מה קורה כשאנו צורכים חדשות רק מסוג אחד – ואיך נראה העולם באמת

נתונים מעודדים לגבי העתיד, מדוע אנחנו לא מרגישים אותם, ולמה פסימיות היא סיבה לאופטימיות?

בועז מזרחי | 17 ינואר, 2018

כמיטב המסורת, מדי סוף שנה מכריזה Apple על אפליקציות השנה ועל הטרנדים החמים ביותר. בשנת 2017 היה זה תורן של אפליקציות מדיטציה ומיינדפולנס לבלוט. לכאורה אלו הן חדשות טובות, או לכל הפחות ניטרליות. סביר להניח שגופי מדיה רבים דיווחו על העניין, והצצה באחד מהם מלמדת על מגמה בתקשורת שמעצבת את תפיסתנו, בדרך כלל בצורה סמויה. המגזין Slate דיווח בפירוט על הטרנדים ואף טרח להסביר כי אפליקציות המיינדפולנס הן כל הנראה המגמה האותנטית ביותר מבין כולם, כיוון של-Apple לא היה אינטרס כלכלי לשווק אותן.

לקראת סיום הכתבה מתרחש המפנה. הכותבת בחרה להקדיש פסקה שלמה לסיבה שבעטיה דווקא אפליקציות מדיטציה זכו לפופולריות, לדעתה. "זה בהחלט לא מפתיע", היא מסבירה, "הייתה זו שנה מלאת מתח". בהמשך הפסקה אנו קוראים על הקשר בין הורדת אפליקציות מדיטציה ובין אסונות טבע, על קריסה אפשרית של האינטרנט ושאר איומים גלובליים. שום מילה על האפשרות שמדיטציה הוכחה כבעלת השפעות בריאותיות, או על היותה טרנד של אורח חיים בריא. אפשר לפתוח דיון ולומר שבהחלט קיים סטרס בעולם, ומצד שני נטען כי רוב האנשים שהורידו אפליקציות מיינדפולנס לא נחשפו לאסון טבע מימיהם. אבל דיון כזה יחמיץ את העיקר, כיוון שלא מדובר במקרה נקודתי, אלא בסגנון דיווח.

הנה דוגמה נוספת. המגזין The Cut, שאת כתבותיו המעניינות אנו משתפים תדיר, ערך כתבה על דרכי התמודדות עם מתח וחרדה. כתבה לגיטימית לחלוטין שמספקת תוכן רלוונטי, מעשי ומעניין. הרי חרדות ומתחים קיימים. ואולם, הפתיחה שבה בחרו במגזין מצביעה על מגמה זהה: הר געש אימתני שעלול להתפרץ או שלא, ולגרום לאסון. הכותבת מוסיפה לדבר על אירועים פוליטיים כאלה ואחרים ואף נוקבת בבעיה בשמה המלא: "לא קשה להרגיש כאילו אנחנו טובעים בחדשות רעות".

מי מעלים את הכותרות החיוביות

אין חדש תחת השמש. שיעור ראשון בעיתונאות הוא למשוך תשומת לב, וכולם עושים זאת במידה כזו או אחרת. אי אפשר להתעלם מהצדדים השליליים בחיינו. הבעיה מתחילה כשזה כל מה שאנחנו נחשפים אליו. אם בכתבות שמבחינה עיתונאית נחשבות רכות יחסית העולם נצבע בגוונים מאיימים, דמיינו מה הולך בעמודי הבית של אתרי חדשות קלאסיים, במהדורות המרכזיות, במבזקים ברדיו. הנה, למשל, עניין לא ברור: מדוע תאונת דרכים היא אירוע חדשותי? אם לא נחסם ציר מרכזי או משהו כזה, איזו סיבה יש לחשוף את הטרגדיה של אדם פרטי בפרהסיה התקשורתית? זה לא שאנחנו צריכים לגונן על עצמנו מפני העוולות של העולם, אבל הגודש הזה חוסם אותנו מלראות את הצדדים החיוביים שלו.

דיווחים על הדברים הטובים בעולם קיימים, אבל הם טיפה בים. נשאלת השאלה עד כמה יחסי הכוחות הללו משקפים את המציאות? האם העולם הוא באמת מקום מאיים שהולך ומתדרדר, או שמא אנו נמצאים במגמה חיובית של שיפור מתמיד? מה אומרים על כך הנתונים?

נתונים. שדה המוקשים הגדול ביותר בדיונים. ובכל זאת ננסה לצלוח אותו. אנחנו לא עוסקים במקרים פרטיים, אלא בתמונת המציאות, במצב של העולם. וכמובן שיש הרבה עבודה כדי להשתפר. אבל מה הכיוון, לאן פנינו מועדות? ד"ר אנגוס הארווי, מומחה לכלכלה פוליטית וסביבה, פרסם ב-Meduim פוסט תחת הכותרת "99 סיבות מדוע 2017 הייתה שנה נפלאה". בפוסט הוא סוקר שפע אדיר של חדשות טובות, שככל הנראה לא עשו דרכן אל הכותרות הראשיות. הוא טוען כי "ב-2017 הרגיש כאילו התקשורת הגלובלית תפסה את כל הבעיות, אבל אף אחד מהפתרונות". הוא הקים את הארגון Future Crunch שמטרתו להציב תגובת נגד לחדשות הקלסיות, ובפוסט האמור ציין חלק מהעובדות שאסף הארגון ב-2017.

בין האירועים אפשר למנות את היעלמותו של נגיף הזיקה וירידה בתחלואים נוספים, עלייה בגישה למים נקיים, הצלחות גדולות בפרויקטים של שימור טבע, פריצות דרך במלחמה בזיהומים סביבתיים, עלייה בתוחלת חיים וירידה בתמותת ילדים במדינות עולם שלישי, ירידה במחירי אנרגיות נקיות – וזה רק על קצה המזלג. הפוסט כמובן מציין אירועים ספציפיים ולא מדבר על מגמות כפי שאנו מציגים זאת. כלומר, יש הרבה חומר חיובי לעבוד איתו. יש דרך ליצור במדיה שיקוף מאוזן יותר החושף גם את הצדדים החיוביים של החיים. מה האינטרס, אם כן, לפעול אחרת?

ביל גייטס מאמין כי זה כנראה בטבע האנושי. גייטס הוא אחת הדמויות הבולטות הפועלות ליצירת שיפור בקנה מידה גלובלי ולהפצת אג'נדה אופטימיסטית. ממרומי הניסיון רב השנים וההיקף שצבר בתחום, הוא טוען כי המגמה בעולם היא חיובית אך יש סיבות מדוע אנו לא מרגישים את זה באופן מובהק, אם לא ההיפך. בחודש ינואר 2018 קיבל גייטס הזמנת כבוד להיות העורך האורח של המגזין Time. את הגיליון הקדיש להצגת חדשות חיוביות כשהוא מזמין כותבים מגוונים לספק את הזווית שלהם על מה שקורה בעולם.

בטור העורך גייטס מציג נתונים כלליים ומסביר מה לדעתו מונע מאיתנו לראות את הטוב ומושך אותנו לחדשות רוויות מתח. לדבריו, אסונות טבע ושלל אירועים אכן פקדו ופוקדים אותנו, אבל "קשים ככל שיהיו, הם התרחשו בקונטקסט של טרנד גדול וחיובי יותר. במבט כולל, העולם משתפר". גייטס, כאיש מדעים מדויקים מובהק, לא מדבר על תחושה או תפיסת עולם, אלא על מגמה שמגובה בנתונים. בהמשך לחדשות הטובות שמציג ד"ר הארווי, גייטס מציין כי תמותת ילדים מתחת לגיל 5 ירדה בחצי משנת 1990, נתון שמשמעותו 122 מיליון ילדים שחייהם ניצלו. מצב זכויות הלהטבי"ם, על אף שיש עוד עבודה בנושא, השתפר גם הוא: מ-20 מדינות בלבד שבהן היה חוקי להיות לסביות והומוסקסואלים, העולם התקדם ל-100 מדינות. על פי המספרים שהוא מציג, הכוח הפוליטי של נשים במגמת עלייה, 90% מילדי העולם לומדים בבית ספר יסודי וכך הלאה.

פסימיות היא סיבה לאופטימיות

אז אחרי שהשתכנענו שהעולם, על כל האתגרים שבו, נמצא עם הפנים לכיוונים אופטימיים, היכן נעלמות כל הידיעות בנושא? או במילים של גייטס, "מדוע זה מרגיש כאילו העולם בדעיכה?" את התשובות לדעתו אין לחפש בכוונות זדון. יצירת תמהיל חדשותי מלא חרדה אינה אשמתו של אינדיבידואל זה או אחר, זו פשוט נטייה אנושית די בסיסית. הוא מדגים: "וידיאו של בניין עולה באש מייצר המון צפיות, אבל לא רבים יקליקו על הכותרת 'פחות בניינים נשרפו השנה'. זה טבע האדם להתביית על איומים: האבולוציה חיווטה אותנו לדאוג מפני החיות שרוצות לאכול אותנו".

סיבה נוספת וחמקמקה יותר לעובדה שאנו נוטים להשקפה פסימית, היא עליית הסטנדרטים שלנו. הציפיות שלנו מהעולם פשוט גבוהות יותר היום והשיפור לא מהיר מספיק לטעמנו. "הולך וגדל הפער בין הדברים הרעים שעדיין קורים ובין הסובלנות שלנו כלפיהם", כותב גייטס. "לאורך המאות צנחה האלימות באופן דרמטי, כמו גם הנכונות שלנו לקבל אותה". המשמעות היא שהבנו שאפשר אחרת, שעבודה קשה מובילה לתוצאות, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות אותן. במובן מסוים, עצם הפסימיות שלנו היא סיבה לאופטימיות. אלא שכאן צריך להיזהר שלא ליפול למלכודת. יש הבדל בין להיות להוטים לשינויים חיוביים ובין פיתוח תפיסת עולם ילדותית וחסרת סבלנות, שתמנע מאיתנו ליהנות מהטוב גם כשיגיע.

גייטס מדגיש היטב שהחדשות הקלסיות נמצאות בחזית, כי זה מניע לפעולה. אנחנו לא יכולים לרפד את עצמנו בצמר גפן ולצפות שהמציאות תתאים את עצמה לבד. אבל האיזון הוא קריטי, כיוון שהוא מלמד אותנו כי המאמץ שהשקענו נשא פרי. "אני לא מנסה להמעיט בערכה של העבודה שנותר לעשות. להיות אופטימי אין משמעו שאתה מתעלם מטרגדיות ואי-צדק. המשמעות היא שיש לך השראה לחפש את האנשים שעושים התקדמות בחזיתות האלה, ולסייע להפיץ את ההתקדמות הזו באופן נרחב יותר".

קרדיט תמונת כותרת: Linda Moon / Shutterstock.com