האסטרונאוט כריס הדפילד מסביר מדוע כדאי לנו להיחשף לפחדים שלנו באופן יזום על מנת לחוות יופי בלתי נתפס.
הפעם הראשונה שלנו היא תמיד הכי. המוח האנושי, שפועל על בסיס זיכרון, מתוכנן כך שחוויות חוזרות נתפסות בו בעוצמה ובאינטנסיביות הולכות ופוחתות. מהתנסות להתנסות אנו קולטים פרטים נוספים, שהופכים את ההתנסות הבאה מאותו סוג לפחות מפתיעה ומרגשת. מפעם לפעם אנחנו לומדים יותר ויודעים למה לצפות, ולכן החוויה הרגשית שלנו מתעמעמת. זה נכון לכל קשת הרגשות, מאהבה ועד פחד. העיקרון הזה הוא מה שמנחה חלק מאנשי המקצוע שמסייעים לאנשים להתמודד עם פוביות וחרדות. קוראים לזה טיפול בחשיפה. על טכניקה דומה, מסתבר, מושתתת גם האסטרטגיה של נאס"א להכשרת אסטרונאוטים לקראת משימות בחלל, עם טוויסט אחד קטן: האסטרונאוטים של נאס"א לומדים לעשות את ההפרדה בין סכנה ממשית ובין תחושת פחד.
זה הרקע לסיפורו מסמר השיער של כריס הדפילד, אסטרונאוט קנדי שהפך לכוכב עולמי בזכות בלוג הווידיאו שניהל במהלך הצבתו במשימה בתחנת החלל הבינלאומית. ב-19 באפריל 2001 יצא הדפילד עם צוות אסטרונאוטים למשימה שמטרתה הייתה התקנת זרוע רובוטית בתחנת החלל. זו לא הייתה הפעם הראשונה שטס לחלל, אך במשימה זו – לראשונה בחייו – גם יצא מהמעבורת אל החלל הפתוח. רצה הגורל ודווקא באותה יציאה נכנס לעיניו חלקיק מהחומר שמונע התעבות אדים בקסדה, וגרם לעיוורון זמני בשתי עיניו.
לאחר האירוע שב הדפילד לכדור הארץ עם כמה תובנות שאותן החליט לחלוק עם שאר האנושות בהרצאת TED סוחפת על קורותיו בחלל. עם כישרון נדיר של מספר סיפורים מקצועי, הוא לוקח אותנו למסע מהמכונית שהובילה אותו לכן השיגור, דרך חוויית ההמראה, פסיעותיו הראשונות בחלל, ההתעוורות והנחיתה בחזרה בכדור הארץ. הוא מדבר על ההבדל בין סכנה מוחשית ובין פחד קמאי, וכיצד זה האחרון טומן בחובו את המפתח של האדם לחוות יופי בלתי נתפס. לא פחות מהסיפור עצמו, תיהנו להאזין גם לאופן שבו הוא טווה אותו.
להתעורר בבוקר עם סיכויי התרסקות של 1 ל-40
"מהו הדבר המפחיד ביותר שעשיתם אי פעם?" פותח הדפילד. בשלב זה של הסיפור, סכנה ופחד עדיין מלופפים זו סביב זה, אבל למעשה הוא שואל על סכנה. אחד ההבדלים ביניהם הוא שסכנה – או סיכון – אפשר למדוד, לעומת הסובייקטיביות של הפחד. ובנאס"א אכן עושים מדידות סיכון. החישובים שלהם מציירים תמונה לא סימפטית עבור אסטרונאוטים. לאחר 74 שיגורי מעבורות הגיעו שם למסקנה כי יחסי האסון יכולים לנוע בין 1:40 ובין 1:35. "לא סיכויים טובים", אם שואלים את הדפילד.
יום הטיסה הוא יום גורלי, אם כן. הוא יכול להסתיים בהצלחה בעלת השלכות היסטוריות, והוא יכול להסתיים בקטסטרופה. והאסטרונאוטים שמתעוררים בבוקר הטיסה עושים את דרכם אל המעבורת עם המידע הזה בראש. לצד זה, המידע הנוסף שהולך ומתבהר בקרבם הוא שבהנחה והכול יעבור בשלום, בסוף היום הם הולכים לעשות את שמעטים עשו קודם להם: לרחף בחלל ולראות את כדור הארץ מבחוץ. הדפילד מתאר את ההתרגשות שאוחזת באסטרונאוטים במסע הקצר אל המעבורת, כמו מעבר בטרמינל אל הכוכבים. חבישת חליפת החלל בחדר שבו התלבשו ארמסטרונג ואולדרין, הנסיעה בוואן אל כן השיגור המואר בפרוג'קטורים אדירים, הזחילה במעלה המעבורת אל מושבי הטיסה – וההתנעה. "ופתאום, מה שהיה חיים שלמים של חלומות וגם הכחשה נהיה אמיתי".
למרות גודל המעמד וההתרגשות מעצם העובדה שבתום טיסה של כעשר דקות הוא ושאר הצוות הולכים להיות מחוץ לכדור הארץ, הדפילד וחבריו חייבים להיות מרוכזים יותר מאי פעם. מעבורת החלל, הוא מסביר, היא כלי רכב מורכב ביותר, הכולל כמות עצומה של מתגים, מדים, שעונים ונורות, שצריך לעבור שלבי טיסה שונים עם תנאים פיזיקליים משתנים. התפעול הנכון של כל זה הוא עניין של חיים ומוות, "ובעסקי האסטרונאוטים", מסביר הדפילד, "יש לנו משפט, שאומר שאין שום בעיה כה רעה – שאתם לא יכולים לעשותה גרועה עוד יותר". עם תחושת אחריות מקצועית של מומחים עולמיים, מהולה בהתרגשות של תלמידי יסודי, המנוע מתחיל לעבוד במטרה לדחוף את הטיל העצום מעלה. זה "כאילו שהרכב חי תחתיכם, כמו פיל מתרומם מהברכיים", מתאר הדפילד. ואז, בתום הספירה המפורסמת לאחור, לשונות אש אדירות מתפרצות מהלוע האחורי, משל קיבלה המעבורת פקודת "דראקאריס!" מדאינריז טארגאריין (משחקי הכס).
"זה מאוד עוצמתי להיות על אחד מהדברים האלו", משתף הדפילד. "אתם אוחזים במשהו שהוא הרבה יותר חזק מכם. זה מרעיד אתכם כל כך חזק שאתם לא יכולים להתפקס על המכשירים שמולכם. זה כאילו שאתם נמצאים במלתעות של כלב עצום ויש רגל בגב שלכם שדוחפת אתכם לחלל, מאיצה בפראות למעלה". אחרי מספר דקות יוצאת המעבורת מהאטמוספרה והחלק של ההמראה מסתיים בשלום. בשלב זה עוצר הדפילד את התיאור כדי לשאול שאלה טריוויאלית לכאורה – מדוע שמישהו ירצה לקחת סיכון כזה? ובכלל, איך מתמודדים עם הפחד שנובע מסכנה כה מוחשית, שמטלטלת כל תא ותא בגוף?
אין מה לפחד מעכבישים בחלל, גם לא בקנדה
שלא במפתיע, הדפילד טוען כי עבורו הסיבות ברורות מאוד. די למנות את המשמעויות המדעיות של ניסויים ומחקרים על מבנה היקום, לצד החוויה האסתטית שכוללת את "המראה המשגע של כדור המסתובב כמו גלריית אומנות נהדרת המונעת מכוח עצמה", וכן, "זריחה או שקיעה בכל 45 דקות". וזה עוד לפני שיוצאים מהמעבורת להליכת חלל. כאמור, עבור הדפילד הייתה זו הפעם הראשונה. הסצנה, לדבריו, היא סוריאליסטית. חשיכה כה עמוקה שכמעט יש לה מרקם וכדור הארץ תלוי מתחת ומסתובב לו. בעיצומה של החוויה, כשהוא מחוץ לתחנת החלל ורק חליפתו מפרידה בינו ובין חשכת היקום, חזרה שאלת הסכנה והפחד להיות רלוונטית מתמיד. לפתע, משום מקום, איבד הדפילד את ראייתו בעינו השמאלית.
בתחילה, כשעינו הימנית מתפקדת, הוא המשיך לעבוד. "אבל", הוא מספר, "לרוע מזלי, ללא כבידה, דמעות לא יורדות. אז פשוט יש לכם כדור הולך וגדל של מה שזה לא יהיה, מעורב עם הדמעות שלכם בעין עד שלבסוף, הכדור הופך לכל כך גדול שפני השטח שלו לוקחים אותו מעל גשר האף שלכם כמו מפל קטנטן והוא נכנס ישר לעין השנייה שלכם. ועכשיו הייתי לגמרי עיוור מחוץ לחללית". לכאורה, ברגע כזה חולפות בראשו של אדם מיליון שאלות. אבל במקרה של הדפילד הכול הצטמצם לשאלה אחת בלבד – סכנה או פחד?
כיצד הגיב להתעוורות בחלל הוא מסביר באמצעות, ובכן, עכבישים. ארכנופוביה – בעתת עכבישים – היא תופעה די מוכרת, אבל לא כל כך מוסברת. פוביה היא פחד בלתי רציונלי, אפילו כשזה נוגע לעכבישים. מה בלתי רציונלי בפחד מהיצורים השעירים האורבים בפינות, טווים רשתות ומתנגבים בחשאי – חלקם אף ארסיים מאוד? הדפילד, שכבר הפגין את חיבתו לסטטיסטיקה ומספרים, מסביר כי אם בודקים את העניין לעומק מגלים כי "בעולם יש בערך 50 אלף מינים שונים של עכבישים, ויש בערך אלפיים שהם ארסיים מתוך חמישים אלף. ואם אתם בקנדה, בגלל החורפים הקרים כאן בבריטיש קולומביה, יש בערך 720, 730 סוגים שונים של עכבישים ויש אחד – אחד! – שהוא ארסי, והארס שלו אפילו לא קטלני, זה משהו כמו עקיצה נוראית. ולא רק זה, לעכביש הזה יש סימנים יפים, זה כמו לומר 'אני מסוכנת, יש לי סמל של קרינה על הגב'. זאת האלמנה שחורה". אז האם עכביש מייצג פחד או סכנה?
עבור מי שחושש מעכבישים, זה לא משנה שהפחד חסר פרופורציה למידת הסכנה. השאלה היא כיצד להתגבר על הפחד ולהפריד בינו ובין הסכנה. אחת השיטות הקלאסיות היא טיפול בחשיפה. זה עובד בצורה מאוד פשוטה: "בפעם הבאה שתראו קורי עכביש, תסתכלו היטב, תוודאו שזאת אינה אלמנה שחורה, ואז תלכו לתוכם. ואז תראו עוד קורי עכביש ותלכו גם לתוכם. זה רק קצת חומר רך, לא עניין גדול. והעכביש שעשוי לצאת הוא לא יותר מאיים בשבילכם מפרת משה רבנו או מפרפר. ואז אני מבטיח לכם שאם תלכו דרך 100 קורי עכביש, שיניתם את ההתנהגות האנושית הבסיסית שלכם, את תגובת איש המערות שלכם". איך כל זה קשור להתעוורות בחלל? מסתבר שנאס"א נוקטת בגישה הזו בהכשרות ובאימונים של האסטרונאוטים. לא עם עכבישי חלל, אבל בערך עם כל סיטואציה אחרת שאפשר לדמיין. "אם אתם בחוץ בהליכת חלל ואתם מתעוורים, התגובה האנושית שלכם תהיה להיכנס לפאניקה, אני חושב. זה יגרום לכם לעצבנות ולדאגה. אבל", הדפילד מסביר את האלגוריה, "אנחנו שקלנו את כל הארס, ואנחנו התאמנו עם מגוון של קורי עכביש".
התעמתות עם הפחד היא המפתח לכל מה שטוב ויפה בחיים
הליכת החלל שלו הייתה הפעם הראשונה, אבל לא כך ההתמודדות עם עיוורון בתוך חליפה. הוא מספר כי צוותי החלל מתאמנים בסימולטורים על מגוון רחב של תרחישים, ובעיקר על שיבושים. ואם לא די בכך, הם מתאמנים בחליפות עצמן כשהם מתחת למים על מנת לדמות את תנאי החלל. אלפי אימונים. אלפי שעות טיפול בחשיפה המעמת את האסטרונאוטים עם מצבי סכנה כדי לזקק אותה מהפחד. כאשר אתם מורגלים בעמידה מול פני הסכנה, "תגובת הפאניקה הטבעית לא מתרחשת. במקום, אתם מסתכלים סביב ואומרים, 'אוקיי, אני לא יכול לראות, אבל אני יכול לשמוע, אני יכול לדבר, סקוט פרזינצקי נמצא פה איתי. הוא יכול לבוא ולעזור לי'". אתם מסוגלים לבצע אומדן מחושב וקר רוח של הסיטואציה ולגלות שהיא לא כל כך נוראה אחרי הכול. בסוף התגלה שלעינו של הדפילד חדר אנטי ערפל – תערובת של סבון ושמן למניעת התעבות על הקסדה – ולאחר כמה דקות הידלדל וראייתו חזרה. הוא אפילו הצליח לשכנע את בקרת הקרקע ביוסטון שהוא יכול להמשיך בעבודות.
"המפתח לזה הוא התבוננות בשוני בין תפיסת הסכנה וסכנה ממשית", אומר הדפילד. לדבריו, שינוי התגובה האוטומטית שלנו פותח בפנינו עולמות חדשים של חוויות מרגשות ויופי בלתי נתפס, כמו המחזה של מדבר סהרה והעיר ניו-יורק כפי שהם משתקפים מבעד לאטמוספרה. זה "שונה לחלוטין מכל דרך אחרת שהייתה לכם אם לא הייתם מוצאים דרך לכבוש את הפחד". אותו העיקרון נכון לגבי כל תחום בחיים. אנשים שכובשים את הפחד עשו וממשיכים לעשות את כל מה שאנו מעריכים. הם ישבו על פסגת האוורסט ועל קרקעית האוקיינוס; הם הרגישו את האדרנלין של קפיצה ממטוס ואת השלווה המזככת של מסע בדד במדבר; הם זכו לחברויות של חיים שלמים עם בני תרבויות אחרים; טעמו מאכלים חדשים; נאמו מול קהל; השיגו את בן הזוג והעבודה שעליהם חלמו ולקחו למעשה כל צעד, גדול כקטן, שליבם חפץ. הם שחררו את עצמם.
הדפילד והצוות סיימו את משימתם לאחר כשנים-עשר ימים, באחד במאי 2001. לאחר הנחיתה, כשהוא יושב בכיסא ועטוף שמיכה אי שם בשטחה של קזחסטאן, מגיע הזמן לסכם. "אתה יכול עכשיו להסתכל אחורה על מה שהייתה חוויה מדהימה", הוא אומר. "לקחת את החלום של הילד בן התשע, מה שהיה בלתי אפשרי, מרתיע ומפחיד, מטיל אימה – ומימשת אותו, מצאת דרך לתכנת את עצמך, לשנות את הפחד הקדום שלך, כך שזה יאפשר לך לחזור עם סט של חוויות ורמה של השראה עבור אחרים, שמעולם לא היו מתאפשרים אחרת". ההתעמתות עם הפחד והסינון שלו מן הסכנה מולידים אומץ ותושייה. ועם אומץ גדול מגיעים יופי, התרגשות והישגים גדולים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
עוד מרדיו מהות החיים:
