כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו

כיצד לנהל קשב בזמן שיחות עם אחרים ולהימנע מנרקיסיזם תקשורתי שבו השיחה תמיד מוצאת את דרכה חזרה אלינו.

בועז מזרחי | 27 דצמבר, 2017

במשחקי הימורים מרובי משתתפים כמו פוקר, כאשר אדם מציג הימור יש מנהג "להשוות ולהעלות", כלומר להציע את הסכום שעל השולחן עם תוספת סיכון קטנה משלנו. אנחנו עושים משהו דומה גם בשיחות שלנו עם אנשים. סיפורים של אחרים מעוררים בנו דחף כמעט בלתי נשלט לציין כמה אנחנו מבינים ואיך קרה לנו משהו דומה, אפילו יותר מופלא, מוזר, מצחיק או כל שם תואר אחר בהתאם לעלילה הספציפית.

הנטייה של רבים מאיתנו היא למשוך את תשומת הלב ואת מוקד השיחה בחזרה אלינו כל הזמן, ופעמים רבות שיחות הופכות לאליפות הסיפור המעניין המחוזית. זהו הרגל שקשה להימנע ממנו כיוון שהוא נטוע בצורך התמידי והבלתי מודע לקדם את מצבנו ומעמדנו. אנחנו חברת הפרסום, המיתוג ויחסי הציבור הפרטית של עצמנו ועושים זאת בין היתר באמצעות הדיבור. תקשורת בין-אישית היא כלי נוסף במערך האסטרטגי לקידומנו העצמי, אבל יש דרכים מחוכמות יותר להשתמש בה, ואלו נגזרות מיעדים אסטרטגיים מחושבים יותר. ברירת המחדל של מטרות האינטראקציות התקשורתיות שלנו היא להגביר ככל הניתן את התהודה שלנו בחלל. אבל השקעת מחשבה עמוקה יותר יכולה לחשוף יעדים אחרים, מוגדרים, מדויקים ובסופו של דבר גם יעילים יותר. שניים בולטים הם חיזוק קשרים חברתיים והיכרות עם עצמנו.

איכשהו, השיחה תמיד מוצאת את דרכה חזרה אלינו

התופעה של סיבוב השיחה לכיוון שלנו בכל הזדמנות מכונה "נרקיסיזם שיחתי". יש אנשים שאצלם זה המנוע התקשורתי העיקרי. חלקם עושים זאת בבוטות ואחרים פיתחו מיומנות מעודנת יותר. אבל האמת היא שכולנו חוטאים בזה מדי פעם, כיוון שאנחנו לא מודעים למקורות הפנימיים שמנווטים את השיחות שלנו. סלסט הדלי, עיתונאית ומומחית לתקשורת בין אישית מציעה סימן מובהק לזיהוי הרגע שבו אנו מסיטים את תשומת הלב חזרה אלינו, המשפט: אני מבין/ה איך את/ה מרגיש/ה. לכאורה זה הדבר הכי אמפתי שאפשר לומר, אבל כאן בדיוק הטעות שלנו, מסבירה הדלי במאמר ב-Thrive Global. היא מספרת כיצד שיחה עם חברה שאיבדה את אביה האירה את עיניה לגבי יצר הנרקיסיזם התקשורתי שהשתלט על חלק ניכר משיחותיה – ומציעה דרך להתגבר עליו.

כשגילתה הדלי שאותה חברה זה עתה איבדה את אביה לא ידעה מה לומר, ולכן חשבה שהדבר הנכון לעשות הוא להביע צער באמצעות שיתוף סיפור דומה. זו מהותה של הזדהות, הלוא כן? "אז התחלתי לדבר על זה שגדלתי בלי אבא", היא מספרת. "אמרתי לה שאבי טבע בצוללת כשהייתי בת תשעה חודשים וכיצד תמיד התאבלתי על לכתו למרות שמעולם לא הכרתי אותו". באופן מודע השאיפה שלה הייתה להיות חלק מהאבל של חברתה, "לגרום לה להבין שהיא לא לבד". את תגובת החברה הדלי כנראה לו צפתה, כיוון שזו הפכה נסערת יותר והטיחה בפניה שאם הן בתחרות מי יותר מסכן, היא יכולה לקחת את המדליה וללכת. כשהדלי ניסתה להסביר שהיא רק רצתה לומר שהיא מבינה איך מרגישה החברה, היא ענתה, ובצדק, "לא, סלסט, את לא. אין לך מושג איך אני מרגישה".

נרקיסיזם שיחתי, היכולת המודעת או הבלתי מודעת למשוך את השיחה תמיד לכיוון שלנו.

לא פשוט לצאת משיחה כזו עם תובנות לגבי עצמנו. האוטומט שלנו שולח אותנו לחשוב שהצד האחר היה כנראה במצב קשה, ולכן פירש אותנו לא נכון. אבל בניתוח רטרוספקטיבי של הסיטואציה, הדלי הבינה כי חברתה לא טעתה כלל בפירוש הדברים. "היא כנראה הבינה מה קורה יותר טוב ממני". הדלי נפלה לבור של נרקיסיזם תקשורתי, כיוון שנקלעה לשיחה מהסוג המאתגר שבו עלינו למחול על כבודנו ולהישאר בעיקר בתפקיד המאזינים. "היא רצתה לדבר איתי על אביה, לספר לי איזה אדם הוא היה. היא רצתה לחלוק איתי את הזיכרונות היקרים ממנו כדי שאוכל לתפוס את גודל האובדן", כותבת הדלי. "במקום זה, דרשתי ממנה לעצור רגע ולהקשיב לסיפור שלי על מותו הטרגי של אבי".

הדיסוננס הראשוני בעקבות התגובה של חברתה התחלף בהבנה שייתכן שקיים פה דפוס ראוי לחקירה. לאט לאט החלה הדלי להבחין כי התגובה הזו מאפיינת אותה בשיחות מאותו סגנון, וכי בני השיח שלה לא מוקירים לה תודה על ההשתתפות הרגשית, לכאורה, שהיא מציעה להם. בעקבות תשומת הלב שהקדישה לכך הגיעה לתובנה שאנשים במצבים כאלה זקוקים לכך שנכיר בהם, לא שנאלץ אותם להכיר בנו.

כפי שאפשר ללמוד מסיפורה, התמודדות עם האוטומט כרוכה בראש ובראשונה במודעות עצמית בזמן שיחות. זה דורש מאיתנו להאזין בו זמנית לשני אנשים – לאדם שמולנו ולעצמנו. זה לא כישור קשה כפי שזה נשמע. למעשה, אנחנו מומחים גדולים בזה ועושים זאת כל הזמן. ההבדל הוא שעלינו להאזין לעצמנו בצורה מפוכחת ולדעת לרסן את הצורך לבטא את כל מה שיש לנו לומר על עצמנו. אחרי שהצלחנו להשתלט על הדחף, עלינו להתאים את התגובה. אחרי הכול לא מצופה מאיתנו להעמיד פני קיר ולהנהן ב(חוסר) נימוס. הדלי מסבירה כי התגובה שלנו צריכה להיות בונה, כלומר לעודד את הדובר להמשיך ולספר. היא מדגימה שתי אופציות כתגובה למשפט כמו "אני כל כך עסוקה". האוטומטית היא "גם אני, אני מוצף לגמרי". תגובה בונה לעומת זאת מנוסחת בדרך כלל כשאלה "למה, מה יש לך להספיק?"

עם מעט עבודת עריכה כל סיפור יכול לעניין

היכולת לשמור על איפוק אפוא הופכת אותנו למאזינים טובים יותר ומחזקת את הקשרים החברתיים שלנו. אנשים ירגישו נוח יותר לפנות אלינו כשהם במצוקה, ובכלל. ליטוש כושר ההאזנה שלנו ימצב אותנו כאנשי שיחה נעימים שמכבדים את הסביבה. אם באמת אכפת לנו מהאנשים שסביבנו ואנו דואגים להם, שהרי אנו באים עם כוונות טובות, עלינו לוודא שהתת-מודע לא מסתיר כוונות אחרות כמו הצורך להשתמש בשיחה כפלטפורמה לדבר על עצמנו. אבל לא רק האנשים שסביבנו יוצאים נשכרים מכישורי ההאזנה המעודנים שלנו. במאמר ב- The Book of Lifeמסביר הפילוסוף אלן דה בוטון כיצד האזנה מאופקת משרתת גם אותנו. הוא מציג את הקושי בשמיעת סיפורים של אחרים, ואת התועלת שצומחת כאשר אנו מצליחים בכל זאת להשיג שליטה באומנות ההקשבה.

דה בוטון לא מסתיר את האלמנט התועלתני שבהאזנה. נכון, חלק ניכר מיכולות השיח שלנו נועדו לאפשר מקום גם לאחרים, אבל כפי ששיחות איכותיות לא יכולות להיות חד צדדיות לכיווננו, הן לא יכולות להיות חד צדדיות לכיוון בן שיחנו. בדרך כלל אנו יכולים לאזן בין הקשבה לדיבור, אך על פי דה בוטון אנו יכולים להפיק תועלת גם במקרים שאנו צריכים פשוט להאזין. "האזנה לאחרים היא בראש ובראשונה דבר מעניין לעשות", הוא מצהיר. "משהו שיכול להיות מהנה עבורך כשם שהוא עבור בן שיחך". זה פחות רלוונטי במקרים מובהקים שבהם לדובר יש באמת סיפור מרתק ששובה אותנו. האתגר הוא להאזין בסבלנות בשיחות שגרתיות יותר שבהן המצוקות, השמחות ושאר הרגשות של האחר נראים לנו קהים וחסרי עניין, כך שאנו מחויבים 'להשוות ולהעלות' כדי לשמור את השיחה בחיים. לפחות מנקודת המבט שלנו.

כשאנחנו שומעים סיפור של מישהו קשה להתנגד לדחף "להעלות את ההימור" עם סיפור דרמטי, מרגש או מצחיק יותר.

שלבי השיחה מתחלקים בגסות לשניים, מסביר דה בוטון: "לדבר על עצמי זה כיף, לשמוע אותך מדבר על עצמך זה משעמם". אבל חלוקה זו לא רק גסה, אלא גם שטחית. הוא מסביר כי אם נחפור עמוק מספיק בצורך שלנו לדבר, בשלב מסוים נגיע להבנה כי "העונג האמיתי בלדבר על עצמנו שוכן בהבנת עצמנו, יצירת בהירות לגבי מי שאנחנו, מה אנו מרגישים" וכן הלאה. ניסוח המחשבות למילים הוא טריק עתיק יומין של המוח כדי לפענח ולחדד את המציאות. כשאנו מדברים על עצמנו אנו למעשה משייפים את הקצוות של הפסל, מעניקים לו צורה ברורה יותר. העניין הוא, מסביר דה בוטון, ש"לפעמים אנו יכולים להבין חלקים מעצמנו דווקא מהאזנה לסיפורים של אנשים אחרים".

הוא טוען כי יש לנו ראיה מוצקה לכך ממש מתחת לאף – ספרים. ואנחנו נוסיף גם סרטים, סדרות וכל יצירה תרבותית שמגוללת סיפורים של אחרים. "רומנים הם סיפורים של אנשים אחרים שאין לנו בעיה לשמוע; כיוון שהם גם סיפורים שמלמדים אותנו על עצמנו", מסביר דה בוטון, ומוסיף כי הפלא הוא שבמקרים הללו אין לנו שום בעיה עם העובדה שאין לנו שום יכולת להשחיל מילה. הסיבה לגילוי הנכונות הזה היא שדיאלוג, בסופו של דבר, אכן מתקיים – בין העלילה המתוארת ובין החיים שלנו. הוא מצטט את מרסל פרוסט: "כל קורא של נובלה הוא בפועל הקורא של חייו הוא, שאת צורתם הוא יכול להעריך טוב יותר תודות לחיזיון שהסופר הציע לו".

מובן מאליו שתגובה לטיעון הזה יכולה להיות שאמנם אפשר ללמוד על עצמנו גם מסיפורים של אחרים, שכן הם מעודדים אותנו לעמת את מה שקורה בתוכנו עם מידע חדש – אבל עד כמה באמת שיחות יומיומיות עומדות ברף של "בעקבות הזמן האבוד"? דה בוטון מקשה עוד יותר ומסביר כי אנשים, ובכלל זה אנחנו, נוטים להיתפס לכמה דפוסי סיפור שמוסיפים מוץ על תבן. למשל, היתפסות לפרטים טכניים כמו זמן, מקום, צבע וכן הלאה – פרטים שמקבלים משמעות רק אם הם עוטפים גרעין סיפור מעניין ולא הופכים למוקד שלו. דבר נוסף שקורה לנו הוא הישענות על שמות תואר כדי לתאר תחושות, והניסיון להבהיר את התחושות הללו באמצעות הגברה מילולית של שם התואר: "זה היה מעולה. מדהים. לא ראיתי דבר כזה מעולם" – תיאור כזה לא יספק למאזין מידע קונקרטי, שהרי מדובר בתחושה יחסית. כדי לשמור על עניין עלינו לתאר את מה שבאמת היה מיוחד בחוויה, ואם היא באמת הייתה כזו נפלאה המאזין כבר יסיק בעצמו. זה לא אומר שאסור לנו לחוות דעה, אבל היא לא יכולה לעמוד בפני עצמה.

אם כן, כדי להפיק תועלת רבה יותר עבור ההיכרות העצמית שאנו משיגים מסיפורים של אחרים, עלינו ללמוד לדלות את הפרטים החשובים ולסנן את מה שלא נחוץ. יש לנו שתי דרכים להפוך סיפור רגיל לנובלה: אחת, כפי שמסביר דה בוטון, היא לבצע 'עריכה פנימית' לסיפור של הדובר. השנייה, כפי שמציעה הדלי, היא לעודד את הדובר לספר את הדברים שמעניינים אותנו. בסוף שני המקרים מתנקזים לאופן שבו אנו מנהלים את הדיאלוג הפנימי במקביל לשיחה. כשאנו מודעים למניעים שלנו ומנתבים את המידע למקום בונה, האזנה הופכת להיות פעולה המכילה שילוב של אכפתיות מהאחר ותרומה לגיבוש הזהות שלנו.