מדוע שכנעו אותנו שאין קיצורי דרך בלמידה?

במשך מאות ואולי אלפי שנים חזרו ושיננו מדור לדור שהשינון עובד. שהדרך ללמוד, לסגל הרגלים ולרכוש כישורים ויכולות עוברת דרך תרגול חזרתי אינטנסיבי. ואולם, התפתחויות בחקר המוח מעלות את האפשרות שקיימות דרכים יעילות בהרבה.

דמיינו לעצמכם חוג מחול של נערות בנות שתים עשרה. בעוד חודש יעלה מופע סוף השנה וההתרגשות בשיאה. המורה מציגה את הריקוד שיסכם את השנה ומתחילה ללמד אותו, מקטע אחר מקטע. כולן עתידות לבצע את אותם צעדים ואותן תנוחות כמו ישות אחת גדולה. בסוף השיעור הזה יתחלקו הבנות לשתי קבוצות: האחת תגיע ארבע פעמים בשבוע ותחזור על הריקוד שוב ושוב במשך שעה, ואילו השנייה תגיע פעמיים בשבוע, תבצע אותו פעם אחת ותצא הביתה מוקדם להתקדם עם יתר שיעורי הבית. בעוד חודש, על הבמה, שתי הקבוצות יכירו את הריקוד באותה המידה.

הניסוי הזה, פרי דמיוננו ומעולם לא נערך, ממחיש תהיות שעלו במפגש מרתק עם פרופסור לחקר המוח ניצן צנזור מאוניברסיטת תל אביב. עבודתו של צנזור מתמקדת בתהליכי זיכרון ולמידה. בין הממצאים האחרונים שלו ישנן כמה תובנות שמערערות על התפיסה הרווחת במשך עשרות ואולי מאות שנים לגבי למידה תוך שינון. האם חזרתיות היא באמת הדרך הטובה ביותר להטמיע מידע במוח? בריאיון שהעניק למגזין מהות החיים הוא מספר על ניסויים שערך בתחום במהלך השנים האחרונות אשר הניבו תוצאות פורצות דרך.

בתחילת שנות האלפיים פורסם מאמר שהציג מסקנה חתרנית: זיכרון ארוך טווח אינו יושב באופן סטטי במוח אלא עובר תהליך של התגבשות מחדש כל כמה זמן. צנזור למד את המחקר והבין כי מה שמעורר את המנגנון באופן טבעי הוא רה-אקטיבציה של הזיכרון, כלומר אזכור שלו. החוקרים הוכיחו את פעילות המנגנון במכרסמים דרך ניסוי קלאסי של למידה פבלובית ואף שיערו כי מדובר בפתח לשינוי ושיבוש של הזיכרון. הם הראו שהפרעה יזומה לפעילות המוחית בסוף האזכור פגעה בתהליך ההתגבשות מחדש והחלישה את אותו זיכרון. אך הכול נותר בגדר למידה פבלובית במכרסמים.

מפעילות מנגנון זה הסיק צנזור כי אם רה-אקטיבציה בלבד מספיקה כדי לחזק זיכרון, ניתן לקצר תהליכי למידה חזרתיים. שהרי די בשבריר שנייה של גירוי כדי שהמוח יפעיל לבד פרוטוקול זיכרון מלא. לצורך העניין, אם הדבר נכון גם לבני אדם, מספיק שנראה חולצה כחולה שמזכירה לנו מפגש מיוחד מימי תנועת הנוער כדי שזיכרון המפגש כולו יתחזק. באופן מודע אנחנו אומנם נזכרים בשבריר שנייה ומתקדמים הלאה, אך לאחר מכן המוח חווה התגבשות מחדש של זיכרון החוויה המלא על כל פרטיה, ולא רק של ההבזק שבו נזכרנו.

האם ניתן ללמוד ריקוד בפחות אימונים או שזה לא משנה כי זה כל הכיף? צילום: Yan Berthemy / Unsplash

האם אנחנו מבזבזים אנרגיה מיותרת בתהליך הלמידה?

הוא התחיל לבחון האם גם במוח האנושי קיים מנגנון דומה. וכדי לאמת שאותו מנגנון אכן מייעל תהליכי למידה הוא בחר באתגר מיוחד – למידה חזותית. "פעם חשבו שהמוח מגיע לשיא היכולת כשהוא מסיים את התפתחותו, בסוף גיל ההתבגרות", מסביר צנזור. "אבל לפני ארבעה עשורים התחילו להראות שאפשר לשפר יכולות מוחיות. איך? על ידי חשיפה חזרתית עמוסה של גירויים". ככל שעוסקים בכישורים בסיסיים ומוקדמים יותר, כך יש צורך בחזרה אינטנסיבית יותר על מידע כדי להגיע לשיפור. למידה חזותית נחשבת לאחד הכישורים הבסיסיים במוח ולכן צנזור בחר דווקא בה.

תחילה, כלל הנבדקים עברו מפגש למידה ראשונית מלא שעסק בהבחנה בשינויים עדינים בקווים וצורות שהוצגו על המסך. לאחר מכן, קבוצה אחת הגיעה יום אחר יום ועברה את התרגול המלא שוב ושוב ואילו הקבוצה השנייה הגיעה כל כמה ימים, התיישבה מול המסך, ובמשך כעשר שניות צפתה בהבזקים של חלק מהתרגילים שהופיעו בתרגול המלא. במבחן הסיום לא היה הבדל מובהק בין תוצאות שתי הקבוצות. "בעצם הראינו שבעזרת המנגנון הזה של הרה-אקטיבציה אפשר לקצר ולייעל את תהליך הלמידה הוויזואלית".

"מספיק להדליק איזו תזכורת כדי שהמידע יתחזק וייטמע 'אוף ליין'. החידוש שלנו הוא לא באיך שיצרנו את השביל אלא באיך שחיזקנו אותו".

"חלק גדול ממה שקורה במוח ומלווה את תהליך הלמידה בכלל לא קורה תוך כדי הלמידה, כשהחומר מולנו, אלא מה שנקרא 'אוף ליין'. בעיקר במהלך שינה. בלמידה הראשונית אנחנו אוספים אינפורמציה חדשה, אבל ההתגבשות שלה, ההטמעה שלה במוח, מתרחשת רק לאחר מכן", הוא מסביר. ולכן, הקבוצה הניסיונית הגיעה לאותן תוצאות. הם עשו את המינימום שדרוש כדי לעורר את תהליך ההטמעה של החומר ואז הלכו לנוח ונתנו לזה לקרות. אותו תהליך התרחש גם אצל קבוצת הביקורת, אלא שהם בילו את זמנם בלהמשיך לטחון מים. מתישהו במהלך הלמידה מגיעה נקודת תפוקה שולית פוחתת.

לשם המחשה מציע צנזור לחשוב על רופאה מומחית ברדיולוגיה שצריכה לפענח צילומי רנטגן, CT או MRI. "על ידי מיומנות שצברה במשך שנים ארוכות ואלפי תצלומים, היא למדה להבחין בשינויים מאוד עדינים בגוון, בצבע של המוח. היא יכולה לזהות אם יש חלילה גידול במוח או משהו דומה. על ידי תרגול, שינון וחזרה היא פיתחה יכולת תפיסתית חזותית משופרת". עכשיו, לכו תספרו לה שחדות ההבחנה הזו יכולה להתקבל גם על ידי הבזקים קצרים של זיכרונות והרבה מנוחה בין לבין.

באותו ניסוי תפיסה חזותית הראו צנזור וצוות חוקריו כי גם תהליך החלשה של הזיכרון פעל על בני אדם בדומה לאופן שבו הוא פעל על המכרסמים. הם השתמשו בשדה מגנטי שהופעל מעל פני הגולגולת וייצרו גירוי עצבי באופן לא פולשני (TMS). כשהגירוי הופעל בסמוך לאזכור של הזיכרון הוא פגע בתהליך הצפוי של התגבשות מחדש ובשל כך החליש את הטמעתו במוח. בשלב הבא הם בדקו את היכולת לחזק ולהחליש זיכרונות של למידה מוטורית. וגם זה עבד. כלל הנבדקים בניסוי המוטורי למדו רצף ארוך של תנועות אצבעות. גם כאן, קבוצת הביקורת הגיעה על בסיס יומי וחזרה עליו במלואו שוב ושוב, ואילו קבוצת הניסוי הגיעה כל כמה ימים וחזרה עליו פעם אחת בלבד. התוצאות, כאמור, היו דומות.

האם בעתיד לא תהיה משמעות למשך הניסיון המקצועי? צילום: National Cancer Institute / Unsplash

לא כולם היו רוצים לחזק את הזיכרון

מחקר המשך שנעשה בימים אלו בשיתוף פעולה עם המעבדה לחקר השפה של פרופסור נעמה פרידמן מאוניברסיטת תל אביב בודק שילוב של שני ההיבטים – ויזואלי ומוטורי. הוא אומנם נמצא בראשית דרכו, אך עד כה מראה תוצאות דומות בכל הנוגע ללמידת שפת הסימנים. "אפשר לייעל באופן משמעותי את תהליך הלמידה של שפת הסימנים על ידי המתודולוגיה הזאת", מספר צנזור בהתרגשות.

למידה היא תהליך שבו תאי עצב נקשרים זה לזה. אפשר לדמיין זאת כשביל תאי עצב שנסלל במוח. שביל של פיסות מידע שמשולבות יחדיו לכדי הבנה חדשה. זה עדיין נכון שככל שנצעד בשביל כך נכיר ונזהה אותו טוב יותר, ואף נגיע אליו מהר ובקלות. כלומר, הוא יהפוך לזיכרון יציב ובר-שליפה. אך כעת אנחנו מבינים שגם אם רק נדלג בין נקודות מפתח בשביל ולא נצעד את כולו – נגיע לאותה נקודה.

"אנחנו לא מצפים וגם לא רוצים למחוק זיכרונות. זה מדרון חלקלק. אבל כן למתן, להפחית את כמות הפעמים שהזיכרון קופץ וצץ. לשפר את איכות החיים. להחליש את העוצמה שבה הוא עולה. זה כן יעד שאנחנו רואים כיעד סביר".

אופן ההטמעה של השביל יכול להיות קצר משהיה נהוג לחשוב, אבל אין זה אומר דבר ביחס לסלילה ההתחלתית. "צריך קודם לייצר את השביל הזה", אומר צנזור בתגובה לאנלוגיה. "בייצור של השביל במוח אין קיצורי דרך ואת זה ראינו גם במחקרים. חייבים לתת חשיפה ראשונית מאוד מאוד אינטנסיבית כמו שכולם עשו כבר עשרות שנים כדי לייצר את השביל הזה. כדי לייצר את היכולת הראשונית. אחרי שייצרנו את השביל במוח, מספיק להדליק איזו תזכורת כדי שהמידע יתחזק וייטמע 'אוף ליין'. החידוש שלנו הוא לא באיך שיצרנו את השביל אלא באיך שחיזקנו אותו". במילים אחרות, הקיצור נוגע לעבודות התחזוקה, לא לבנייה עצמה.

בזמן שישנם זיכרונות של תהליכי למידה שהיינו שמחים להטמיע בקלות ובמהרה, ישנם גם זיכרונות שנשמח להחליש או לטשטש. לא מזמן החל צנזור בניסוי קליני שבוחן את היכולת להפחית סימפטומים אצל נבדקים שסובלים מפוסט-טראומה. הכוונה היא לעורר אזכור עדין של הזיכרון הטראומתי ובסמוך לזה לייצר הפרעה קוגניטיבית על ידי גירוי עצבי לא פולשני. השאיפה היא שכמו שלמידת הרצף המוטורי נפגעה, כך הזיכרון הטראומתי ייחלש. יידרשו עוד כשנתיים להשלים את המחקר הזה, לעבד ולהציג את מסקנותיו, אך לצנזור יש תחושה חיובית לגביו. "אנחנו לא מצפים וגם לא רוצים למחוק זיכרונות. זה מדרון חלקלק. אבל כן למתן, להפחית את כמות הפעמים שהזיכרון קופץ וצץ. לשפר את איכות החיים. להחליש את העוצמה שבה הוא עולה. זה כן יעד שאנחנו רואים כיעד סביר".

תמונת כותרת: melisalopez / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה קורה לנו בראש כשאנחנו מתמכרים?

נפש רעבה – סריקות מוח מגלות כי עבורנו, מזון לנשמה ומזון לגוף זה היינו הך

למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו 'אחד עם העולם'? ההסבר של מדעי המוח

עוד מרדיו מהות החיים:

בודהה בעין הסערה – תוכנית על תשומת לב לזמן