אילו פונקציות משרתת התבודדות – וכיצד הגדרה מחדש של המושג מקלה עלינו ליהנות מיתרונותיה, ולמה זה לא מה שחשבתם.
בין סרדיניה לקורסיקה ישנו אי קטן ושומם, בודלי שמו. עד ראשית שנות ה-90 היה האי יעד תיירותי משגשג הודות לרצועת החוף ספיאג'יה רוזה, באיטלקית החוף הוורוד, שהייתה חביבה במיוחד על המבקרים. אך מרגע שקיבל מעמד של שמורת טבע, כמות המתיירים בו צנחה. מבחינת תייר אחד, תייר בעל כורחו, היה זה עיתוי מושלם. ב-1989 נסחפה הקטמרן של מאורו מורנדי ברצועת הים שבין סרדיניה לקורסיקה, והזרמים הובילו אותו לבודלי. הוא יבלה על האי את 28 השנים הבאות, כשהוא חי בגפו.
מורנדי הפך לדמות מקומית מוכרת עבור מעט התיירים שמורשים להגיע לאזורים המוגבלים באי. סיפורו זכה לתהודה נרחבת רק ב-2016, כשמחלוקת משפטית בין איש עסקים מניו זילנד ובין ממשלת איטליה לגבי בעלות על האי הובילה לפסיקה כי האי שייך למדינה, מה שאיים על המשך מגוריו של מורנדי שם. כתבת ה– National Geographic גולנאז חאן מגוללת את קורותיו של בן ה-78 הבודד מבחירה, ומנסה להבין כיצד משפיעה השהות בשממה הטבעית על האדם.
בחורפים, היא מספרת, מורנדי יכול להעביר עד 20 ימים ברציפות ללא מפגש עם בני מינו. "הוא מוצא נחמה בהתבוננות הפנימית השקטה שזה מאפשר לו, ולעיתים קרובות יושב על החוף כשדבר אינו חודר את הדממה מלבד אופרת הצלילים של הרוח והגלים". מלבד שעות של בילוי מדיטטיבי, שומר האי הבלתי רשמי עוסק בזמנו הפנוי ביצירת אומנות מגזעי שיח הערער. חאן מסבירה כי "מדענים טוענים זה מכבר כי התבודדות מולידה יצירתיות, כפי שאפשר לראות אצל אומנים, משוררים ופילוסופים רבים לאורך הדורות, שיצרו את עבודותיהם הגדולות ביותר בבידוד מהחברה".
השהות בגפו הובילה את מורנדי לחיבור תודעתי עמוק עם הטבע. "הוא מאמין כי כולנו חלק מאותה אנרגיה", כותבת חאן, "שהיקום הוא אורגניזם אחיד שנמצא תמיד בזרימה". אבל זה אפילו יותר מכך: נראה כי אחרי כל כך הרבה שנים לבד עם הטבע, נוצרת אינטימיות דומה לזו הקיימת בין בני זוג. למורנדי, אם כן, יש הערכה ואהבה חסרת פשרות כלפי הטבע. מכיוון שהוא לא יצא למסע חיפוש באופן יזום, אלא נקלע אליו במקרה לגמרי, אפשר להסיק כי הבדידות והטבע הבתולי חברו יחד לכדי שיקוי קסמים ששבה את ליבו. "כשאתה אוהב אדם עמוקות", הוא אומר, "אתה רואה אותו כיפה, אך לא בגלל יופי פיזי […] אתה מזדהה עימו, אתה הופך לחלק ממנו והוא לחלק ממך. אותו דבר קורה עם הטבע".
לפנות זמן לתחושות שנדחקות הצדה
זהו סיפור קלסי על התבודדות בטבע, מנהג שבני האדם מקפידים על ביצועו זה דורות, הן בצורה רשמית במסגרת דתות ופולחנים, והן באופן ספונטני ובלתי מחייב. כך או אחרת, בדידות וטבע נתפסים אצלנו כשידוך אידיאלי שמוביל להתעלות רוח, לחיבור לעצמנו, לטבע וליקום. אבל מה קורה כשמשנים את התפאורה? האם התבודדות יכולה לעבוד בצורה דומה בכל מקום? התשובה, על פי The Book of Life, היא כן ולא. מקומות מבודדים שאינם שופעים סצנות עוצרות נשימה של טבע עדיין מובילים לחיבור, אך לסט תחושות ולמצב תודעתי שונים.
המאמר מדבר על מקומות מבודדים שהתיאור המדויק ביותר שלהם יהיה ככל הנראה – עזובים. מקומות "בולטים בעגמומיותם, ריקים, מלנכוליים […] שלמרות זאת אנו חווים משיכה עמוקה אליהם". נסו לחשוב על אזור תעשייה נטוש; על נסיעה לילית בכביש שומם כשאלומת הפנסים משאירה ביקום רק אתכם ואת מאה המטרים של האספלט שלפניכם; על ביקור בעיירה שכוחת אל שקשה לדעת אם בתיה אכן מאכלסים תושבים או שנעזבו; על תחנת אוטובוס אי שם באזור נידח, שיכולות לחלוף 20 דקות בין מעבר של רכב אחד למשהו. מקומות כאלה משאירים אותנו לבד להרהר עם עצמנו, אבל ספק אם האפקט שלהם יוביל לחיבור רוחני עם אחדות היקום.
ולמרות זאת, למקומות עזובים יש יתרון גדול, אלא שהוא שוכן בהיבט אחר של עצמנו. שהות במקומות מסוג זה היא בבחינת "קביעת תור עם צדדים באישיות שאנו מתכחשים להם. אנו יכולים לנהל שיחה פנימית מהסוג שטובע בפטפוט הרגיל, בחיוכים ובחקירה האגבית של חיינו". במילים אחרות, כשם שקיים בתוכנו צד שרוצה להתחבר לקוסמוס ומרגיש נוח לעשות זאת דרך הטבע, יש בנו צד שצריך לעבד רגשות קשים ומרגיש הכי נוח לעשות זאת במקומות שמשרים אווירה מלנכולית. "הסביבה תומכת במשאלתנו לקחת בעלות על העצב שהיינו צריכים להסתתר ממנו זמן רב מדי".
View this post on Instagram
מאורו מורנדי בפוסט בעמוד האינסטגרם של הצלם מייקל ארדו. "אהבה היא תוצאה מוחלטת של יופי, ולהיפך".
כמו התפאורה הסביבתית שמאפשרת מרחב של ביטוי לתחושות קשות שקיימות בנו, כך גם התפאורה האנושית. הדמויות שאנו פוגשים במקומות עזובים משקפות לנו את עצמנו. "בפניהם העצובים ובעיניהם מלאות היגון, אנו מזהים את החלקים הכנים והחבולים ביותר בעצמנו". המקומות שאנו נרתעים מהם כמעוררי דיכאון – ואיתם האנשים – אינם באמת מעוררים אותו יש מאין. הם בסך הכול מאפשרים לו מדי פעם לצוף אל פני השטח ולבטא חלק לגיטימי וחשוב מאוד מחוויית החיים שלנו. כל זה טוב ויפה, אבל שאלה אחת דורשת הבהרה. אם אנשים אחרים הם חלק מהכלים שעוזרים לנו להתכנס פנימה, האם זה לא חוטא מעט לרעיון של בדידות?
במילים אחרות, מקומות בודדים הרי אמורים להיות בודדים, ובדידות היא שהייה עם עצמנו. כיצד הקונספט של התבודדות מתיישב עם שהייה במחיצת אנשים? מסתבר שהתבודדות, פנים רבים לה. קלווין ניופורט, פרופסור למחשבים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון שמנהל גם בלוג פופולרי בנושאי למידה וצמיחה, מאתגר את המושג המקובל של התבודדות וטוען כי מדובר במצב שבמהותו הוא מנטלי יותר מאשר פיזי. הוא כתב פוסט על ספר בנושא התבודדות, שלדבריו הותיר בו חותם בזכות שני שיעורים: הראשון נוגע להגדרה של מצב הבדידות והשני – לתועלת שניתן להפיק ממנה.
התבודדות מנטלית לא מחייבת תפאורה גרנדיוזית
"כשאנו חושבים על בדידות", מסביר ניופורט, "באופן טיפוסי אנו חושבים על בידוד פיזי (בקתה מרוחקת או פסגת הר), מה שהופך אותה לקונספט שאנו יכולים לדחוק הצידה כרומנטי ולא פרקטי". אם נחזור רגע לסיפורו של מאורו מורנדי, קל לראות כיצד הרעיון של התבודדות ככלי יומיומי להשגת מטרות, שמיד נגיע אליהן, אינה מציאותית בקונסטלציה הזו. עבור האדם הממוצע, שהייה בטבע, ולמעשה גם ביקור במקומות מלנכוליים, יכולים להיות אירועים שמשולבים בשגרה בתדירות נמוכה יחסית, ומשמשים למטרה מסוימת שלרוב מצטברת לאורך זמן, כמו חיבור לקוסמוס או פורקן רגשות תוגה. ולכן, התבודדות כאמצעי טקטי צריכה להתאפשר במאמץ לוגיסטי מינימלי. "המפתח האמיתי להתבודדות", אם כן, "הוא להימנע מלגשת למוחות אחרים […] זה הזמן של המחשבה להיות לבד עם המחשבה, ללא תלות במתרחש סביבך". בדידות במובן הזה יכולה להתרחש בכל מצב, כיוון שהיא נובעת מהפניית הקשב פנימה.
תנאי בסיס לצורך התבודדות מחשבתית הוא התנתקות מכל אינפוט סביבתי. יהיה קשה עד בלתי אפשרי, שלא לומר חסר נימוס, להישאר לבד עם התודעה שלנו בעת האזנה לאדם אחר. הדבר יפה גם לגבי האזנה לרדיו, קריאת מאמר או צפייה בסרט. ועדיין, זה יכול להתרחש בסביבה שבה אתם מוקפים אנשים: במשרד, בבית קפה, בטיול ברחוב, בנסיעה, בקניות וכן הלאה.
השיעור השני, כאמור, נוגע לתועלת שהתבודדות מעין זו יכולה לספק לנו. כך כותב ניופורט: "בילוי זמן בבידוד ממוחות אחרים הוא מה שמאפשר לך לעבד ולווסת רגשות מורכבים. זה הזמן היחיד שבו אתה יכול ללטש את העקרונות שעליהם אתה יכול לבנות חיים של אופי. זה מה שמאפשר לך לפתור בעיות קשות ולעיתים קרובות נחוץ לתובנות יצירתיות". לאורך היום אנו מוצפים במידע, והוא מצטרף לשכבות עמוקות יותר ויותר של זיכרון. התבודדות מנטלית היא זמן שאנו מקדישים לחריש עמוק, להפיכת האדמה וערבוב של פני השטח עם הרבדים התחתונים שלה. זה הופך אותה לפורייה יותר, נוחה יותר הן לזריעה והן לצמיחה.
מאמר אחר באותו נושא מאת The Book of Life מחדד את הנקודה הזו. "לעיתים חמש דקות של חיי חברה יכולים להספיק לשעה של ניתוח". כפי שהמוח שלנו לא מסוגל לבצע אינטגרציה עמוקה לאינפורמציה חדשה ברגע החשיפה אליה, כך הוא גם לא תמיד יודע לעבד רגשות ואת משמעותם, אפילו כשהאפקט שלהם מיידי. "לאחר זמן עם אחרים מתקיים בתוכנו שפע של תחושות במצב בלתי-מעובד". יכול להיות שמישהו זרק הערה סרקסטית שהתעלמנו ממנה באלגנטיות או שחלפה לידינו; ייתכן שמישהי החמיאה לנו ואולי אף פלרטטה איתנו והיינו טרודים מכדי להבחין בכך. רק בדיעבד, כשאנו עם המחשבות והמוח מתפנה לכל המשימות הללו שנדחקו מטה ברשימת המטלות, אנו זוכים לקבל מבט ישיר בדברים. הסקירה הרגשית-אינפורמטיבית שהמוח עושה יכולה להתבצע רק כאשר הוא מכונס בעצמו ומעבד את חומרי הגלם שנערמו לאורך הזמן.
מבחינה מסוימת, הזמן שאנו מבלים עם עצמנו הוא הזמן שבו אנו הופכים להיות מי שאנחנו. "כל העולם במה", כתב שייקספיר במחזהו המפורסם כטוב בעיניכם. אם החיים החברתיים שלנו הם מחול מרהיב ועתיר רקדנים, התבודדות היא קטע הסולו, שכל מופע טוב חייב להתהדר בו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
עוד מרדיו מהות החיים:
