באיזו קלות אנו יכולים לשדרג את הפעילות המנטלית שלנו. זה בא לידי ביטוי גם במחקרים בקרב בני נוער שגילו ירידה ביצירתיות וביכולת לפתרון בעיות כתוצאה משימוש בסמארטפונים במקביל לפעולות אחרות, כמו שהייה בחברה או הכנת שיעורי בית.
כשאנו מתגברים על הכוח האדיר של חוויית המשתמש, זה שנועד לשאוב אותנו פנימה כמו מערבולת בסרט מצויר זה כמו, כפי שטען אחד המשתתפים בתום הניסוי, "להתעורר משנת חורף מנטלית". זומורודי מדגישה שוב כי שימוש בטלפונים אינו דבר שלילי באופן אינהרנטי, אבל בהחלט דורש שיקול דעת. "תזכרו שאם אתם לא אלה שמחליטים איך להשתמש בטכנולוגיה, הפלטפורמה תחליט עבורכם". היא מסכמת בכך שהסמארטפון הוא כלי נפלא לביצוע פעולות מסוימות כמו בדיקת אימייל או התעדכנות רגעית במה שקורה בפיד, אבל שם זה צריך להיגמר. "אם זה נעשה כדי להסיח את דעתכם מלבצע את העבודה הקשה שמגיעה עם חשיבה עמוקה, קחו הפסקה, תבהו מבעד לחלון ותדעו שבזה שאתם לא עושים כלום אתם למעשה הכי פרודוקטיביים ויצירתיים". או, אם תרצו, שחררו מדי פעם את הרתמה מהמוח, ובמקום שזה ישעט אל מטרה שהציב לו מישהו אחר, תנו לו ליהנות ממרדף סתמי ושובב אחר פתיתי השלג.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי "שעת שולץ" ומדוע דמויות מפתח היסטוריות הקפידו לפנות לה זמן בסדר היום
השראה חיונית לחיינו - אבל האם יכול להיות יותר מדי ממנה?
שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח
עוד מרדיו מהות החיים:
