כיצד הטיות פסיכולוגיות מונעות מאיתנו לדעת במה אנחנו טובים, וחוסמות אותנו מלהכיר בחולשות שלנו בעצם.
אחת האטרקציות המשעשעות ועם זאת מעט מבהילות שזכורות לנו מימי הילדות בפארק מתקני השעשועים הוא מבוך המראות המעוותות. מרגע שנכנסנו לחדר השתנתה תפיסת המציאות והפכה לעניין גמיש. מראה אחת הייתה מציגה לנו דמות קצרה ורחבה, והסטת המבט בכמה מעלות הייתה מציירת דמות ארוכה וצרה. לפרק זמן קצר לא היה ברור כיצד אנו נראים בדיוק.
מבוך המראות הוא משל פילוסופי העוסק בשאלת התפיסה העצמית שלנו. כשאנו מסתובבים לנו בחיי היומיום אנו אוחזים בהבנה די מוצקה לגבי מי אנחנו ומה היכולות שלנו. אבל האם זהו המצב באמת? הייתכן שאנו חיים במבוך מראות מעוותות מבלי להיות מודעים לכך? על פי שני חוקרים, דייויד דאנינג וג'סטין קרוגר, לפחות בנוגע לחלק מהתפיסות שלנו לגבי עצמנו, התשובה היא בפירוש כן. צמד הפסיכולוגים היה הראשון לבצע ניסויים בתופעה שכונתה על שמם – אפקט דאנינג-קרוגר. מדובר בהטיה קוגניטיבית שמעוותת את האופן שבו אנו תופסים את החוזקות ואת החולשות שלנו בתחום מסוים.
במקרים רבים, לבטח בכל תחום חדש שאנו לומדים, אנו בוחנים את כישורינו ביחס לאחרים, וזה לבדו כבר מציב אותנו בארץ המראות. אנו מביטים על קנה מידה לייחוס כדי לבחון היכן אנו עומדים. השאלה היא עד כמה המראות הללו מדייקות בתיאור שהן משקפות לנו. כי משעשע ככל שיהיה ביקור בחדר מראות בפארק השעשועים, יש משהו לא נוח בעמידה מול דמות שהיא לכאורה אנחנו, אבל לא בדיוק. בסופו של דבר, אנו שואפים להגיע להבנה די מבוססת של מי אנחנו ומה היכולות שלנו. אז מדוע אנשים חסרי ידע בתחום מסוים רואים עצמם כמומחים? ומעניין לא פחות, מדוע אנשים בעלי ידע סביר לוקים בחוסר ביטחון באשר ליכולותיהם? ומה קורה לגבי המומחים באמת? אנימציה של TEDEd עורכת לנו היכרות עם אפקט דאנינג-קרוגר ומנסה להסביר כיצד רבים מפתחים תפיסה עצמית מסולפת, וכיצד להתקרב לתמונת המצב המציאותית.
להפעלת כתוביות בעברית לחצו על כפתור ההגדרות בתחתית הנגן בצד ימין.
האומדן העצמי שלנו מנוגד לכללי המתמטיקה
כולנו פגשנו אותם. אנשים שמאמינים כי הם מומחים מדופלמים בתחום מסוים ואינם מסוגלים להבין כמה מוגבלים הידע והיכולות שלהם באותו עולם תוכן. אנו מכירים גם את מקביליהם, אנשים בעלי כישורים נהדרים שאינם בטוחים בעצמם כלל. ויש קבוצה נוספת, של מומחים גדולים באמת, עילוי בתחומם, אשר נוטים לחשוב שכולנו נמצאים איתם באותו מקום על הסרגל המקצועי. כיצד ייתכן שלא משנה באיזה צד של הסרגל הם, האופן שבו אנשים מבינים את עצמם ואת הסביבה משובשים במידה ניכרת? ומה לגבינו? אם אחרים לא יודעים לאמוד את עצמם נכון, מה מבטיח שאנו כן מסוגלים לכך?
אדם ממוצע נוגע במהלך חייו במגוון עצום של תחומי ידע. חלקם נפוצים, חלק נדירים; חלקם חופפים, חלקם ייחודיים. ובזמן שבחלקם יש לנו מדד רשמי ואפשרות לכימות, כמו בעבודה למשל, ברבים מהם המדד הוא ספורדי וסובייקטיבי. לדוגמה, "כמה טובים אתם בניהול כספים, ומה בנוגע לקריאת רגשות של אחרים?" שאלות כאלה חשובות לא רק מפני שתפיסה מציאותית היא ערך בפני עצמו או כדי לתת בוסט לאגו ולהימנע ממבוכה. יש להן חשיבות פרקטית: "זה עוזר לנו להבין מתי אנו יכולים להתקדם לפי ההחלטות והאינסטינקטים שלנו ומתי אנו צריכים לבקש עצה במקום".
היכולת להעריך את עצמנו על סולם איכות היא פרויקט מורכב מאין כמוהו. אם לא די בכך שמדובר בתסבוכת עצומה של ידע, למוח שלנו יש נקודות עיוורות מובנות שמקשות על פעולת השיפוט העצמי עוד יותר. ואכן, הראיות המחקריות מעידות על כך שרובנו לא ממש טובים באומדן עצמי מדויק. החריגות שלנו הן אף "במידה שמפירה את חוקי המתמטיקה". למשל, כאשר מתכנתים התבקשו לדרג את עצמם בחברות שונות, בין 32 ל-42 אחוזים דירגו את עצם ב-5 האחוזים הגבוהים ביותר. מובן מאליו שמבחינה מתמטית קיים פה כשל מהותי. כך, מחקר אחרי מחקר, פסיכולוגים מצאו כי אנשים נוטים לדרג את עצמם גבוה משמעותית מאחרים כמעט בכל תחום, ממצב בריאותי ועד כישורי מנהיגות.
אפקט דאנינג-קרוגר, כאמור, משפיע על כולנו, אבל מי שמועדים ביותר לניפוח התפיסה העצמית לממדים בלתי מציאותיים הם דווקא בעלי הידע הבסיסי ביותר. לעיתים אנשים בעלי יכולות וידע ראשוניים אף מדרגים את עצמם קרוב לרמת הדירוג העצמי של מומחים אמיתיים. מהיכן נובע הפער בין תפיסת הידע שלהם עצמם ובין הידע בפועל? הסיבה, ככל הנראה, היא שחוסר ידע הוא בעל אפקט כפול שיוצר מעגל קסמים. "ראשית [אנשים חסרי ידע] עושים טעויות ומגיעים להחלטות גרועות. אבל שנית, אותם פערי ידע גם מונעים מהם לזהות את השגיאות שלהם". במילים אחרות, המחסור בהבנה בתחום מונע מאיתנו להבין מהי אמת המידה המקובלת. אנחנו יכולים להמשיך לעסוק בתחום, מה שיוצר אשליית התקדמות, אבל למעשה אנו טועים ולא יודעים שאנו טועים. אפשר לחשוב על כך מזווית נוספת. אם אני לא מומחה לתחום מסוים, לא בקיא בו מספיק ולא מבין עד כמה רחב הוא, אני שופט את עצמי ביחס לסטנדרט מאוד צר שלו, ולכן אני עלול לדרג את עצמי גבוה מדי.
ניתן להתגבר על הטיית הדירוג
בכל מקרה, מחקרים גילו כי דירוג עצמי גבוה אינו עניין של אגו נפוח או הדחקת החסרונות, אלא תוצאה של מבוי סתום אותנטי לחלוטין שכל אדם יכול להיקלע אליו. למשל, סטודנטים שקיבלו ציון נמוך במבחן לוגיקה ולאחר מכן עברו קורס בנושא, דירגו לאחריו את הביצועים המקוריים שלהם כנמוכים. כלומר, הקורס גרם להם לעבור 'התפכחות' והם לא דבקו בתפיסה עצמית מדומה רק כדי לא לפגוע במרקם האישיותי שבנו לאורך זמן. הם שינו את תפיסתם העצמית.
זה מזכיר קצת את סיפור אדם וחווה שטעמו מעץ הדעת ומיד רצו לכסות את אזור חלציהם. ההבנה מסוג זה יוצרת בקרבנו ענווה, שלמרבה האירוניה יכולה גם היא לשבש את תפיסתנו העצמית. הצד השני של אפקט דאנינג-קרוגר, אם כך, הוא אנשים בעלי רמת ידע סבירה וממוצעת הלוקים בהערכת חסר של כישוריהם. "לרוב חסר להם ביטחון ביכולות שלהם. הם יודעים מספיק כדי להבין שיש המון שהם לא יודעים". לתופעה זו יש בן דוד מפורסם, קוראים לו סינדרום המתחזה. בקצרה, זהו הספק שמקנן בנו שאולי אנחנו לא באמת טובים כמו שהסביבה חושבת שאנחנו. אז מצד אחד אנו לא ממש יכולים לסמוך על עצמנו, ומצד שני אנו יודעים שכולם נתונים להשפעת המראות המעוותות, וייתכן שגם הסביבה אומדת את המציאות בצורה לא מדויקת. יותר מזה, אפילו מומחים של ממש, אשר נמצא כי הם יודעים לדייק בהערכת עצמם, נופלים קורבן להערכה שגויה – הם נוטים להניח שהסביבה שלהם נמצאת באותה רמת בקיאות שלהם. הם לא רואים את היכולת שלהם כגבוהה מזו של אחרים.
"התוצאה היא שאנשים, בין אם הם חסרי יכולת או בעלי מומחיות גבוהה, פעמים רבות נלכדים בבועה של תפיסה עצמית בלתי מדויקת". אז איך והאם בכלל אפשר להגיע להבנה כלשהי לגבי עצמנו? ובכן, קיימות שתי דרכים עיקריות לחדד את התפיסה ולמקם את עצמנו בצורה מדויקת יותר על הסקאלה, חיצונית ופנימית. "ראשית, בקשו פידבק מאנשים ושקלו אותו אפילו אם הוא קשה לשמיעה". נכון, גם אחרים עלולים לטעות בשיפוט, אבל אם תשאלו אנשים שעל דעתם אתם סומכים, הסיכוי שתקבלו תשובה מהימנה עולה. הדרך היעילה יותר היא לשפר את המנגנון הפנימי שלנו: "המשיכו ללמוד. ככל שאנו הופכים לידענים יותר, קטן הסיכוי שיהיו חורים בלתי נראים ביכולות שלנו". כי בואו נודה, עדיף להיות עם יותר ידע משנדמה שיש לנו, מאשר להיפך. מה גם שלמידה באופן אינהרנטי משפרת את מצב הכישורים והיכולות.
היה נחמד לו הייתה לנו נקודה ארכימדית להיאחז בה, אך זו לא המציאות, בטח לא כשזה נוגע לנקודת מבט אינדיבידואלית. החיים הם צעדה מתמשכת בתוך מבוך של מראות מעוותות, ואולי טוב שכך. אם מכל פינה הייתה ניבטת אלינו אותה דמות, המשמעות הייתה אפס מרווח לתמרון ולהתקדמות. היינו קופאים במקום. הדינמיות של התפיסה מספקת לנו את אחד הרכיבים המשמעותיים ביותר בחיים, היכולת להשתנות ולהסתגל.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"
מתכון למוחו של גאון – המדע מציג 7 רכיבים שהופכים אינדיבידואל לעילוי בתחומו
עוד מרדיו מהות החיים:
