השלווה מגיעה כשאנו אוזרים את האומץ לוותר על כמה אמונות מבוססות היטב

זן הוא מצב תודעתי, ולכן הדרך להגיע אליו כרוכה בעיקר בעבודה מנטלית שעלולה לאתגר אותנו במה שאנחנו מכירים ומאמינים.

בועז מזרחי | 15 ינואר, 2018

אם יזרקו אותנו על אי טרופי ונבלה כל היום ברביצה על החוף תחת עץ קוקוס עם שייק פירות ביד, קל מאוד יהיה להגיע לשלווה ונחת. האתגר הוא לשמר את המצב המנטלי הזה דווקא כשהסטינג אינו מושלם. שלווה אמיתית, כזו שמחזיקה מעמד לאורך זמן, אינה יכולה להיות תלויה בסביבה החיצונית. עליה להיות ברירת המחדל של הלך הרוח.

סביר להניח שניתן להוציא כל אדם משלוותו. השאלה היא באיזו קלות ובאילו נסיבות. במטרה לשמור על שלווה לאורך זמן נרצה לצמצם ככל הניתן את טווח האפשרויות שעלולות לערער את הרוגע שלנו. מחקרים מצביעים על כל הגורמים המוכרים, כמו פעילות גופנית, תזונה, שינה, שהייה בטבע וכן הלאה, כבעלי השפעה על שלווה. אבל גם אם אנו מצליחים לשמר הרגלים אלה לאורך זמן, עדיין מדובר בפעולות שעשויות להיפסק מסיבה זו או אחרת. פציעה, למשל, יכולה להביא לעצירה מוחלטת באימונים. תשאלו אנשים שהפסיקו להתאמן אחרי תקופה ארוכה אם הם שלווים. רבים יספרו לכם שהם חווים סימפטומים של גמילה.

הקוף בראש

מכיוון שרוגע ושלווה הם מצב תודעתי, הדרך להפוך אותם למצב קבוע, פחות או יותר, היא שינוי ישיר של התודעה. אורח חיים בריא הוא לחלוטין גורם תומך בעל חשיבות רבה, אבל הוא מספק השפעה עקיפה בלבד על המחשבה. היום, כאשר סכנות חיים ממשיות כבר לא בדיוק מאיימות עלינו בכל רגע, אפשר לומר כי מרבית החרדות והמתחים שלנו לא נובעים מהמציאות, אלא מהדרך שבה אנו מסתכלים עליה. אם נבחן באובייקטיביות את החששות שלנו, נגלה כי מידת האיום הכרוך בהן זניחה עד מדומיינת. ואם בתפיסות טמון המתח, בשינוי תפיסות טמונה השלווה.

בבודהיזם משתמשים במונח Monkey mind כדי לתאר מוח ממוצע של אדם ממוצע: לא רגוע, טרוד, גחמני, מבולבל ובלתי עקבי. הכותב בן פישל בחר לקרוא לבלוג האישי שלו באותו שם, כיוון שהוא עוסק בדיוק בעניינו – דרכים להביא את מוח הקוף שלנו לרגיעה. בטור שחיבר פישל עבור האתר הפופולרי Tiny Buddha הוא מציע להביט על כמה הנחות יסוד או תפיסות נפוצות שמפעמות ברקע חיינו, ולבחון כיצד הן משפיעות עלינו. ספוילר: הוא מאמין כי עזיבת אמונות כאלה תפנה מקום לשלווה להתנחל בקרבנו דרך קבע.

התפיסה הראשונה שהוא מציג היא ההנחה שאנו חייבים לעשות משהו בכל רגע נתון. "זוהי אמונה מאוד עדינה שרובנו אפילו לא מבינים שאנו אוחזים בה". הצורך להיות פרודוקטיביים בכל שנייה מוחדר לראשנו מגיל מאוד צעיר, וברבות השנים הופך למרוץ חסר קו סיום, מה שמוליד מתח רב. לדברי פישל, שחרור התחושה שכל הזמן יש משימה שממתינה לביצוע מאפשר לנו ליהנות ממה שאנחנו עושים. העולם מלא בפוטנציאל. תמיד היה ותמיד יהיה מה לעשות. אם מיליארדים של בני אדם לא מצליחים לעשות כל מה שאפשר כבר עשרות אלפי שנים, אתם יכולים להירגע ולשחרר את התחושה שאתם אלה שהאחריות מוטלת עליהם. אחת התופעות הכרוכות באופן הדוק בתפיסת העיסוק הבלתי פוסק היא האשליה שאם נשיג את מבוקשנו נוכל להיות סוף סוף מאושרים ורגועים. זוהי אשליה, מכיוון שאחד הדפוסים החזקים במוח האנושי הוא סתגלנות. ברגע שאנו מתרגלים למצב כלשהו, הייחודיות שלו מתפוגגת. המשמעות היא שהישגים או רכוש יכולים להיות אפקטיביים לטווח קצר בלבד. לעומת זאת, ההבנה שזהו מרדף סרק מוציאה אותנו מהלופ ומאפשרת לנו לחיות ללא המתח הכרוך בו.

שלווה היא היכולת לאלף את הקוף.

אמונה נוספת שיכולה להוסיף מתח היא המחשבה שביטוי אותנטי של רגשות מעיד על חולשה. פישל טוען כי אנו עוברים תהליך של ריסון רגשי שנועד להצניע את המצב הפנימי שלנו, לחיוב ולשלילה כאחד. אנו חוששים שזה יגרור גינוי חברתי. "האירוניה", הוא מסביר, "היא שבזמן שכולם נאבקים בדחף להיות אותנטיים, אלה שאכן עושים זאת זוכים לעיתים קרובות לכבוד והערכה". והם כמובן גם שלווים יותר, משתי סיבות: יש להם עול חברתי אחד פחות להתמודד איתו, והם לא מדכאים מנגנון פסיכולוגי בסיסי ביותר. זה מתחבר היטב לאמונה הבאה שצריך לשחרר בדרך לשלווה: "אם אנשים ידעו מי אני באמת, הם לא יאהבו אותי". הן הביטוי הרגשי והן התפיסה העצמית שלנו מהווים איזשהו ממשק שאנו רוצים לטייב על מנת לקבל הכשר מהחברה. זו בחירה שעולה לנו במתח רב. התכחשות עצמית היא פעילות מתישה שמרוקנת את המשאבים מנטליים. כשאנו מסתירים פנים מסוימים באישיות שלנו, אנו מייצרים לחץ פנימי, בדומה ללחץ שמפעילים מי הנהר על דופן סכר. פתיחת הסכר משחררת את הלחץ ומאפשרת לנהר להגיע לאיזון.

פישל מדבר על עוד מספר אמונות בסגנון הזה, אבל אחת שראויה להתייחסות מיוחדת היא התפיסה שהדרך לשלום פנימי אמיתי כרוכה במאמץ כביר, שאינו ריאלי עבור האדם הממוצע. "רבים מאיתנו חשים שהם רחוקים משלום פנימי ומעריצים את אלה שנראה כי מצאו אותו", הוא כותב. אנו תופסים את השלווה כמסע מפרך מדי, אבל "כשאתה מפסיק לשאוף [לשלווה] כה באגרסיביות, תוכל להתחיל למצוא את הרוגע שאתה מחפש. התהליך הזה של הפיכת אמונתך על פניה הופך למסע עצמו".

שינויי התפיסה האלה נגזרים מראיית העולם הבודהיסטית. אריק ברקר, כותב הבלוג Barking Up The Wrong Tree, מאמין כי יש להם צד משלים בפילוסופיה הסטואית. בפוסט שמחבר בין שתי התפיסות הוא מתכתב עם הרעיונות של פישל ומציג עקרונות נוספים שיכולים להוביל לשלוות נפש ברת-קיימא. ההבדל העיקרי הוא הדגש של ברקר על השפעת השלווה על כושר השיפוט וקבלת ההחלטות שלנו. כשאנו נסערים, הוא טוען, "נדיר שאנו עושים דברים חכמים". ולכן, כשאנו מודאגים, השאלה הראשונה שאנו צריכים לשאול היא "האם זה שימושי?"

זוהי קלסיקה סטואית במיטבה. הפילוסופיה היוונית העתיקה הביטה על בעיות בצורה בינארית. בכל פעם שמשהו טורד את שלוותנו עומדות בפנינו שתי אופציות: או שיש לנו דרך לפתור אותן, או שהן מחוץ לשליטתנו. במקרה שיש לנו מה לעשות, יאמרו הסטואים שאין מה לדאוג – כי אפשר לטפל בבעיה; אם אין לנו מה לעשות, הרי שאין סיבה לדאגה כי הדברים בלאו הכי לא נתונים להשפעתנו. לנו נותר פשוט לקבל את המציאות בשלווה. ברקר מרחיב את התפיסה הזו גם לגבי מה שמתחולל בתוך מוחנו. "אנחנו", הוא טוען, "לא המחשבות שלנו". אין לנו שליטה על ייצור המחשבות, כיוון שחלקן צפות מהתת-מודע וחלקן ניצתות בתגובה לאירועים חיצוניים. אבל זה לא אומר שהמחשבות שלנו משקפות את מי שאנחנו. בכוחנו לסנן אותן, או לדחות אותן על הסף. "הסטואים העתיקים האמינו כי אתה זה רק הבחירה הרציונלית שלך, כיוון שזה הדבר היחיד שתחת שליטתך המלאה", הוא מסביר, "כך שהדאגות הללו אינן אתה. אתה ההחלטות שאתה מבצע לגביהן". יש פה לולאה אירונית די משעשעת: מכיוון שאין לנו שליטה על היווצרות דאגות, אין סיבה לדאוג בגללן.

אל תשבשו לו את החוויה עם הנחות יסוד שאת טיבן טרם בדקתם.

העולם לא חייב לנו דבר

גם תחושת הזכאות שלנו יכולה להוות מכשול בדרך לשלווה. המדרון הזה מאוד תלול: "אתה מרגיש שמשהו מגיע לך, המציאות אינה מתכופפת לציפיותיך, ובום". כדי לפתח רוגע יציב עלינו להמיר את תחושת הזכאות בשאלה, "האם העולם חייב לי את זה?" אנו חיים בשגשוג דמוקרטי חסר תקדים, שבו שיח הזכויות הפך לעניין מקודש. וכמו שקורה פעמים רבות כאשר אסכולה היא כה דומיננטית וכה מיטיבה עם האדם, המים החלו לגלוש מהסיר. המונח 'זכויות טבעיות' הוא מלכתחילה מעט מכובס. זכות, מעצם הגדרתה, לא יכולה להיות טבעית. נחש קוברה, לכל הדעות חלק מהטבע, לא יתעניין כהוא זה בזכות הטבעית שלנו לחיות אם נפריע את מנוחתו. ואם זכויות כה מבוססות שעוטפות את המין האנושי כולו יתבטלו כהרף עין במפגש עם המציאות, קל וחומר תחושות זכאות פרטיות.

כשאנו חיים בתחושה שאינדיבידואלים, או החברה, חייבים לנו משהו, צפויות לנו אכזבות. ומכיוון שאנו פוגשים אכזבות כאלו חדשות לבקרים, עצם האחיזה בתחושת הזכאות מייצרת מתח, כמו מתאגרף שרק מחפש מהיכן תגיע החבטה הבאה. כדי להימנע מחבטות חוזרות ונשנות עלינו לצאת מזירת הזכאות. ברקר מספר כי "הפסיכולוג המפורסם אלברט אליס הכריז והוביל מלחמה נגד הביטויים 'צריך' ו'חייב'. בכל פעם שאתה משתמש במילים האלה, מצפה לך אומללות, כיוון שאתה אומר שהיקום מחויב להתאים עצמו לרצונות שלך. בהצלחה עם זה".

מרקוס אורליוס, אחד הפילוסופים הסטואים המפורסמים ביותר, טען כי "מעט מאוד דרוש כדי להפוך את החיים למאושרים. הכול בתוכך, בדרך חשיבתך". תפיסה זו מתכתבת עם הרעיון של פישל לגבי מרדף אחר הישגים ורכוש. גם כאן חוזרת ועולה תרבות המרדף שלנו, אשר השתתפות בה לבטח תתיש אותנו. זהו מסע מתחנה לתחנה, שבכל פעם שנדמה לנו שהנה, הגענו, אנו מגלים כי מדובר בפטה מורגנה. אחרי מספר פעמים אנחנו מתחילים להבין כי כל התחנות הן חזיונות שווא, אבל מממשיכים להשתתף במרוץ כי כולם רצים. זה מייצר דיסוננס, כיוון שבפועל אנו יכולים לעצור ולהחליט שאין לנו עוד עניין בקוצר הנשימה חסר התוחלת המאפיין ריצה נצחית. עניין נוסף שהעלה פישל ומקבל חיזוק מצד ברקר הוא נושא האותנטיות. לשיטתו, עלינו לחיות את העצמי הטוב ביותר שלנו בכל זמן נתון. "כשאתה מתנהג כמו העצמי הטוב ביותר שלך, בסופו של דבר אתה מראה לאנשים מי אתה באמת". זה, כאמור, מוביל לאיזון לחצים בין פנים וחוץ ולפעילות רגועה של המערכת הרגשית.

כפי שניתן לראות, הרבה פעולות שמובילות לשלווה אנו יכולים לעשות עם עצמנו, בכוח המחשבה בלבד. רק לאתגר כמה הנחות יסוד שדבקו בנו. בתוך כל אחד מאיתנו יושב איש קטן תחת עץ קוקוס עם שייק ביד ומביט בנחת על הים. התפקיד שלנו הוא להסיר את כל מה שמסתיר לו את הנוף.